פרסומת
דלג

"בהמות תרבותיות": אילת של דן בניה סרי

מאת: עומר כרמון ● 8/8/2014 23:10 ● ערב ערב 2666
לרגל הוצאת ספרו החדש, 'מותו של עץ החרוב', שעלילתו מתרחשת באילת, הסכים דן בניה סרי, מבכירי הסופרים בישראל, להסביר ל'ערב ערב' בדרכו הצינית והציורית, מדוע בחר להביא דווקא לכאן את גיבורת ספרו המיוסרת: "אילת היא מסגרת שבה אנו מתפשטים מכל הערכים שלנו", הוא אומר, "אבל דווקא אילת, יכולה להיות מוסד אשפוזי תקין שממנו ניתן לצאת שקופים". בניה סרי חושף את בית המלון האילתי ששימש השראה לספרו, את הגן הנסתר בקצה הטיילת, ואת התיירות חשופות החזה שמשכו אותו לעיר. "אילת עדיין נושמת. עיר ללא חמלה. תיאבון פרוע של בשרים. גוף נוגע בגוף. בשר נוגע בבשר. ומעבר להם, ספינה רחוקה שלעולם לא תגיע, וסירה שלעולם לא תפליג"
''בהמות תרבותיות'': אילת של דן בניה סרי

תמונת כתבה


הסופר דן בניה סרי, חתן פרס ביאליק למפעל חיים, פרס ברנר ופרס ניומן, נעתר השבוע לבקשת 'ערב ערב' לספר מדוע בחר למקם את עלילת ספרו החדש והשמיני, 'מותו של עץ החרוב' (הוצאת 'כתר') דווקא בעיר אילת - הרחוקה כל כך משכונת ילדותו בירושלים, אותה הטיב כל כך לתאר בספריו הקודמים. "אילת היא מסגרת שבה אנו מתפשטים מכל הערכים שלנו ונעשים לכאורה בהמות תרבותיות", הוא הסביר. "אבל דווקא אילת, יכולה להיות מוסד אשפוזי תקין, שממנו ניתן לצאת שקופים. אני מציין בספר 'שהאוטובוסים העוזבים את אילת שקופים הרבה יותר מן הנכנסים אליה'. דהיינו, הנפש יותר שקופה, יודעת את עצמה".

"פליטי סיר הבשר של בתי המלונות"


ספרו החדש של בניה סרי אינו מתאר את אילת בצבעים מעוררי כבוד. כשגיבורת ספרו, ריקי, נכנסת לעיר בתום הנסיעה הארוכה באוטובוס מירושלים, הנהג הכריז: 'ברוכים הבאים לאילת', קרץ בעינו האחת אל עבר הראי שמעל לראשו הוסיף: 'מי ששכח כמוני את אשתו בבית, יכול לקנות כאן חדשה בלי מע"מ'. את הטיילת של העיר ומבקריה, הוא מתאר בצבעים שאינם מחמיאים יותר: "מיד עם צאתה של ריקי לטיילת, כבר הסתער עליה אוקיינוס הבשרים. אנשים כרסתניים, פליטי סיר הבשר של בתי המלונות, ובעקבותיהם נשותיהם, מרופדות ועגלגלות לא פחות מבעליהן, חסמו במשובה דורסנית את דרכה. גם הילדים איימו על שלומה. דהרו לעברה בחרבות פלסטיק שלופות וביללות קרב אינדיאניות איימו לנעוץ את להביהן בבטנה. אך רק כשהצטרפו אליהם סוחרי האלקטרוניקה בצווחות לא פחות לוחמניות וכיתרו אותה בצי צעצועי הסוללות, לא עצרה עוד ברוחה ונמלטה מפניהם אל מעבר לגבולה של הטיילת".

דן בנייה סרי נולד בירושלים לפני 80 שנה. את דרכו הספרותית החל בגיל 45, כשספר הביכורים שלו: 'עוגיות המלח של סבתא סולטנה' זכה להצלחה יוצאת דופן. סיפורו: 'אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב', מהספר 'ציפורי צל', עובד לסרט קולנוע בבימויה של מיכל בת-אדם. עם ספריו הידועים האחרים, נמנים 'חתונה בוכרית' ו'ארטור'.

"אילת מתפתחת או תקועה תמיד באותה טריטוריה", התעניין בפתח שיחתנו. הופתעתי מהשאלה והסברתי לו שמה שרואים באזור התיירות, אינו דומה למה שרואים בעיר עצמה. אבל הוא התקשה להשתכנע. "מה קורה עם תעסוקה?", הוא שאל, "היכן ניתן לעבוד באילת? מה יעשה באילת אדם שלא מצא עבודה בנמל או שאינו רוצה לעבוד בבתי המלון?".

יש לך גם דברים טובים לומר על אילת? אנחנו רק חוטאים?
"כבר עשרות שנים אני מגיע לאילת לשבוע ימים בכל שנה בחורף, כדי להתייבש מירושלים הקרה. אני נהנה באילת, מכיר את האנשים במלון. כשאשתי מגיעה למלון, היא פוגשת שם עובדת ותיקה בשם סבטלנה. המפגש שלה אתה הוא בחיבוק ונשיקות. היא הפכה להיות חלק מהמשפחה. יש לי רק תחושות טובות לגבי אילת. אחרת לא הייתי בא אליה רק כדי לראות את החטאים של האחרים. אני בא עם אשתי. כלומר, במצב שהוא בלתי אפשרי לחטוא. אפילו אם תופיע הפיליפינית שמתוארת בספר ותציע לי מה שתציע, אני אגיד לה: 'סליחה. הכל טוב ויפה. אבל זה לא שקול כנגד העיניים של אשתי שמלוות אותי מאחור'".

האם נכון לקבוע, שבספרך החדש אילת משמשת כעיר שבה אנשים מתמודדים עם חטאי העבר?
"לכאורה, אילת היא המקום האחרון שניתן לצפות שתהיה סוג של מוסד טיפולי עבור גיבורת הספר, ריקי, שנתונה בתהליך נפשי טראומטי. אילת היא עיר שלפעמים אנחנו באים אליה כדי להתפרק מערכי מוסר. אם יש לאדם מאהבת סמויה, הוא מגיע לאילת. אם יש אדם בחו"ל שרוצה להגיע עם מאהבת צעירה, רחוק מאשתו, הוא יגיע לאילת. אני יכול לצרוח באילת. אני יכול להשליך נייר לפח, ואם לא קלעתי, לא אטרח להרים אותו, כי יש להניח שיש עובדי עירייה שעוברים שם כל הזמן ומנקים כדי להשביע את רצון התיירים. זאת עיר שאם משה רבינו היה צריך להחליט לפיה, אם להוריד לנו את הלוחות, הוא לא היה עושה זאת. אבל דווקא באילת, ריקי מצאה מרפא לנפש הדוויה והכואבת שלה. דווקא מאילת, היא ובעלה יוצאים יותר משוחררים מהטראומות הנפשיות שלהם, ומתפתח כאן אולי סיכוי לגאולה חדשה, לזוגיות חדשה ואם ייוולד להם בן נוסף, הוא לא יתעטף בנוצות של נייר ויתרסק כמו הבן הראשון, אלא יהיה ילד יותר בריא".

עלילת הספר מתרחשת ברובה בבית מלון אילתי. האם מדובר במלון בו התארחת?
"כן. מלון 'לאונרדו פלאזה', 'מוריה' לשעבר. אשתי ואני חברים כבר שנים במועדון 'מוריה' ובכל שנה מגיעים למלון הזה. ניסיתי לבנות בספר תפאורה קצת שונה, אבל התיאור מבוסס על מה שנמצא שם: הבריכה, הערסלים – קראתי להם מתקני צליה, כי באילת בקיץ אין מקום ל'השתזפות', אלא רק ל'התבשלות'. הסוויטה הנשיאותית בקומה העליונה המיועדת לאנשים חשובים".

אתה מזכיר בספרך סופר תימני שהגיע להתארח במלון. אתה מכוון לדן בניה סרי?
"כן. זאת קריקטורה על עצמי. מסופר שם שפעם חשבו במלון להביא סופרים, אבל התברר שהאורחים מעדיפים מופע של קרקס סיני. אולי אם היו מביאים את הסופר לפני הצהרים, להופיע בפני שלושה-ארבעה מתרפאים מבוגרים שלא יכולים להיכנס לבריכה, אז הסופר, שגם הוא לא יכול להיכנס לבריכה, היה מפטפט בפניהם. כוונתי היתה לומר שגם זה חלק מהתדמית של בתי המלון באילת, כדי לשעשע את האנשים, צריך לתת להם להתפרק מעצמם. ספרות מחייבת להתכווץ לתוך האינטלקט וזה לא מה שהם באים לעשות באילת. הם באים להתפרק מהאינטלקט, מתחושות הבטן. באים להתנהג כמו בהמה תרבותית, בלי עכבות מוסריות או חוקתיות או חברתיות. בהמה לא שואלת על ספר החוקים, או על כללי האתיקה, וכך אנחנו עושים באילת, ולכן בתי המלון מציעים לנו להתפרק".

כשסיפרת על החוף המוזנח והחשוך שבקצה הטיילת, כתבת על משהו שראית בעיניך, או שמדובר בפרי הדמיון?
"יש דבר דומה לזה באילת?".

התיאור מזכיר את 'מפרץ השמש'
"יש לי מסלול קבוע לאורך הטיילת באילת. אני מגיע עד 'הרודס' ואז מסתובב לכיוון 'עיר המלכים' וחוזר למלון. אני לא מכיר את 'מפרץ השמש', אבל אני שמח שאתה מספר לי עליו. כלומר, דרך הדמיון לא הרחקתי עדות".

יש בספר תיאור של גן עם פסל של אריה. היכן הוא נמצא?
"נכדתי כיום בת למעלה מ-15. כשהיתה בת ארבע, הלכתי אתה ועם הוריה בטיילת באילת. לפתע היא ראתה פסל מתכת של אריה. היא נבהלה מאוד מהפסל ו'נדבקה' לאביה. בספר, ריקי ישבה על כפו של האריה. ניסיתי ליצור דרך הפסל הזה, איזושהי עוצמה מבעיתה וטורדנית, שתשרת את האווירה הנפשית הקשה שבה ריקי נמצאת - הטורף והנטרפת. ריקי נטרפת על ידי נשמתה הפגועה. סביב הפסל הזה בניתי גן שאין טעם שתחפש אותו, כי לא תמצא אותו. הוא לא קיים במציאות. בדיתי תפאורה כדי שתשרת את העלילה. אני מניח שלא תמצא באילת למשל, את בית הקפה האפל של 'גרטה' המתואר בספר. אילת היא עיר שמחה, אסור לה להחזיק בית קפה כזה שיבריח את התיירים".

תמונת כתבה


"באילת אין קהל יעד"


"שרפי את המכתב ריקי. עזבי הכל מאחורייך, את העיר המסממת הזאת. הריחות בה עזים אך גם ממאירים. לכי מעצמך אל עצמך. אל תביטי מאחור. האוטובוסים העוזבים את העיר הזאת שקופים הרבה יותר מן הנכנסים אליה", כך מורה לריקי דמותו האפלה של פאול, בספרו החדש של דן בניה סרי. את התחנה המרכזית של אילת בשדרות התמרים, מתאר הסופר בצבעים אפורים וקודרים: "פנסי הרציף המעטים שאור הבוקר שכח לכבותם, האירו את חזית התחנה בלאות חיוורת. קיוסק שדלתו החלידה. שלט פרסומת דהוי שהתעקש לבשר על השכרת חדרים מול הים. משרד לא מזוהה לתועי דרכים וחנות עממית מפתיעה לממכר ספרים עתיקים. אך מעבר להם, לא הטעה אותה המקום. אילת עדיין נושמת. עיר ללא חמלה. תיאבון פרוע של בשרים. גוף נוגע בגוף. בשר נוגע בבשר. ומעבר להם, ספינה רחוקה שלעולם לא תגיע, וסירה שלעולם לא תפליג".

כל גיבורי הספר מגיעים לאילת ועוזבים אותה באוטובוס. כך גם אתה?
"כן, יש לי בעיה שאני לא עולה על מטוסים. לכן, מעולם לא הייתי בחו"ל. זאת בעיה שמציקה לי, לא בגללי, אלא בגלל שאשתי אוהבת לצאת אתי דווקא ולא עם חברות - והיא כל הזמן אומרת לי: 'למה שלא ניסע' ואני אומר לה שאני לא מסוגל לעלות על מטוס. יותר מזה, אני גר בירושלים במסלול שבו מטוסים נחתו בעבר בשדה התעופה בעטרות. אני כל כך מפחד ממטוסים, שרק ההאזנה לצלילם גרם לי למהר ולהחליף לבנים בבית".

אז איך הסתדרת באילת, עם כל כך הרבה נחיתות והמראות ממש מעל הראש?
"הנכדות והנכדים שמחים מאוד לראות מטוסים צונחים משמים ומתקרבים כמעט למגע יד. כמו קרון רכבת מגושם".

הפחד שלך מטיסות קשור לבנה של ריקי, שחשב שהוא יכול לעוף ומצא כך את מותו?
"לא. הילד המריא בכנפיים של ציפור כדי להמחיש את העובדה שההורים היו כל כך מקורקעים בנפשם פנימה, שלא חשו כל מחויבות החוצה. האמא, ריקי, האשימה את עצמה על כך שנתנה לבעלה לקחת את הילד. האבא אמר לילד שניתן להמריא מעץ החרוב כמו הנשרים עד לנקיקים. היא האשימה את עצמה בכך שלא היתה מעורבת בחינוך, בהדרכה, בליווי הילד, מול כל מה שהמציאות הנוקשה יכולה להציע, כולל כנפיים מגוחכות ומבדחות של נייר שהביאו לאובדנו".

כיליד ירושלים, אתה מצליח להבין את המשיכה שיש לאילת בקרב ירושלמים? אפילו ראש העירייה שלנו, הוא ירושלמי ממוצא תימני
"מה אתה אומר? אני יודע שבאילת עשו כמה טעויות. אולי גם זו אחת מהן (צוחק). לאילת יש תדמית חמה ופרועה. יש בה תחושה שאתה בישראל, אבל בחוץ לארץ. אילת היא המקום שבו מכר משפחתי אמר לי לפני 40 שנה: 'בוא תראה משהו'. הוא לקח אותי לחוף הים וראיתי נשים חשופות חזה משתזפות ששדיהן פתוחות לרווחה. אתה עובר לידן והן לא מתביישות. בשנים האחרונות אני כבר לא רואה את זה באילת יותר. מדוע זה נעלם?"

התיירות מצפון אירופה הפסיקו להגיע
"אה, הבנתי. מה שם משפחתו של ראש עיריית אילת?"

יצחק הלוי. סבו היה רבה הראשי של תימן, הרב יחיא יצחק הלוי
"באמת? חתני גם קשור לשושלת הזאת".

אולי בעקבות הספר תחנוך מסלול סיור באילת? כמו שאתה עושה כבר שנים בהצלחה רבה בשכונת הבוכרים בירושלים, בעקבות הספר 'עוגיות המלח של סבתא סולטנה'?
"אני יכול לעשות סיור, אבל ספק בעיני אם יהיו מספיק אנשים שירצו לבוא. כמה חנויות ספרים יש באילת? אני חושש שקהל יעד לא יהיה לי".

תמונת כתבה


חדשות אילת