פרסומת
דלג

חזרה לחמולות

מאת: רותם ג'קסון ● 24/7/2014 09:32 ● ערב ערב 2664
למרות הרקטות שנחתו על העיר, אילת עדיין נחשבת ל'בית חם'(תרתי משמע) לשעות משבר. אילתים רבים לא רק שביטלו את חופשתם בצפון או במרכז הארץ בגלל המצב, אלא נרתמו לארח משפחות מעוטף עזה שנאלצו לפנות את בתיהן. איך צולחים את הימים הקשים בחמולות משפחתיות?.מה עושים כדי שאף אחד מהצדדים לא יישאר מתוסכל ומה מסבירים לילדים?. מורה נבוכים לאחווה ישראלית, עד יעבור זעם...
חזרה לחמולות

אחווה ישראלית היא לא עניין של מה בכך. בשעות משבר עם ישראל מוכיח את גדולתו באחדותו וחוזקו של הביחד הישראלי. הישראלי המצוי יכול לצעוק עליך אם חתכת אותו בכביש אבל בנשימה אחת גם להכניס אותך לביתו אם תצטרך. אילתים רבים פתחו את ביתם בשבועיים האחרונים, בפני ישראלים שנאלצו להתפנות מבתיהם בשל המלחמה. חלקם קרובי משפחה וחלקם זרים מוחלטים. הם פינו עבורם חדרים, העבירו את ילדיהם לישון בסלון, דאגו להם לאטרקציות, קנו כמויות של אוכל ולו בלבד שהאורחים ירגישו בנוח תחת קורת גג בטוחה.
מצאנו שלוש משפחות שהסכימו להכניס אותנו לתוך החמולה המשפחתית ולספר לנו מקרוב על הקושי שבחיים בקומונה מאולצת מחד ועל הזכות הגדולה מאידך.

להרגיש כמו הומלסים


מיכל סלבין, אמא לחמישה ילדים קטנים, חברת קיבוץ סעד שבעוטף עזה, חיה על מזוודות כבר שבועיים. לאילת, הם הגיעו אחרי שכבר שהו אצל קרובי משפחה בירושלים ובמודיעין.
"ההחלטה לבוא לאילת לא הייתה קלה. זו נסיעה ארוכה לעשות עם חמישה ילדים באוטו, אנחנו גם לא מתים על החום של אמצע יולי באילת וזה מרחיק אותנו עוד יותר ממקומות העבודה של שנינו ומהחברים של הילדים. במרכז עוד היינו חוברים אליהם בפעילויות משותפות. אין צורך לספר כמה קשה לילדים לעבור ממקום למקום, בזמן כל כך קצר, על אף שמדובר במשפחה. הבת הגדולה בת ה-12 התמוטטה באיזשהו שלב ובכתה שהיא רוצה לחזור לבית שלה, למיטה שלה, שנמאס לה לעבור ממקום למקום ולהרגיש כמו הומלסית. צריך כוחות נפש לעמוד מול ילד ולהגיד לו שאי אפשר לחזור הביתה עכשיו.
גם התחושות שלנו כבני זוג הן חלוקות בעקבות המצב. בעלי היה רוצה שנחזור הביתה. הוא מאוד רוצה להיות מעורב בהגנה על הבית שלו, המקום שנולד בו ועל חברי הקיבוץ שנשארו מאחור ואילו אני רק רוצה להגן על הילדים. אני לא יכולה לשמור על כולם, מה שאני יכולה זה רק לשמור על הילדים שלי.

תמונת כתבה


למרות הכל, בסוף בחרנו בכל זאת לבוא לאילת והרבה בזכות העידוד והתמיכה שקבלנו מאח של בעלי ואשתו שגרים פה. בסופו של דבר למרות כל הטיעונים נגד, מרגישים פה פחות את הלחץ. זה מקום רגוע ומרגיע, ולמרות שנפלו פה טילים עדיין מרגישים מנותקים. בכל מקרה, לא היה מקום בארץ שלא נפלו בו טילים אז זה לא מה שהיה מונע מאיתנו לבוא. בכמה ימים שאנחנו פה כבר אפשר להרגיש איך הילדים נרגעו יותר. מאז שהתחילה המלחמה הם חזרו להרטיב בלילה במיטה, נצמדו אלי והיו חסרי מנוחה. בירושלים ובמודיעין הם ביקשו לישון בממד ווידאו שהדלת והחלונות סגורים. הם לא רצו לישון בחדרים נפרדים אלא תמיד ביחד עם מישהו. אף אחד לא היה מוכן להישאר לבד".

מה הקשיים ומה הדברים היתרונות בלהתארח?
"כיף להתארח כשהאירוח הוא הדדי. בנסיבות האלה אתה מגיע בחוסר ברירה והתחושה היא שנותנים לך ואתה לא יכול לתת בחזרה. אני גם לא יכולה להגיד טוב, לא בא לי יותר, אני הולכת! לאן אני יכולה ללכת?.
זה גם לא כל כך נעים שמפנקים אותך ומאכילים אותך, שמוציאים בשבילך סדינים ומגבות וכל מיני דברים שחסרים. לפעמים בנוכחות שלך אתה מרגיש מפריע. אם לדוגמה ההורה כועס על הילד שלו או בין בני הזוג, אתה מרגיש לא נעים כי אתה מפריע בתוך מהלך החיים. זה לא שאתה מגיע לשעה והולך, אתה נשאר.
החלק הטוב הוא בתחושה שזה מאוד מחבר בין אנשים. במיוחד כשעוזרים לך בזמנים של צרה וזה תמיד ייזקף לזכותם של המארחים. ספציפית לאירוח הזה יש תחושה של בית, אנחנו לא מרגישים שמפריעים, אלא מרגישים שרק רוצים לפנק אותנו ולהרגיע אותנו ולעשות הכל כדי שאנחנו והילדים נהיה רגועים. זה ממלא את הלב שיש לך מקום שמוכנים לקבל אותך בו. שמישהו עוזר לך. זה לא מחווה מובנת מאליה, לפתוח את הבית ואת הלב שלך. זה מעניק תחושה מאוד ממלאת ומנחמת. אני מאמינה שלהכנסת האורחים יש צדדים מאוד מחנכים עבור הילדים- הילד הגדול שלהם פינה לנו את החדר והילדים שלנו לומדים להעריך ולהגיד תודה. זו הזדמנות ללמד את הילדים מה זו הכנסת אורחים. כל הצדדים יוצאים נשכרים".

יש לך טיפים להתארחות קלה?
"לעזור במה שאפשר- אם בלבשל ארוחת ערב, לשטוף את הכלים בכיור, לתלות כביסה, לקחת חלק בהתנהלות של הבית. אם זה לקחת את הילדים של כולם לפעילות. בקיצור, לא להיות טפיל. גם הצד המארח מרגיש שהוא לא הופך להיות בית מלון ומסעדה וגם הצד המתארח מרגיש חלק ושייכות. זה תורם לתחושת התרומה והכרת התודה בחזרה. בעלי בגישה שכל עוד אפשר אז אירוח נכון הוא להחליף מארחים כל שלושה ימים כדי שלא לנו ולא לאורחים ימאס.
הפעם, חרגנו קצת ונשארנו קצת יותר משלושה ימים ועכשיו אנחנו ממשיכים הלאה. הפרידה היא קשה כי גם אתה קצת מתרגל, הילדים ממוקמים טוב ונוח ולעזוב עוד פעם למקום אחר שאתה לא יודע איך יהיה שם, זה קשה. יש הרבה חששות ששוב צריך להתמודד איתן- אם יהיה להם נוח, אם יהיה להם עם מי לשחק, אם יהיה לנו זמן להתפנות לעבודה ועוד.. התחושה שמלווה את הכל היא שאתה לא יודע מתי זה יסתיים ומתי נוכל לחזור הביתה ולאיזה בית נחזור".

מצווה גדולה


נדמה שלשני ואיתי גרבר, המארחים האילתים, עוד יותר קשה להיפרד. "זה מדהים איך כמה ימים בעתות משבר מסוגלים להשפיע כל כך עמוק", אומרת שני, גיסתה של מיכל, "כמה שהקשר שלנו היה טוב לפני כן, עכשיו ממש נקשרנו. יש משהו מאוד מנחם ומרגיע להיות ביחד בזמנים כאלה. פתאום יש איתך עוד מבוגרים אחראיים שיכולים לעזור בלתת לילדים תחושה של הגנה ובטחון. ביחד יותר קל להישאר חזקים ויציבים ולא ליפול. אלו היו ימים מאוד אינטנסיביים- בכל זאת זה הבית שלהם שנשאר מאחור, עם ההורים והחברים. הם כל הזמן היו מקבלים עדכונים חמים מהשטח וזה אילץ גם אותנו להיות כל הזמן בחרדה מוגברת. כשהם לא היו פה, השתדלתי להתעדכן בחדשות פעם פעמיים ביום כדי שאוכל להמשיך לתפקד. כבר הבנתי שהמינון שלי לצריכת חדשות צריך לרדת כדי שאוכל לשמור על שפיות. אבל יחד עם זאת, הצלחנו לשמור על המורל- עשינו דברים כיפיים ביחד, העברנו שבת מדהימה ורגועה. דיברנו המון, צחקנו, התמוגגנו מלראות את החיבור המתהדק בין הילדים ובעיקר הרגשנו, בעלי ואני, שזכינו למצווה גדולה לארח אותם בביתנו ולספק להם רגע של שקט בתוך הכאוס הזה שהשתלט להם על החיים. קשה לי המחשבה שהם צריכים להמשיך לנדוד עם כל הילדים כי הם חייבים להתקרב למרכז כדי להצליח לעבוד קצת, בשעה שאנחנו נשארים בבית שלנו, בשקט שלנו".

מה החסרונות בלארח משפחה גדולה בבית של משפחה גדולה בעצמה?
כמובן שיש קושי לארח בביתך משפחה שלמה למשך כמה ימים. בעלי ואני היינו צריכים להמשיך להגיע לעבודה ולשמור על שגרה מסוימת. אם קודם היה לנו את הזמן והשקט שלנו אז עכשיו היינו צריכים גם להספיק לעבוד, גם למצוא זמן להיות איתם, להיערך מחדש בבית- לפתוח מיטות, להוציא מזרונים, לשנות מיקומים לילדים. לעמוד בנחישות מול מתבגרים מבולבלים שמזיזים אותם בביתם שלהם ועוד בחופש הגדול ולהסביר להם שזה לצורך מטרה חשובה כי יש מלחמה וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור. לערוך כמובן קניות גדולות, לבשל בכמות כפולה (למרות שהיא עשתה את רוב הבישולים), לעזור למשפחה המתארחת להרגיש בנוח, למצוא עבורם אטרקציות מעניינות בעיר, לוותר על הפרטיות ועוד. אבל באמת, כל זה מתגמד לעומת הסיפוק וההרגשה הטובה גם של הנתינה, גם של ההערכה מצידם וגם שהצלחנו ללמד את הילדים שלנו שיעור חשוב לחיים".

כמו קומונה


פיני אלון, תושבת באר אורה מארחת את משפחתו של בעלה (אמו, אחותו וילדיה) משדרות, כבר קרוב לשבועיים. הבעל נשאר בבית כי הוא עובד במשטרה והיה חייב להישאר והאחות הגיעה עם שני ילדיה המתבגרים, חברתו של הבן והסבתא.
"הם הגיעו ביום שהתחיל המבצע", מספרת פיני, "לצערנו, הם רגילים ל'צבע אדום' אבל ברגע שצהל מתחיל לתקוף זה נהיה סיוט יותר גדול כי כל הזמן יש בומים מטורפים. אנחנו המשפחה היחידה שהם יכלו לבוא אליה ולהיות בטוחים. זה כבר הפך לעניין קבוע. במבצע הנוכחי זה עוד יותר ברור כי באמת אין לאן ללכת, הכל מטווח. לכן סדר העדיפות הוא קודם כל אילת. אמא שלי, שגרה בכפר סבא גם רצתה לבוא אלינו אבל ויתרה כי בכפר סבא אפשר עוד להיות לעומת שדרות".

איך ההרגשה שיש מלא אנשים בבית?
"לפעמים זה כיף כי זה מרגיש כמו קומונה אבל אני בן אדם קפדן וזה יכול ליצור תחושה לא נעימה. אתה יכול לפעמים להיות חסר רגישות ולהעיר על משהו שמבחינתם זו התנהלות רגילה. לכל בית יש הרי את ההתנהלות שלו. לעיתים אתה גם מרגיש שאתה עושה את המקסימום אבל הם מבחינתם מצפים שתעשה משהו אחר. כל משפחה יש לה את הדרך שלה לעשות דברים ולהתנהל בחיי היומיום. התנועתיות היא אחרת וזה יכול להתנגש. ישנו ויתור על פרטיות גם שלנו וגם שלהם.
מבחינת הילדים שלנו, הם קצת מקטרים על שנאלצו לעבור לישון בסלון ולדאוג לבני דודים שלהם כי הם בעצמם במסגרות מסודרות בחופש. אין ספק שחסרים להם דברים שמגיעים להם אבל יוצא מזה משהו טוב כי אין עכשיו מקום להתפנקויות. כולם משתתפים בהכל ואחד אחראי על השני כמו במשפחות מרובות ילדים.
היתרונות של זה, זה הביחד. פתאום יש לך משפחה גדולה כמו קומונה, עושים הכל ביחד. בתור אנשים די מפונקים שאוהבים את השקט שלהם והלבד שלהם הביחד הזה עושה לנו טוב. אני גם מאוד נהנית לראות את הקשר בין בעלי ואחותו. בילדות הם היו מאוד קרובים וכמו בכל משפחה כשאתה גדל ומקים משפחה משלך, הקשר נפרם קצת. פתאום, הוא שוב חי עם אחותו בבית אחד וזה יפה לראות איך הקשרים מתהדקים. פתאום הם חוזרים להיות קצת ילדים אח ואחות ביחד בבית. אחד הדברים שהכי משמחים אותי שבעלי מתנהג שוב כמו ילד. פתאום הוא אח של ולא רק בעלי. עם כל מה שמשתמע מזה.
אני גם נהנית לראות את הקשר שנוצר בין בני הדודים. הם מתחברים יותר מפעם".

יש לך טיפים לאירוח קל?
"לעשות הרבה שיחות. היה לנו איזה משבר עם הילדים והצלחנו לצאת ממנו בזכות שיחה טובה שניהלנו. אתה לא רוצה להיות מעניק ובסוף לבעוט בכד של החלב. אתה מנסה להבין את הקשיים אחד של השני גם אם זה לא נעים. צריך שתהיה שקיפות כדי לומר אם יש ציפיות או פגיעות.
יש בינינו חלוקת עבודה טבעית- אני באוכל והיא בכביסות. זה כבר מוסדר אצלנו- כל אחד עושה את מה שהוא אוהב. פעם שעברה כשהיא הלכה והייתי צריכה לחזור לכביסות זה היה משבר.
אנחנו גם עושים דברים ביחד. עשינו לנו סדר יום- הולכות כל יום להליכה משותפת בים או כוס קפה בים. כשיש לך פרטנר אז יש יותר מוטיבציה לעשות דברים. לילדים שלה קצת יותר קשה כי צריך למצוא להם פעילויות. לפני כמה ימים הופתענו לטובה ב'טופ 94' כשאחד הילדים שלה בא להתאמן שם והמדריך אמר לו בהרשמה שהוא מסכים לאמן אותו ללא תשלום עד שתגמר המלחמה. זה מחמם את הלב לשמוע דבר כזה".

"לוחצים עלינו להישאר"


אתי יצחקי, אמא לשתי בנות (6.5, 2.5) תושבת קיבוץ כפר עזה, הגיעה להורים שלה, יהודה ומלי אדרי באילת לפני שבועיים. "במהלך השנה אנחנו חיים חיים שגרתיים אבל ברגע שהתחילו לירות לכיוון ישראל מטחים כבדים וצה"ל הגיב בהתאם, הבנו שאנחנו צריכים לעזוב", מספרת אתי, "לקח לנו שבוע להבין שאנחנו צריכים להתפנות ושהמצב לא הולך להשתפר. הילדים די מתורגלים ל'צבע האדום', אבל כשהיינו אצל חמותי במושב קצת יותר צפוני ושם היו אזעקות, הילדים נלחצו. כשהתחיל להחמיר וצה"ל תקף בחזרה, הפיצוצים היו ממש קרובים, זה ממש פה מעבר לגדר. אז כבר כולנו הרגשנו שזה יותר מדי. כל רעש קטן בבית הקפיץ את הילדים. המחשבה הראשונה הייתה כמובן אילת. זה המקום הכי בטוח בעיני ובשבילי זה גם הבית כי ההורים שלי פה. מאז, אני והבנות פה. בעלי נשאר לעבוד בקיבוץ. אנחנו מרגישים בטוחים פה, בלי בומים ואזעקות, הילדים כבר כמעט שכחו למה הם באו לפה. החסרונות הם שקשה להיתלש מהבית לכל כך הרבה זמן. אנחנו מתגעגעים לבית ולפינה שלנו. הבנות רוצות לחזור לחברים ומתגעגעות מאוד לאבא. השגרה הופרה, החופש איבד את גבול הטעם הטוב.
אבל ההורים שלי מאוד תומכים ולא מוכנים לשמוע שאני אחזור לשם. הם לוחצים עלינו להישאר".

מה את עושה כדי להרגיש טוב עם האירוח?
"אני עוזרת הרבה בבית, מנקה מסדרת אחרי הבנות, חייבת לדאוג שהסלון תמיד יהיה מסודר בניגוד לבית, שם אני יותר משחררת. קשה להורים שלי עם הבלגאן בסלון. אני מבשלת מדי פעם ארוחות. זה יותר פשוט שזה ההורים שלי כי זה בכל זאת הבית שלי. זו הרגשה הכי אידיאלית כשאתה אצל ההורים שלך. ההורים שלי מאוד תומכים אבל כבר שמעתי על חברים שבאו להתארח אצל ההורים שלהם ולא היה להם נוח עם העובדה שהם הגיעו לזמן בלתי מוגבל. אז הם היו צריכים למצוא פתרונות אחרים. זה לא מובן מאליו גם כשאלו ההורים שלך. למזלי, ההורים שלי לא נותנים לי לזוז מפה. אני באמת זכיתי. אנחנו גם לא משפחה גדולה זה רק אני והבנות אז זה פחות עמוס. אם הייתי גם עם הבעל היה קשה לבעלי. הוא לא היה מסוגל להישאר פה כל כך הרבה זמן, מזל שהוא עובד. חוץ מזה אנחנו מבלים הרבה ביחד והקשר בינם לבין הבנות הפך לחזק יותר. הם כבר הודיעו שיהיה להם קשה כשנעזוב. אנחנו מאוד נהנים באילת, הבת שלי התחילה לשנרקל, למדה לשחות יותר טוב, אנחנו מנסים בזמן שאנחנו פה למנף את זה למקומות טובים".

"אני ובעלי רגילים להיות לבד ויש לנו את הסדר יום שלנו והשקט שלנו", מודה מלי אדרי, אמה של אתי, "פתאום נכנסים לבית ילדים, למרות שהם הנכדים שלי, הבית לא בנוי לילדים אז אני הופכת אותו בשביל הילדים- מסתירה דברים מסוכנים, מזיזה רהיטים, מוצאת מקומות חדשים, פתאום כלי האיפור שלי זזים, הרבה דברים הלכו כבר לאיבוד. אבל אני סולחת זה לא נורא. יש לי יותר כביסות. למען האמת, כל היום אני מוצאת את עצמי מכבסת ותולה. פתאום צריך לבשל יותר. כשאנחנו רק שנינו אנחנו מסתדרים עם מה שיש. עכשיו יש ויכוחים מה נאכל- אתי רוצה לבשל מה שמתאים לילדים ובעלי, בן אדם מבוגר רוצה את האוכל שלו. כמו להוסיף חריף לשקשוקה כן או לא. או להוסיף שמנת לפסטה. אבל בסוף הוא נהנה מזה. אנחנו מכילים אחד את השני.
פתאום, אני מגלה הרבה דברים על הבת שלי. התחברנו יותר חזק כי יש לנו זמן לשוחח. קודם לא היינו מוצאות את הזמן לזה. פתאום אנחנו מבינים שנתגעגע לילדים. בלי להרגיש את מתחברת, כשהם יוצאים אז הבית מרגיש ריק פתאום. יש לי עם מי לבלות, הולכים לים ביחד, עושים דברים ביחד.
בסוף השבוע הקרוב, תצטרף אלינו גם אחותי ושלושת הבנים שלה, ואז יהיה באמת צפוף. אבל היום הילדים גם ככה יושבים שעות מול המסכים אז הם פחות משתוללים.
אני תמיד אומרת זה לא הגודל של הבית קובע אלא הגודל של הלב. אם עושים את זה באהבה, אז הלב יוצא והכל הולך כמו שצריך אפילו שהבית קטן".



חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש