פרסומת
דלג

ריפוי בריקוד

מאת: ● 8/8/2014 17:30 ● ערב ערב 2666
בגיל 24, דקלה בן שושן מסיימת את לימודיה באקדמיה למחול, חוזרת לעיר ומגלה את הפטריוטיות האילתית שבה. עכשיו היא חולמת על עסק פרטי לריפוי במחול ובתנועה
ריפוי בריקוד

אמנות מכל סוג אף פעם לא היוותה מקור פרנסה טוב, אלא מפלט רוחני אל עולם שלם של אדם אחד מוכשר שיש לו מה לחלוק עם העולם. דקלה בן שושן היא רק בת 24, אבל כבר מזמן מבינה שהיא לא מתחברת לתדמית נפש האמן המיוסרת, וכבר ארבע שנים מאז השתחררה מהצבא, היא ממנפת את עצמה מעלה מעלה. הקעקוע שעל יד שמאל שלה FOLLOW YOUR HEART (לך אחרי הלב) לא רלוונטי למצב הנוכחי, היא מסבירה, אף שהאמרה הזו רלוונטית לכל מצב בחיים, אבל נדמה כאילו עכשיו יותר מתמיד חשוב המשפט הזה בחייה.

קופצת למים


כמו כל רקדנית אילתית, כמעט, היא החלה את דרכה המשמעותית במגמת המחול של בית הספר 'בגין', דרך שהובילה אותה לאהבה האמיתית בחייה ולהבנה שמאמנות אפשר גם לעשות מקצוע. ומשם הדרך הייתה קצרה-תואר בן ארבע שנים באקדמיה למחול בירושלים היה רק מתבקש, אבל אהבתה לאילת לא מרפה והיא התקשתה למצוא עצמה רחוקה מהעיר הקטנה. היא לא מצליחה אפילו להתפנות מעבודתה כדי לתפוס שיחה בת חצי שעה תמימה ולספר על כך, ואנחנו מתיישבות במשרד האחורי של חנות הבגדים החדשה אותה היא עתידה לנהל בקרוב, שם היא מביטה בי בעיניים כחולות גדולות ומספרת על תקופת המגמה, משם הכל התחיל. "התקופה הזו הייתה מאוד אינטנסיבית והיא עיצבה אותי ואת רוב המשמעת והרצינות שיש בי היום. אני אף פעם לא מאחרת לאף מקום. הרצינות, ההקשבה והלמידה הן תוצר ישיר של מגמת המחול ושל המורה שלי שיר, שחינכה אותנו למשמעת כבר בגיל התיכון. לא מבינים אפילו עד כמה זה חשוב עד שעוברים את הגיל, אבל לקחתי ממנה המון. התקופה הזו היא תמונה מייצגת לחיים שלי באופן כללי כי אף פעם לא היה לי זמן לנשום, תמיד הייתי עסוקה מסביב לשעון, היה לי כל הזמן מה לעשות ואני תמיד ממהרת לאן שהוא, וכך אני זוכרת את עצמי תמיד ובכל תחום. לאורך כל תקופת התיכון, למשל, לא מצאתי את הזמן להוציא רישיון נהיגה, אבל בתקופת התואר פתאום איך שהוא כן היה לזה מקום, יחד עם שתי עבודות ולימודים. גם החברה של ימי המגמה כבר די התפוררה אף שחלק גדול מחברות המגמה עדיין בקשר אחת עם השנייה, אבל אני כבר הרבה פחות, כי תפסתי כיוון אחר, ולא כולן כל כך מרוכזות עדיין במחול".

איך השתלב מג"ב בתוך הסיפור הזה?
"אחותי הייתה במג"ב ויש לנו גאוות יחידה בבית. אבא היה לוחם ביחידת 'אגוז' ויש בינינו אחוות לוחמים, כך שהיה לי ברור שגם אני אהיה לוחמת. רציתי לעשות משהו מועיל, כי אני מאוד אוהבת את הצבא. מג"ב זה המקום שבו השירות של גברים ונשים הוא הכי שווה בתוך צה"ל וכך באמת הרגשתי. הכושר במג"ב מעצב את הגוף אחרת לגמרי מהמחול, אבל היה לי את היתרון של המשמעת והכושר הגופני מימי מגמת המחול וזה עזר לי, לא הייתי צריכה להתרגל למציאות חדשה לחלוטין. זו הייתה החוויה הכי משמעותית בחיי, יצאתי מאילת, יצאתי מהבועה וחוויתי עולם חדש. לראשונה בחיי התנתקתי כמעט לחלוטין, למדתי מה זה רכבת ופתחתי אופקים. היה לי כיף ואהבתי את הצבא, ובתקופה האחרונה חיכיתי בקוצר רוח לצו המילואים שלא הגיע. מי שמורעל ואוהב את מה שהוא עושה בצבא, לא מתעניין במה הוא יעשה במילואים, הוא יושב בבית עם הקסדה ורק מחכה שיקראו לו, ואני מאוד כזו, קשה לי לשבת ולא לעשות כלום", היא מסבירה ונוקשת באצבעותיה בעצבנות על השולחן, "כמו עכשיו, הישיבה גורמת לי להרגיש חוסר מעש".

אז החלטת להרשם לאקדמיה למחול בירושלים.
"זו לא הייתה שאלה בכלל. השנה הראשונה הייתה הקשה מכולן. גרתי בירושלים וזו הייתה שנה של דיכאון נפשי רציני. הקור הבלתי נסבל, במיוחד בתור אילתית חובבת שמש, והאוכלוסייה היא פשוט אחרת. קשה להסביר את זה, הירושלמים נחמדים והם אנשים טובים, אבל האווירה היא לא אווירת בית כמו באילת. אני מניחה שכל אחד מרגיש כך בעיר זרה, אבל כשאתה גדל באילת זה הרבה יותר מודגש. בירושלים הכל גדול, אוטוסטראדה, לחוץ, ובאילת הכל אינטימי וקטן, יש זמן לכל. הייתי מאד לבד, נזרקתי למים העמוקים, גרתי עם שותפות שלא הכרתי היכרות מוקדמת, והכל קרה. יום לפני חופשת הסמסטר שברתי את הרגל. מרפי", היא מחייכת, "ובמשך חופשת הסמסטר גרתי עם אחותי באשקלון. היא טיפלה בי והרגשתי שם טוב, הרגשתי בית, אז נשארתי לגור איתה בשנה השנייה. שבועיים בדיוק אחרי שירד הגבס, כבר חזרתי לרקוד. בשנתיים הבאות כבר גרתי בתל אביב".

הרגשת יותר בבית בתל אביב?
"הייתי אצל סבתא שלי, זה שונה. פתאום יש מישהו שמחכה לך כל יום בבית ואתה לא חוזר לבית ריק. יש משהו יותר מפנק, דואג וקרוב מסבתא? העדפתי לספוג את הנסיעות בכל יום מתל אביב לירושלים וחזרה, רק כדי לא לחזור לתהום הירושלמית שהייתי שקועה בה שנה שלמה. יום אחד פגשה אותי חברה וסיפרה לי שמחפשים מורה למחול במרכז קהילתי בעיר ומשם זה התגלגל והתחלתי ללמד במרכז קהילתי שפירא כבר במהלך הלימודים. לימדתי שם שנתיים והייתי הכי בבית בעולם כי שירי רוטמן, מנהלת המרכז, גם היא אילתית וכך גם הסגן שלה. היינו קומונה של אילתים באמצע תל אביב".

לא פחדת פתאום ללבוש את כובע המורה בלי ניסיון קודם?
"פחדתי גם ללמוד באקדמיה", היא צוחקת, "אבל יש פחד בכל דבר שעושים, ואני מאלה שקופצים למים קרים. היו שיחות לפני השנה הראשונה וכמה ימים פתוחים שבהם התנסיתי בזה, אבל בסוף נכנסתי לשיעור אחד, ניסיתי וזה פשוט זרם, ואם אוהבים ילדים זה בכלל מוצלח, ואני אוהבת מאוד ילדים. בתחילת הקורס היו לי 6-8 בנות בכיתה ועד סוף המחצית, כבר לימדתי 60 בנות".

מה ההבדל בין ללמוד וללמד ריקוד?
"כשאתה רוקד לבד ,אתה לא מכתיב לעצמך זמנים, תנועות ותיקונים. מתוך אנסמבל או קטע אתה נותן לגוף לשלוח את עצמו לבד, אבל כשאתה מלמד הכל נכנס לתוך קובייה, יש הכתבה. לפעמים זה פחות מהנה ואפשר לאבד את החופש שיש במחול במקום מסוים, כי זה בעצם לשים בתוך מסגרת את כל האמנות המופשטת הזו שנקראת ריקוד. יש גם פן של אחריות על ילדים, התפתחות וגוף, אבל אחרי הכל מדובר בהנאה מסוג אחר, סיפוק מדהים. החיוך של הילדים והחוויה שהם יוצאים איתה בסוף שווים הכל".

עבודה שהיא גם תשוקה


היא פטריוטית אילתית אמיתית והריחוק מהעיר האהובה עלייה לא הפסיק להטריד, עד שבשנה האחרונה קיבלה את ההצעה ששינתה את התמונה. כשדקלה מתחילה ללמד אצל שרית קפון ולהגיע אחת לשבוע לאילת, היא מבינה שגם כאן אפשר לעשות עם הריקוד משהו טוב. היא כמעט מעולם לא הייתה בחו"ל, מלבד שבוע אחד בפראג אי שם בעבר הרחוק, ולפני שהיא מניחה אבן פינה בקריירה הכל כך צעירה שלה, היא מפנטזת על טיול ארוך-ארוך לדרום אמריקה, כזה שיפתח אופקים ויחזיר אותה לכאן עם אנרגיות, תובנות ורוחניות מפותחת יותר. "במהלך השנה האחרונה של הלימודים באקדמיה קיבלתי הצעה ללמד אצל שרית קפון ולקחתי אותה בשתי ידיים. הייתי מגיעה בכל סוף שבוע בטיסות הלוך וחזור מתל אביב, וזה לא פשוט ולא זול בכלל, אבל זו הייתה התנסות מדהימה ומאוד רציתי בה. עוד במהלך התיכון הצלחתי לשלב לימודים אצל שרית בד בבד עם לימודי מגמת המחול ואהבתי את שניהם באותה מידה. כששרית הציעה לי ללמד אצלה לא חשבתי פעמיים ואמרתי כן, עשיתי הכל והייתי עושה גם יותר כדי שזה יסתדר וייצא לפועל. אצל שרית זה מקום שהוא בית עבורי, ועם כל הבדידות שהרגשתי במרכז הארץ, חיפשתי כל הזמן מקום חם ומוכר, מקום שהוא בית. אני זוכרת את שרית כבן אדם מדהים וזכיתי להכיר בן אדם מדהים עוד יותר, זו הייתה חוויה מקסימה".

לבסוף חזרת לאילת?
"חזרתי הביתה כדי לעשות קצת מכל דבר. השאיפה שלי בתחום המחול היא להתעסק בריפוי במחול ולשם כך אצטרך להקים עסק פרטי, להתעסק עם צוות עובדים, בירוקרטיה וניהול. חשוב לי להתמקצע כאן בניהול החנות ולחסוך כסף כי אילת היא המקום הכי טוב לחסוך בו. אני חושבת שאפשר לפתח המון תחומים בעיר בצורה מצוינת, פשוט כי הרבה דברים חסרים כאן, כך שהסיכויים של החלוצים להצליח הם גבוהים כי אין עדיין ציפייה לרמה מסוימת. אין כאן מספיק מקצועות לימוד ולכן אנשים יוצאים מהעיר וממשיכים את דרכם במרכז. לא לכל אחד יש סבלנות לחזור לכאן אחרי התואר ולהתחיל מאפס. מה שבטוח זה שכשלומדים משהו בצורה אינטנסיבית, אז נכנסים לעניין ממש, ואם אנשים היו לומדים דברים מסוימים כאן, הם היו נשארים בעיר וממשיכים לפתח את הנושא, וזה מה שחסר כאן. העיר הזו מציעה הכל, היא ממכרת, רק צריך להרחיב אופקים".
בטח העובדים שלך סובלים מהמשמעת של המחול.
"יש לי בעיה קשה עם משמעת", היא מודה, "אני לא מקבלת דברים לא הגיוניים, קשה לי עם איחורים, ומספיקה רק פעם אחת. זו השריטה שלי מתקופת המחול ומהצבא, משמעת ברזל, אין לאן לברוח מזה. אני זוכרת את עצמי כבר בתור ילדה מתקשרת להלחיץ את אבא שיגיע לאסוף אותי לחוג חצי שעה לפני. העדפתי לשבת ולחכות 20 דקות ולא לאחר".

אז מה השאיפה בעצם?
"החלום אף פעם לא היה ללמד מחול בבית ספר או מתנ"ס. כמובן שזה הגיע עם הזמן והתאהבתי בזה, אבל זה לא החלום שלי. אני אוהבת לתת מעצמי ו'לרפא' ", היא מדגישה, "זה ייתן את השירות שאני מאמינה בו. אני רוקדת כל חיי, כבר 21 שנים, ותמיד ידעתי שאעשה עם זה משהו שמשמעותי לי בסוף. השאיפה היא ליצור משהו חדש באילת, לפתוח עסק שיטפל באנשים דרך ריפוי במחול ותנועה. יש לי המון רעיונות שאני רוצה להגשים כאן והמון מוטיבציה, והכל מבוסס על רעיונות שלא מוסמכים עדיין בצורה המקצועית של זה. ברגע שאסיים גם תואר שני, אוכל לשלב את הידע והמקצועיות שרכשתי בתוך הרעיונות האלה וליצור פה מרכז טיפול מקסים בילדים ובמבוגרים. בזמן האחרון, בעקבות כל המצב הביטחוני, מאוד קורץ לי, למשל, הטיפול בהלומי קרב".

אז יש לך עוד תקופה להעביר בחיפה בלימודי תואר שני?
"אני מאמינה שאחיה על קו אילת-חיפה כי אני לא רוצה לעזוב את העיר שוב. קשה לי לחיות במקום אחר וכבר הייתי שם ועשיתי את זה, אני למדה מהדרך שלי. כבר עברתי את התהליך של יציאה מהעיר וחוויתי אותו בקושי רב, אז למה לעשות את זה לעצמי שוב? אני פטריוטית אילתית אמיתית וכאן אני רוצה להישאר. נכון, זו תהיה אולי דרך קשה יותר, אבל מה שווה הדרך אם לא מנגבים את הזיעה אחריה?".

זה שווה את המאמץ? רואים כסף במקצוע הזה?
"אמנות זו אהבה", היא קובעת בחיוך, "זה מגיע מהלב והכסף לא מעניין אף פעם, ומי שיגיד לך אחרת משקר או לא חווה תשוקה אמיתית לאמנות מהי. את אמא ואבא תמיד מעניין יותר הפן הפיננסי של העניין, זה נכון, אבל עבורי זה רגשי ולא שטחי, זה לא יכול להיות שטחי, שטחי זה כלום. אם תלמד ארבע שנים ותחפש רק את הכסף, תגיע לשלב שתשאל את עצמך 'אוקי, מה עכשיו?' ואז תמשיך לרדוף אחרי ההכנסות בלי להבין בכלל מה אתה עושה ולמה. לא קמתי בבוקר וחשבתי איפה ארוויח יותר כסף, אבל ברור לי שאצטרך כסף בחיי, ואם אפשר לשלב עבודה שהיא גם תשוקה ולחיות מזה, מה יותר טוב מזה? אין בזה כסף, אני אומרת לך כבר עכשיו, אלא אם אלמד בחמישה עשר מוסדות שונים, ורוב האופציות נמצאות במרכז. באילת הכל מונופולי ואי אפשר לעבוד וללמד בכמה מקומות שונים כי זה ייחשב ניגוד אינטרסים. אני חושבת שזה משהו שלוקה בחסר באילת מבחינת ההבנה של ההוראה".

חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש