פרסומת
דלג

לרוץ עם אנטונינה

מאת: רותם ג'קסון ● 29/11/2013 10:19 ● ערב ערב 2630
אנטונינה רזניקוב (31) גילתה את הטריאתלון רק לפני שנה, וכבר הספיקה לעמוד על כל הפודיומים בתחרויות בהן השתתפה עד כה. הישג מרשים לספורטאית בתחילת דרכה, והישג עוד יותר מרשים כשמדובר באם חד-הורית לשני ילדים קטנים, כשמאחוריה רק חצי משרה של דיילת בסופר ומאמן נחוש במיוחד
לרוץ עם אנטונינה

כשאנטונינה היפה באה לעבודה מדי בוקר היא מחנה את האופניים השוות שלה בתוך המחסן של הסופר בו היא מסדרת מוצרים של חברת 'טרה' על המדפים. היא עושה את עבודתה בשקט ובמסירות בשעה שאף לא אחד מעובדי המקום יודע כי הדיילת הצנועה והצנומה היא בעצם אלופה אמיתית. אלופה לא רק בספורט, אלא אלופה בחיים הקשים שהיא מתמרנת לגמרי בעצמה, באופטימיות קוסמית לא אופיינית לאנשים בכלל, על אחת כמה וכמה לאמהות חד הוריות, קשות יום.
הסיפור של רזניקוב יכול היה להתחיל ולהסתיים בסאגה ידועה מראש של נזקקת מעוטת יכולת שבקושי גומרת את החודש ותלויה על קרסה הבלויה של המערכת הסוציאלית בעיר. גרושה צעירה שבעלה עזב אותה ואת שני ילדיה הקטנים ונעלם לבלי שוב, מפרנסת יחידה בחצי משרת דיילת זוטרה בסופר. אבל רזניקוב לא נתנה לסיפור להסתיים כמו שהוא היה יכול להיגמר. לא רזניקוב, אופטימית חסרת תקנה, שהחליטה להכניס טוויסט בעלילת חייה האפורים ולהפוך אותם לחיי אושר שלמים ומספקים לה ולילדיה.

תמונת כתבה


תמונת כתבה


לאילת היא הגיעה היישר מאוקראינה, לגמרי לבד, בשנת 2006. "המשפחה שלי יהודייה וחלק מהמשפחה של אבא שלי מתגוררים בישראל, אז רציתי לראות איך זה לחיות פה. באתי רק לבקר, אהבתי ונשארתי", מספרת אנטונינה בחיוך כובש, "שמעתי שאילת זה מקום נחמד עם תיירים וים, ואני מאוד אוהבת ים. אני לא טיפוס של ערים גדולות ופקקים, יותר אוהבת כפר ומקומות קטנים. אילת זה קצת כמו קיבוץ, ואני תמיד רציתי קיבוץ, אבל זה לא התאפשר. היום, אילת היא הבית שלי ואני לא מתכוונת לעזוב. גם הילדים מאוד מחוברים למקום הזה ואפילו אמרו לי פעם שהם כבר מדברים אילתית.
הגעתי לפה רווקה וכאן הכרתי את בעלי לשעבר. לא התכוונתי להתחתן איתו, אבל נכנסתי להריון עם הבת אליזבטה אז התחתנו. אחרי שנולד הבן השני, מקסים, התגרשנו והוא עזב את אילת. פעם בשנה הוא בא לבקר, ביקור קצר. אני מגדלת את שניהם לגמרי לבד. אין לי פה משפחה, למעט סבתא בת 88, אבל היא לא בדיוק יכולה לעזור לי".

איך התחלת עם הספורט?
"הלכתי לראיון עבודה ב'קוקה קולה' למשרת הדיילת של 'טרה' והם המליצו לי להסתובב עם אופניים, כי זה יהיה לי יותר נוח. אז קנית אופניים רגילות והתחלתי לחרוש את העיר מסופר לסופר על גבי האופניים.
יום אחד היה לי פנצ'ר והלכתי ל'אמין אופניים' כדי לתקן את הגלגל. שם פגשתי את אבי חיים, מאמן קבוצת הטריאתלון 'ישרוטל ספורט קלאב אילת', האיש ששינה את חיי. התחלנו סתם לדבר על כמה אני אוהבת את הרכיבה והאופניים, ועל כמה אני רוצה לעשות ספורט, אבל אין לי זמן בגלל הילדים, ואז הוא הציע שאבוא להתאמן איתם בשעה 5:30 בבוקר. במשך שבועיים חשבתי על זה. כי מההתחלה לא רציתי טריאתלון רק אופניים, ולא ידעתי איך אסתדר עם הילדים. בסוף החלטתי שאני חייבת לנסות ולתת לזה צ'אנס אז ביקשתי מהשכנה שלי שגם ככה משכימה בארבע בבוקר ולא מצליחה להירדם, לשמור על הילדים עד שאחזור בשבע. ככה זה התחיל וזה הלך מעולה. הגעתי אחרי האימון הביתה בדיוק בזמן להעיר אותם ולהכין אותם לבית הספר. התחלתי להגיע קבוע לאימונים של אבי, בתחילה רק עם אופניים, והיה לי טוב. הרגשתי שאני חזקה ושאני רוצה להמשיך. חודשיים אחרי שהתחלתי כבר הייתה אליפות הארץ, אז הצטרפתי לשלשה ורכבתי רק את החלק שלי באופניים ולקחנו מקום ראשון, של השלשה כמובן. אחרי זה בתחרות ה'ישראמן' שוב לקחנו מקום ראשון בשלשה. ואז כולם התחילו להתאמן למרתון תל אביב ואני החלטתי שהפעם אני מוסיפה לאימוני הרכיבה שלי גם אימוני ריצה. בחיים לא רצתי לפני זה. רצתי חצי מרתון ולקחתי מקום שישי מתוך אלפים".

תמונת כתבה


תמונת כתבה


נשמע קצת כמו "פורסט גאמפ"!! מתי הבנת שאת ממש טובה בזה?
"התחלתי להפנים את זה במהלך האימונים, ובזכות המאמן שלי גם התחלתי להאמין בעצמי, מאוד פחדתי לפני. בתחרויות ראיתי שאני טובה מול משתתפות אחרות ושאני יכולה לעשות את זה.
בחודש מאי החלטתי ללכת על טריאתלון הכנרת, ולקראת התחרות הזו התחלתי להתאמן גם בשחייה. הספקתי להתאמן על כל שלושת מרכיבי הטריאתלון יחד רק חודשיים ולקחתי מקום ראשון בקטגוריה גיל ומקום שלישי, כללי נשים".

מאז, הספיקה רזניקוב לצבור עוד הרבה עליות על הפודיום, שלא השאירו לה הרבה ספקות אלא להאמין שזו אכן הדרך שלה בחיים.
אלא שאחרי טריאתלון תל אביב בעודה מובילה במקום הראשון הכללי, 3 קמ לפני קו סיום, התמוטטה רזניקוב בעקבות שבר מאמץ שהתחיל עוד קודם וממנו התעלמה. "היה לי שבר מאמץ שהתחיל באמצע התחרות, אבל אני המשכתי לרוץ. בסופו של דבר העצם פשוט נשברה, רק חבל שזה היה 3 ק"מ מקו הסיום. אבל גם שם לא ויתרתי והמשכתי לקפוץ על רגל אחת עד קו הסיום והגעתי מקום רביעי. בשבילי זה נקרא להפסיד, אם זה לא ראשון זה נקרא להפסיד.
משם פינו אותי היישר לבית חולים. היו לי ארבעה חודשי שיקום ושבועיים לפני התחרות הבאה התחלתי קצת לרוץ כי קבלתי אישור מהרופא. התחלתי קצת ובזהירות והחלטתי שאני רוצה לעשות את אליפות הארץ באילת במקצה הספרינט. אמנם בדרך כלל אני מעדיפה מרחקים ארוכים, כי אני יותר טובה בזה, אבל כל כך רציתי לנצח אז העדפתי לעשות ספרינט רק בשביל לעמוד על הפודיום. המאמן גם אמר שהכי חשוב שאסיים את התחרות בזהירות בלי שבר. ואכן הגעתי למקום הראשון בקטגוריה גיל ולמקום השני ארצי.
הרגל עכשיו בסדר גמור- קצת כואבת, האורטופד אמר שיכאב לי עוד חודשיים לפחות אבל זה יעבור. אני במעקב של צילומים ובדיקות. לא מתכוונת להפסיק או לנוח יותר מדי. כבר מתכננת את התחרות הבאה- ה'ישראמן' באילת, בינואר. אני רוצה לנצח! אבל אל תכתבי את זה כי אנשים מקבוצות אחרות מתעצבנים עלי. אנשים מתאמנים שנים בשביל המקומות האלה, ולי זה כאילו בא בקלות, אבל זה לא ממש בקלות, כי אני עובדת קשה. אני לא אוהבת להתגאות בזה לפני אנשים, לא רוצה להרגיז אף אחד ולהכאיב לאחרים. אני אוהבת את כולם. גם אם מישהו עושה לי רע אני אוהבת אותו. ככה תמיד הייתי גם בתור ילדה. בהתחלה זה עושה לי רע, אבל הכדור עגול ובסוף זה יוצא לטובה והגישה הזו מוכיחה את עצמה".

איך את מסתדרת עם הילדים באימונים האינטנסיביים ובתחרויות?
"בתחרויות, חברה שלי לוקחת את הילדים אליה. יש לה ילדים בגיל שלהם ואנחנו עוזרות אחת לשנייה עם הילדים כל הזמן.
באימונים היומיומיים הם עם השכנה שקמה מוקדם. אני חוזרת בשבע ואז מתחיל לארגן אותם לבית ספר. אין לי אוטו אז אנחנו הולכים ברגל לבית ספר. וזה למעשה גם שחרור השרירים שלי. הבת שלי רוכבת על אופניים אז פעמיים בשבוע לאימוני השחייה, הילדים באים איתי. כולנו רוכבים על אופניים והם משחקים בצד עם ילדים אחרים. מחכים עד שאסיים. בשבת אני עושה אימון קשה של חמש-שש שעות ואחר כך במקום לישון, מה שמתבקש כל כך אחרי אימון מפרך כזה, אני יוצאת עם הילדים. גם הם צריכים לצאת בשבת, אין מה לעשות. בדרך מהאימון אני מתקשרת לראות מה איתם ושולחת את השכנה הסבתא לראות.
בהתחלה, הייתי פה בדיכאון שאני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלעבוד ולגדל ילדים. אני אמא טובה אבל רציתי לעשות גם משהו בשבילי. לילדים זה הרי הכי טוב שיש להם אמא שמחה. אז אני שמחה שמצאתי את מה שמשמח אותי. אמנם אני לא גומרת את החודש, אבל אנחנו מאושרים. גם זה משהו לא? יש לילדים מה לאכול, יש להם בגדים וצעצועים ויש להם אמא שאוהבת אותם וזה הכל לא?!".

מה הם חושבים על מה שאת עושה?
"הם מבסוטים, מתגאים בי, מספרים לכל החברים שלהם. הבעל של הגננת של בני מקסים, מתאמן אצלנו בקבוצה, היא מבינה מה עובר עליו, והוא משתף אותה בחוויות. הילדים מוקפים בספורטאים מכל מקום וגם הם הולכים בדרך הזו. הם עשו בשנה שעברה את ריצת ה- 5 ק"מ למען אילת אוהבת חיות. מקסים היה אז בן 4.5 ורץ את כל חמשת הקילומטרים וגם אליזבטה (ליזה) רצה עם ילדים בני 13 כשהיא הייתה רק בת שש. ליזה רוכבת איתי על אופניים כבר שנה. כשאנחנו רוכבים לים ולבריכה מקסים יושב על השילדה של האופניים שלי, הם לא רוצים לקחת מונית ומעדיפים לנסוע איתי ככה על האופניים. היא רוכבת ממש טוב ומחכה להיות כבר בת 7 כדי להיכנס לקבוצת טריאתלון. גם אני בילדותי הייתי ספורטאית, האמת הייתי רוכבת אופניים מקצועית", היא סוף סוף מגלה לנו את הסוד, "יש לי עבר ספורטיבי מפואר מאוקראינה. לקחתי כמה פעמים מקומות ראשונים, אבל זה לא כמו פה, שם משתתפים אלפי אנשים בכל תחרות" .

איך את מסתדרת מבחינה כלכלית? יש רווחים בהישגים האלו שלך?
"בארץ לא מקבלים כסף על הזכיות בתחרויות טריאתלון, ולצערי ההוצאות על הספורט הזה ממש גדולות. על הציוד ועל דמי ההשתתפות בתחרויות משלמים סכומים מכובדים ביותר. רק ההשתתפות ב'ישראמן' עולה 2000 ש"ח. בזכות אבי חיים השגתי ספונסרים שעוזרים לי לפחות עם הציוד היקר. חברת 'ברוקס' היא הספונסרית שלי. אני מקבלת מהם נעליים ובכל פעם שאני עולה על הפודיום אני מפרסמת אותם. גם את השעון לאימונים קיבלתי מספונסר. מה אני יכולה לעשות?! אין לי כסף לשלם חשמל אז אני אקנה שעון?! אבי חיים סידר לי גם את חברת 'אגנטק' שנתנו לי שעון ומשקפיים בשביל תחרויות ואימונים. כל משקף כזה עולה 2000 ש"ח. את האופניים לפחות קניתי מהכסף שלי במלא תשלומים. לפני חודש הצלחתי לסיים את התשלום האחרון. פעמיים חזרו לי צ'קים באמצע אבל עכשיו הם שלי, זהו!
העבודה שלי היא טובה. אני עובדת חצי משרה וככה אני לא צריכה צהרונים לילדים. אם אשלח אותם לצהרון הם בכלל לא יראו את אמא ואין להם אף אחד חוץ ממני. הם מבינים אותי ושמחים שאני עושה את הספורט. מנהל חברת 'קוקה קולה' המעסיק שלי, הוא גם ספורטאי אז הוא גם מבין אותי.
להיות אם חד הורית זה מאוד קשה, אבל זה הכל בראש. קודם כל לומדים לא לקפוץ יותר ממה שאפשר, אבל אם את רוצה משהו ועושה הכל בשביל זה את יכולה לקבל את זה. זו הדרך שלי! אני לא יכולה להיות מיליונרית ולעשות ביזנס כי אין לי את זה, אבל אני ספורטאית ואני טובה בזה ,ואני יכולה להביא את הילדים שלי להיות טובים בזה. כל בן אדם צריך לעשות מה שהוא אוהב וככה הוא גם מצליח. אולי בחיים הבאים אצליח יותר, פה בישראל אני מקבלת רק גביע אם אני זוכה, אולי אם אגיע לתחרויות בעולם יהיה מזה גם כסף ויהיה לנו יותר טוב. בכל מקרה לא עושים את זה בשביל כסף, עושים את זה כי אוהבים לעשות את זה. החלק הכי קשה מגיע כששואלים אותי אחרי הזכייה- אז מה קיבלת?
ואני חושבת לעצמי, אופס, כלום!
אי אפשר להסביר לאחרים למה אני עושה את זה. אני ועוד הרבה אנשים... אנחנו פשוט אנשים חולים כנראה. הולכים לשחות בחמש בבוקר בקור של 16 מעלות. לפחות אני לא לבד בזה. אבל כל מי שעושה את זה יעיד שכשנכנסים למים זה כבר עולם אחר- שוכחים מהקור, פוגשים את חתולי- הים, אומרים שלום לדגים ותוך כדי הרמה של הראש מצד לצד בשחייה רואים איך השמש עולה מעבר להרים. אי אפשר להסביר את התחושה הזו, זה סוג של עילוי".

חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש