פרסומת
דלג

סבן. שון סבן

מאת: ● 6/8/2014 14:42 ● ערב ערב 2666
את המוסיקה היא גילתה בגיל 3, כשהצליחה לנגן על פסנתר שירים משמיעה בלבד. את הדימוי העצמי הגבוה והערך לגוף השופע של האישה היא קיבלה בכלל מריקודי הבטן. ואת הנשיות השופעת והרוחניות, ובכן... מהשמיים. אחרי שלוש שנים בעיר הגדולה תל אביב ובבי"ס 'רימון', חזרה שון סבן לאילת ונדמה כי אט אט היא כובשת את העיר. היום היא מגלה על עצמה שהיא יודעת לצייר, משמשת כעוזרת מפיקה ראשית ברדיו ומורה לפיתוח קול. ובין לבין היא לא שוכחת לנשום.....
סבן. שון סבן

תמונת כתבה


תמונת כתבה


מרלין מונרו של שנות ה-2000, ככה הייתי מגדירה את שון סבן (25), הצעירה האילתית, שאלוהים עטף בכישרון ורוחניות אין סוף לפני שירדה לעולם הזה. "מרלין מונרו הייתה יושבת לה שם בארה"ב על החוף, בבגד ים מידה 44, ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממנה. היא הייתה אישה וסמל סקס", מזכירה לי שון מדוע זו בדיוק הדמות שעלתה לי בראש מלכתחילה. זו השקפת העולם שלה, כך נדמה לי בתחילת השיחה, אבל ככל שהזמן עובר, אני מבינה שאי אפשר באמת להגדיר את הזמרת, יוצרת, רקדנית הזו בכמה מילים.

בלי מסכות


קצת קשה להאמין על שון שהיא עדיין לא בגיל הבשלות הנשית שלה (על פי רוב מחקרים בכל אופן). עם האודם האדום עז שמדגיש שפתיים בשרניות, התסרוקת המנופחת של דיווה אמיתית ותעטפו את זה בהופעה שכוללת חצאית עם שסע עמוק עמוק. במעט שנותיה נגעה שון כמעט בכל תחום אמנות אפשרי, עד לשיא של לימודי מוסיקה בבית הספר היוקרתי 'רימון' בתל אביב, ולחשוב רק שהכל התחיל בגיל 3. הרזומה האמנותי שלה כבר בתור ילדה מכיל בתוכו בלט, ריקודי עם, את מקהלת בית הספר היסודי ואפילו את 'להקת האפרוחים' אי שם בשנות ה-90 "המוסיקה התחילה כבר באזור גיל 3 כשהיה לי פסנתר של תינוקות. היו משמיעים לי מוסיקה ברדיו ואני מצאתי את התווים הנכונים והצלחתי לנגן אותם בפסנתר שלי", היא מספרת בחיוך, "אז אבחנו את זה, וגילו שיש לי שמיעה מוסיקלית ברמה מאוד גבוהה. לקחו אותי לקונסרבטוריון, אבל זה היה מוקדם מדי מבחינה מוטורית לאחוז גיטרה בגיל הזה, אז רקדתי, ושם היה המפגש האמיתי שלי עם המוסיקה, אני חושבת, כשרקדתי בלט אצל אילת טובי. בכיתה א' הצטרפתי למקהלת בית הספר, וגיליתי פחד במה משתק. בהופעה של חגיגת קבלת התורה בכיתה ב' ויתרתי על התפקיד הראשי הראשון שקיבלתי בחיי, בגלל שפשוט פחדתי מהבמה, אבל זה מעולם לא גרם לי לוותר על המוסיקה. נכון, לפעמים זה משתק, בעיקר בגיל כזה, אבל כשאתה אמן, אתה לא באמת שולט בזה. כאמן אתה בעצם צינור, ויש משהו בתוכך שרוצה לצאת החוצה כבר מגיל מאוד צעיר ואם אתה חוסם את זה נוצר פקק. נפש של ילד היא נפש שמחוברת לעצמה, אנחנו מתקלקלים רק אחר כך, אבל בגיל הזה כל מה שאתה עושה מגיע בצורה טבעית לגמרי בלי שום מסיכות".
ומנגד גדלת עם אמא שהייתה בכל מאודה ומרצה 'סיירת הורים'...(אתי סבן)
"אנשים מסתכלים על זה ככה אה?", היא מחייכת, "זה משהו אחד מבחוץ, אבל מבפנים זו פשוט אמא שלי, ואני לא מכירה שום מושג שונה. זה לא שונה או חריג בעיני, ותמיד הייתי כזו. אף פעם לא הייתי ילדה שמחפשת להיות ב'היי' ולהתחבר לעצמי ממקורות חיצוניים, זה תמיד בא מבפנים. אני לא צריכה אלכוהול ואני כמעט לא שותה. אף פעם לא היה מוזר לי לראות את אמא בסיירת הורים כי..", היא עוצרת וחושבת, "כי היא מה זה סבבה! אמא שלי הכי מגניבה, והיא כל כך לא אמא 'סיירת הורים'. תמיד היא הייתה בטיולים שנתיים ובמסע לפולין, מתחברת עם החבר'ה שלי ומדברת איתם בגובה העיניים. ככה היא גם נוהגת בסיירת הורים. הם לא באים ממקום של 'להיות שוטרים'. אמא שלי מגיעה באמירה שאין אף אחד אחר אחראי מסביב והילדים האלה נמצאים בגיל לא פשוט גם כך, אז היא שם כדי לעזור להם. היא חברה שלהם ובמקרה גם אמא, שאכפת לה מהילדים, וזו המהות של סיירת ההורים".

תמונת כתבה


תמונת כתבה


בסך הכל ירוחם עם ים


אחרי שנים בהן לא נגעה באמנות, שיעור ריקודי בטן מקרי שאמא שלה נכחה בו, גרם לה להתחיל לרקוד מחדש, ובד בבד שיעורי פיתוח קול בקונסרבטוריון עם נטשה, השם האגדי עליו שון מדברת עם ברק בעיניים גם שעות אם רק תרצו. "לכל בן אדם יש מספר מאסטרים שמלווים אותו לאורך חייו, ונטשה היא המאסטר הראשון שנתקלתי בו מחוץ למשפחה ולמעגלים הקרובים. היא גורו, בן אדם שאתה מושפע ממנו עד הסוף, ורואים את טביעת האצבע שלה אצלי עד היום. הדברים שלמדתי איתה מהדהדים לי בראש כל הזמן. פיתוח קול עוסק כולו בחיבור לנפש שלך, והיכרות עם הגוף שלך ועצמך, מעבר לעבודה הטכנית, זה עולם שלם שברגע שאתה טועם ממנו אתה פשוט לא יכול לחזור אחורה. אתה כל הזמן מחפש מה אתה רוצה להגיד ובשביל לעשות את זה צריך לדעת איך לנתב את הצינור הזה שדיברתי עליו קודם. אם יהיה חור גדול מדי הכל יישפך בבת אחת, ואם הוא יהיה קטן מדי, לא תוכל להביא את עצמך לידי ביטוי מספיק, ומה שקורה זה שאתה כל הזמן נמצא בחיפוש מתמיד אחרי הזרם המושלם של האמנות שיוצאת מהצינור שאתה מייצג".

ומתי היה הקאמבק?
"הפסקתי להתעסק עם כל אלו בכיתה ו', כי זה היה יותר מדי להכיל בשביל ילדה קטנה, אבל בגיל 15 בערך, התחלתי ללמוד פיתוח קול וגם ריקודי הבטן. הגיל הזה הוא מאוד משמעותי, ובשבילי הוא היה כזה במיוחד, כי הייתי במקום שהיו לי הרבה 'אישיוז' שהייתי צריכה לפתור, וצמתים בחיים, ופתאום התחילו עוד ועוד דברים לצוץ. זה תמיד קורה, אתה פותר דברים באיזה שהוא מסע ואז אתה מגיע לדברים האמיתיים שאתה באמת צריך לחוות. בדיוק שם הפסיקו להטריד אותי ענייני משקל, כי בחרתי לא להיות מוטרדת מזה יותר, ובמקביל החלטתי להפסיק להשתיק את הדבר הזה שנמצא בי והתחלתי ללמוד פיתוח קול. אמא שלי הייתה בשיעור ריקודי בטן ואמרה שזה מדהים וממלא באנרגיות טובות, אז הלכתי. זה ממש מפחיד בהתחלה, ועוד בגיל כזה צעיר. הייתי ילדה בת 15, מוקפת בנשים בוגרות ממני בהמון שנים, נשים אמיתיות בנות 40-50, וככה יצא לי להכיר את הנשיות שלי מאוד מוקדם. מוצאים שם מקום לנפש, שאנחנו לא נותנים לו הרבה ביטוי בדרך כלל, זה משהו שיוצא ממך פשוט והוא לאו דווקא שלך. אבל זה נמצא בך איפה שהוא, מחכה לצאת".

איפה מצאת את עצמך עם חבורת נשים בנות 50?
"המורה שלי תמיד אמרה לי שיש לי נשמה עתיקה. תמיד כשאומרים לי 'את עוד ילדה. בת כמה את?', היא עונה שאני בת מאה אלף. וזה מצחיק, ואולי אפילו נכון, כי החיבור הזה עם בנות 50 פשוט היה שם, הוא לא היה לי זר. אף פעם גם לא התביישתי ומעולם לא הרגשתי לא בנוח. חבורת הנשים המדהימה הזו, שמלווה את אורלי, המורה והמדריכה שלנו, כבר שנים ארוכות, הן חבורת נשים קסומות, שכל אחת מהן מחפשת משהו מאוד יצרי וטבעי בעצמה. אנשים כל הזמן מנסים לקטול את היצריות שלהן ולהפוך אותה למשהו פלסטי, וזה בדיוק ההפך מהמהות של ריקודי הבטן. העלינו מופע אחרי עשר שנים של היכרות ואנחנו כבר כמו משפחה מאז ומתמיד, ועדיין, כשחזרתי לאילת היה לי מאוד קשה לחזור. הייתי צריכה ללכת על זה מההתחלה, לרכוש את האומץ שוב".

איפה ריקודי הבטן נמצאים בחיים שלך היום?
"בכל מקום. ריקוד בטן הוא הריקוד הכי טבעי שקיים בעולם. את לא עושה שום דבר בכוח, במאמץ, הכל נמצא במקום שצריך לשחרר כדי שהתנועה תבוא. אין דבר כזה שאיבר יהיה תפוס בריקודי בטן, הכל משוחרר וצריך לדעת לתת להכל לרטוט, לרעוד ולהיות שם באמת. רק מהמקום הזה של השחרור מגיע הריקוד. תמיד אנשים תופסים ריקודי בטן כמשהו זול, אבל הרטטים האלה בגוף מסמלים עוצמה, אש, זה משהו מאוד שבטי ורוחני. אף פעם השיעורים לא היו טכניים ותמיד הייתה עבודה על הרגש, להיכנס לאינטימיות עם עצמך, ולהיות שם, ולא במובן שזה יכול להתפרש, פשוט לחשוף את הרגשות".

המשכת עם האמנות גם בצבא?
"הצבא היה תקופה לא פשוטה, במיוחד כשאתה בא מרקע של ריקודי בטן ופיתוח קול, ואתה כל כך מחובר לעצמך, לאדמה, לגוף ולאמנות שלך. אתה כל הזמן במוזות ורוצה להוציא את האמנות שלך החוצה, ואז מגיעה הטירונות ובאה אליך מפקדת שבוגרת ממך בשנה ואומרת לך שעכשיו את כבר לא את אלא מדים. התגייסתי ממש מורעלת לצבא, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא אהיה כל יום בבית כדי לעשות שיעור פיתוח קול"...

למה הלכת דווקא על שירה, על בית ספר 'רימון'?
"הייתה איזו מחשבה על האקדמיה לאמנויות, אבל לאורך רוב הדרך היה לי ברור שאני הולכת ללמוד ב'רימון'. איך שהוא ראיתי במוסיקה סיכוי טוב יותר לפרנסה. חשבתי שזה תחום מגוון, ותמיד אוכל ללמד, לעשות פרסומות או דיבוב. ב'רימון' דווקא למדתי בעיקר ג'אז ומוסיקה קלאסית ישנה, כי אני באמת מאמינה בדברים ישנים, תמיד אהבתי את זה. 'רימון' זה מקום מדהים. גן עדן למוסיקאים. יש שם הכל מהכל, רק תבחר, אנשים מדהימים, מורים מדהימים. הייתי סטודנטית לכל דבר במשך שלוש שנים, עם הדירה, עם השותפים בתל אביב והמלצרות בחומוסייה. ואז התחלתי ללמד ועם הזמן הסתדרתי. זה תמיד מפתה בתור אילתי להגיע למקום הזה, תל אביבים נראים מגניבים. אבל הם רק נראים. בסופו של דבר כולם הולכים לדירה השכורה שלהם, רווקים בני 30, עצובים ומחפשים כמו כולנו את אותו הדבר. אנשים יושבים שם כל יום לבד בבתי קפה, וזה נראה מגניב, אבל בסוף זה עדיין לבד. אתה חושב שאתה מגיע ל'שינקין' ואתה במרכז העולם, אבל בסוף זו בסך הכל ירוחם עם ים".

וזה מה שהחזיר אותך לאילת?
"היה לי קשה לחזור, אבל עשיתי את זה כדי לחזור לבסיס, לעצמי, להתייצב, החזרה לא הייתה פשוטה, ישבתי בבית הרבה זמן עד שהתחלתי לעבוד. הסתגרתי ולמדתי על עצמי שאני מציירת ממש טוב, עד שיצאתי מהקונכייה. בתל אביב המקום הזה של החיבור העצמי פשוט הלך לי קצת לאיבוד, כי אתה יושב בתוך מסגרת שהיא מאוד דומיננטית וחזקה בחיים שלך, ואתה קצת מאבד מעצמך, לא משנה כמה אתה מאושר. זה צריך להיות הכל, זה לא יכול להיות רק משהו אחד, ופתאום נפלה עליי ההבנה הזו שלהיות מוזיקאי זה מקצוע, וזה לא אני. אני לא יכולה להיות המוסיקה כי זה הופך להיות משהו שאתה מתפרנס ממנו. נכון שזה משהו שמגיע מהנפש שלך, והלוואי שכל עבודה הייתה מגיעה מתוך הנפש, אבל בסוף צריך לקום בבוקר למשהו שאתה מתחבר אליו באמת, משהו שהוא אתה. אחרי שלוש שנים הלימודים נגמרים ואז נסגרת הדלת של המשפחה הזו ואתה מנסה להבין איפה כל השאר, כשבחוץ כולם מחפשים אחרי הדבר הטוב הבא. אין מקום לשום דבר טוב שיאפשר לך לעצור להסתכל על עצמך באמת".

תמונת כתבה


"אני לא ילד, אני אישה"


שלוש שנים של לימודים ב'רימון' ומגורים בתל אביב, שינו את שון מקצה לקצה. אחרי שלמדה להיפתח ולהתחבר לעצמה, חוותה את הצד השני וחזרה לאילת, היא לא מפסיקה לגדול ולהתפתח, ולא רק במובן הרוחני עליו היא מדברת. בימים טרופים אלה תמצאו אותה מאחורי שולחן עוזרת המפיקה הראשית ברדיו 'קול הים האדום', ואל תתפלאו אם תתקלו באיזו מודעה שמפרסמת מורה פרטית לפיתוח קול עם שמה מתנוסס עליה. הרדיו שנכנס אל חייה במקרה לחלוטין הוא אחד הטוויסטים החיוביים שקיבלו חייה. ועל אף זאת, קשה שלא לנסות ולהסתכל מבעד לזה שיושבים מולה, לנסות ולחקור את האישיות הזו שנמצאת שם במלוא הדרה, קורנת נשיות ובטחון עצמי. "פמיניסטית אני לא", היא עונה כשאני שואלת על פמיניזם, "אני מאוד אוהבת שהגבר שלי חזק, ולא אכפת לי קצת להיות האישה הקטנה. גבר צריך להיות גבר, ואישה צריכה להיות אישה. בד בבד זה לא אומר שאני לא צריכה לאהוב את עצמי, ושאני צריכה להיות 'קטנה' פיזית כדי להיות באמת חמודה ונשית. להיות קטנה לא אומר להיות נשית. אם מסתכלים לאורך ההיסטוריה, דימוי הגוף של נשים פעם היה הרבה יותר בריא, וזה לא אומר לא לעשות ספורט או להיות שמן, זה אומר פשוט להיות בריא. משחר ההיסטוריה נשים היו נשים, אנחנו בנויות בצורה עגולה וזה הטבע שלנו ומה שנועדנו להיות, מהות הנשיות. ובכל זאת העולם המודרני מספר משהו אחר, והכל התחיל בכלל מתרבות האופנה של המעצבים ההומואים שרואים את המודל שלהם כעלם חמודות, ועל פי זה כל עולם האופנה של הנשים בנוי היום. כל הגזרות והמודלים שלנו מתאימים לילד, אבל אני לא ילד, אני אישה, ומשם הכל מגיע. אני לא ארוץ כל החיים שלי אחרי רצון להראות כמו ילד, אני אתרכז בלהיות אישה כי זו המהות שלי. זה כל היופי בנשים, איך אנשים לא מבינים את זה? הקימורים, הגוף העגול, בגלל זה גברים נמשכים לנשים".

תני לי לנחש, זה הגיע בעיקר מריקודי הבטן.
"ברור. אני לא מדברת על הזנחה או השמנה קיצונית, חלילה, ספורט ותזונה בריאה הם תמיד חשובים ותמיד נמצאים שם. גם ב'רימון' היינו עושים שיעורי יוגה כדי ללמוד לנשום. העניין שהבנתי בעיקר דרך ריקודי הבטן הוא שצריך להרגיש ולהיות בריא, בגוף ובנפש, ולא בהכרח רזה. המילה הנרדפת ל'בריא' בתרבות המערבית היא 'רזה' וזו פשוט שטות, זה מה שמכניסים לנו לראש כבר מאז שאנחנו ילדים קטנים. בריא זה משהו שהוא טוב, מלא, משהו שנמצא שם באמת והוא לא עור ועצמות. החשיבה של נשים בנושא הזה היא כל כך מעוותת שעצוב לי לראות את זה ולשמוע ילדות קטנות שאומרות 'אני לא אוכלת את זה כי זה משמין', רק בגלל שמי שקובע את האופנה רצה לראות את המודל שלו בצורה מסוימת. אם נשים היו צריכות לקבוע את האופנה, הכל היה נראה אחרת לגמרי, רך, נשי ועגול, כמו שזה צריך להיות".

מה עכשיו? ויתרת על המוסיקה?
"כשחזרתי לאילת ויתרתי על הרעיון לגמרי. הייתי הולכת הרבה להופעות ורואה שאנשים לא מתרכזים במוסיקה. בהופעה אנשים מתרכזים בצ'יפס שלהם, בשתייה, בדיבורים ובאווירה. הכל בנוי על אווירה, ולי נראה היה מגוחך להקדיש את כל חיי כדי להיות בובת בידור של אנשים אחרים".

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"זו שאלה שאף פעם לא צריכה להיות עליה תשובה חד משמעית. העולם שבחרנו לחיות בו הוא מאוד דינאמי ומשתנה אז אני מעדיפה לא להישען על משהו אחד ולהגיד שזו כל המהות והעולם שלי. אני משתדלת להיות פתוחה להכל ודברים יבואו. בדיוק כמו שאני לא מאמינה בלהיות בובת בידור, קשה לי להסתכל על קריירה כרקדנית בטן שעושה חאפלות לאנשים, אני פשוט לא רואה את זה כך. אחרי שהגעתי לאילת הגעתי להבנה מאוד ברורה שאני צריכה להופיע. הבנתי שאם אתה לא מתייחס לעובדה שאנשים שמים אותך ברקע ואתה מעריך את עצמך כאמן, אז אתה כבר לא רקע. וזה מה שיביא אליך אנשים שירצו לבוא ולראות את האמנות ואת מה שאתה מעביר".

ספרי על 'קול הים האדום'.
"הגעתי לשם בפוקס, מה שמוכיח שדברים מגיעים אליך כשהם צריכים להגיע, גם אם אתה לא מצפה להם. הרדיו הוא מקום מדהים", היא מחייכת, "הייתי בשיחה עם איריס כהן המדהימה, סמנכ"לית הרדיו וסיפרתי לה על העבר והיכולות שלי, והיא בחוכמתה ידעה לעשות את הקישור למה שהיא צריכה מתוך תחום אחר לגמרי. בניית ליין אפ ברדיו זה כמו מערך שיעור, לכל דבר יש את הזמן שמוקצב לו וצריך לעמוד בכך ולהעביר את המסר. אני עובדת בעיקר עם האקטואליה בבוקר, מלא רעש ואנשים, וזה אחד התחומים הכי כיפיים ומעניינים ברדיו. פתאום אני מבינה את העולם כמו שמעולם לא הבנתי אותו, כי אף פעם לא הסתכלתי החוצה, תמיד הסתכלתי פנימה".

ומה עם אהבה?
"שתבוא".


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש