פרסומת
דלג

על אנשים וסוסים

מאת: מערכת ערב ערב ● 22/7/2015 16:19 ● ערב ערב 2716
לא רבים יודעים, שבין מטעי התמרים של קיבוץ יטבתה השכן, ליד שמורת הטבע ודיונות החול, שוכנת חוות סוסים קסומה. בשעה שהחיים באילת גועשים מתיירות, מתנהלים להם כמה קילומטרים צפונה, חיים מקבילים, המגלמים בפלאיות את ההרמוניה והאידיליה שבטבע. לימודי רכיבה, סדנאות בוקרים וטיולי שטח על סוסים הם רק חלק מהפעילויות שמתנהלות בחווה ובכל זאת, בראיון חושפני מרשה לעצמה לראשונה אפרת חן-שיפנבאואר, מנהלת החווה, למחות על המחסור בכוח אדם, לתהות על הילדים שכבר לא מתרגשים מסוסים כמו פעם ולהרחיב על הקשר אדם-סוס ועל תועלת הרכיבה גם אם היא לא נקראת רכיבה טיפולית. גן עדן באמצע המדבר כבר אמרנו?!
על אנשים וסוסים

חוות 'עין רדיאן' היא אחד המקומות היותר מרגשים בחבל אילות. למרגלות הרי אדום המרהיבים, בין מטעי התמרים ושדות תפוחי האדמה הירוקים של קיבוץ יטבתה, אל מול דיונות החול הצהובות, דוהרים להם בפראות חמישה עשר סוסים מרהיבים בעוצמתם, כשרעמתם מתבדרת ברוח כסמל לחיי החופש האולטימטיביים. החווה עצמה מטופחת ונעימה, ובעיקר מאפשרת לדייריה מרחב מחייה גדול מספיק כדי שאלו יוכלו להרגיש שהם אכן חיים את חיי החופש שהוענקו להם איי אז בבריאת העולם. לצידם, חיים בהרמוניה חמישה כלבי ענק עם שמות שמזכירים יותר חברי קיבוץ ותיקים מאשר כלבים (ציפי, נוח, אליקו, לוק, גרשון ושמשון). בשכנות להם גרים בשלווה תרנגולות וטווסים, הזוכים לביקורים תכופים של שועלים, זאבים, נחשים ושאר עוברי אורח תמימים כמו להקות כלבים ירדנים שמוצאים בחווה מקום מקלט בטוח ומפנק. למעשה, ההרמוניה בחווה כל כך מורגשת שלעיתים נדמה כי החיות בעצמן מתבלבלות- הכלבים רצים כמו סוסים והסוסים מתכרבלים בחול למגע ידם המלטפת של רוכביהם.
בכל בוקר כולם רצים ביחד כלהקה אחת לקבל את פניה של אפרת במכונית המיניוואן הישנה שמכילה ארגזים של שאריות טריות מחדר האוכל והקפיטריה של הקיבוץ, שמצליחות להשאיר את כל בני הבית מדושנים למראה ושמחים בחלקם.

האדם והסוס


גם השנה, כמדי שנה, וכחלק מפעילותה של החווה, גדשו אותה עשרות טריילרים עמוסי סוסים ורוכבים, שבאו ללמוד מהמאסטרים איך להעמיק את הקשר שלהם עם הסוס ולהתמקצע באילוף וברכיבה. 'הקליניקה', כמו שהם מכנים את הפנינג הבוקרים שלהם, התקיים השנה בחווה ביטבתה זו הפעם התשיעית, בשני מחזורי רוכבים שהגיעו ליהנות ממה שיש לחווה בקצה הדרומי של הארץ להציע. "הקליניקות האלה התחילו לפני תשע שנים, אחרי שיחה עם אמיר שלו, האורים והתומים של גישת ה'הורסמנשיפ' בארץ (קשר אדם-סוס)", מפרטת אפרת. "גילינו מכנה משותף ביננו והגינו ביחד את רעיון הקליניקות. מאז מגיעים לפה אנשי סוסים וחובבי סוסים מכל הארץ, כמה פעמים בשנה, ישנים בקיבוץ או בחניון יעלים ומעבירים את כל היום בחווה בשיעורי רכיבה. בכל קליניקה כזו מקבלים הרבה ידע וכלים להתמודדות יומיומית, פתרון בעיות נפוצות באילוף סוסים ועקרונות בטיחותיים ונוחים יותר לרוכבים ולסוסים".
בימי הקליניקות האלה בהם החווה גדושה ברוכבים, בסוסים ובשאר מאמינים כמוה, אפרת במיטבה. הסיפוק והנחת על פניה משקפים את הרצון להיטיב עם אורחיה ואת ההזדמנות לחלוק את האני מאמין שלה עם עוד אנשי סוסים שמבינים את המשמעות שיש לקשר העמוק בין אנשים וסוסים.
כשאין קליניקות מקצועיות משתדלת אפרת להעביר קליניקות חובבים לרוכבים הצעירים של החווה. הפקות של סופי שבוע בהם הם ישנים בחווה (בלי ההורים), מכינים ארוחות, עורכים שיעורי רכיבה משותפים, יוצאים לטיולי שטח, נהנים ממשחקים קבוצתיים עם הסוסים ובלעדיהם ובעיקר מנחילים לדור הצעיר את עקרונות ה- ,"horsemanship" מערכת היחסים בין הסוס לאדם אשר עליה מושתתת האג'נדה שמאפיינת את החוות כולה.
שיעורי הרכיבה היומיים מתנהלים גם הם על פי אותם עקרונות, כאשר כל שיעור נמשך כשעה וחצי. מתוכן 45 דקות מוקדשים לרכיבה עצמה ויתר הזמן מוקדש ל'עבודת קרקע'- הכנה לפני הרכיבה ובסיומה: הברשה, איכוף, ניקוי פרסות, הובלה במגרש וכו.

בשם האהבה


"קשה להגדיר בקצרה מהו הסוס בשבילי, אבל אין ספק שזו אהבת ילדות שנשארה ותישאר תמיד", מנסה שיפנבאואר לברור את המילים מבעד למסך האהבה שלה לסוסים. "הסוס מסמל בשבילי את כל הפשטות והיופי בלי שום כיסויים ומסכות. אני רואה בסוס כח, שקט, חיים, אנרגיה ובעיקר אהבה גדולה. אין ספק שהסוסים הם מה שמעשיר את החיים שלי בעשרות מונים, אבל מה שמדהים אותי בכל פעם מחדש בקשר עם הסוס, זה השיקוף המדויק על האדם. אין מסיכות ביחסים עם סוסים. הסוס עוזר לנו להגיע למצב של איזון בתוכנו, זאת בתנאי שאנחנו שומרים את הסוסים בריאים בגופם ובנפשם כמובן. עבודה טובה עם סוס דורשת שקט פנימי ואסרטיביות, והסוס מלמד אותנו איך לעשות את זה וזה משליך על כל החיים. אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של שינוי גלובלי גדול בתחומים רבים וגם בתחום הסוסים כל פעם לומדים עוד ועוד רק כדי שנצליח לחזור לפשטות, לגרעין. המפגש עם הסוס הוא חוויה מאוד מעצימה. כל אדם שלומד רכיבה, בין אם זה ילד או מבוגר, מקבל פידבק ישיר מהמפגש הזה, החל מתחושת הנאה, ביטחון, הצלחה ושיפור מיומנויות כמו קואורדינציה, שיווי משקל ויציבה, וכלה בזיהוי ההבדל בין עבודה עם כח לעבודה בעדינות ואת האיזון שביניהם.
להתמודד עם בעל חיים כל כך גדול שנותן פידבק באופן מידי ואבסולוטי זה משהו מאוד חזק. הסוסים הם כלי נהדר לעבודה פנימית- רגשית, ולא צריך לקרוא לזה רכיבה טיפולית כדי שיתקיימו כל היתרונות שמביאים הקשר עם הסוס והרכיבה עליו".

כלי נהדר לעבודה פנימית- רגשית


לאפרת יש ניסיון רב בעבודה רגשית עם ילדים בשיתוף הסוסים. "היכולת הטיפולית היא של הסוס בכלל. בין אם הרכיבה מוגדרת כטיפולית ובין אם לא, עצם המפגש עם הסוס הוא טיפולי בפני עצמו הן ברמה הפיסית והן ברמה הנפשית, כי מעבר לתחושת הביטחון, יש התמודדות עם קשיים ותסכולים", היא מסבירה. "כמובן שיש ערך נוסף לרכיבה הטיפולית, אבל גם אם עומד מולך מדריך טוב שמבין את הדברים האלה, שמתחבר ומכוון להתמודדות איתם, הרכיבה הופכת להיות תהליך של ריפוי, העשרה העצמה ותחושת הצלחה, כל מפגש אם הוא מוגדר כך או לא, מחזק ונותן".
אין ספק, שמעבר לכל יכולת הניהול והתפקוד של החווה, הערך העליון, מבחינתה של אפרת, ומה שעומד תמיד לנגד עיניה בעבודה עם הסוסים, הוא הקשר הזה של אדם-סוס, שזכה לכינוי המקצועי "הורסמנשיפ". "הרוכב עובד על הקשר עם הסוס שהוא אמור לרכב עליו עוד הרבה לפני שמתחיל השיעור", מסבירה אפרת, "פעולות ההכנה כמו ההברשה, ניקוי הפרסות, האיכוף, הליטוף והמגע, ההולכה למגרש, והעבודה המשותפת, בונים את הקשר הרבה לפני שעלית על הסוס. וגם אז, רק באמצעות דרגש מיוחד כדי לא לעשות לו נזק לגב", מציינת אפרת. "בשביל ילד קטן, לעמוד ליד סוס, להרים לו רגל, להבריש אותו, לשים עליו אוכף, זה לא נופל מלשבת על הגב שלו ולכוון אותו ימינה ושמאלה. ועל זה אנחנו מקפידים פה. זה חלק ממערך השיעור אצלנו. זה מחבר את הילדים לחווה עצמה, הם הופכים להיות חלק מהצוות עוזרים בהאכלות, בניקיונות ובטיולי שטח. ובאותה מידה של נאמנות לעקרון הזה מצד הרוכב כך אנו מקפידים עליה גם מהצד של הסוס. אין אצלנו סרט נע של תלמידים, בין אם מתוך עקרון מנחה, ובין אם מכורח הנסיבות שאין מספיק מדריכים. ההשלכות בסופו של דבר משאירות את הסוסים רגועים, לא רצוצים מעומס עבודה והחלפות ידיים. אם הייתי צריכה להגדיר אג'נדה, אז בראש ובראשונה זה לא 'לטחון' את הסוסים בעבודה. חשוב לי לשמור על העבודה הטובה איתם, לא רק שימוש בהם ככלי, אלא בעבודה משותפת של אדם ובעל חיים. במהלך ההיסטוריה הם נוצלו מספיק על ידי האדם, והיום אנחנו יכולים גם לקבל מהם ולא רק לקחת. מהכיוון שלי זה יותר קשור להתפתחות האישית- כמו קואצ'ינג. הסוס ככלי לעבודה אישית".

אמא קאובואית


בפועל, גם עם שתי בנות קטנות (6,8) ובעל, אפרת חן- שיפנבאואר (39) עובדת מהבוקר עד הערב, מה שנקרא 'פול טיים ג'וב'. בעלה כבר יודע שבשביל לראות את אשתו הוא צריך לרדת לחווה והבנות מקבלות את אמן הקאובואית כעובדה מוגמרת.
"כבר בגיל ממש צעיר, עוד לפני שהגעתי לחווה, הייתי חולמת על סוסים ומדמיינת איך אני רוכבת עליהם", היא מספרת בגילוי לב, "הגעתי לחווה בסוף כיתה ה' עם עוד ילדים מהשכבה, כדי לעבוד עם הסוסים. אחרי שראו שאני משקיעה, קיבלתי סייחה, שבה טיפלתי, ובהמשך גם אימנתי אותה לרכיבה. הילדים הגדולים היו מלמדים אותנו איך לשים ראשיה על סוס, והגדולים יותר, היו מדריכים אותנו ברכיבה. אחר כך אפילו הביאו מדריך מהצפון שילמד אותנו קפיצות- היינו עושים מסלולי קפיצות שלמים ולמדנו יחד עם הסוסים. כבר אז כל מה שעניין אותי היה סוסים. כל רגע פנוי הייתי מגיעה לחווה, גם על חשבון בית ספר. בצבא היה לי מאוד קשה להתרחק מהסוסים, אבל הזמן עשה את שלו ועבדתי על להשתחרר מהם. רציתי לראות עולם ולעשות עוד דברים. אחרי הצבא יצאתי לעיר הגדולה. זו הייתה התנסות שבסופה הבנתי כמה החיים שם לא מתאימים לי".
אפרת יצאה לטיול בחו"ל, וכשחזרה לקיבוץ ירדה לחווה שם פגשה את שי. הוא גר אז בשחרות והתנדב בחווה ביטבתה. מכאן הכל כבר היסטוריה. "כשהחלטנו למצוא את הפינה שלנו בארץ ביחד, כדי להשתקע ולהקים משפחה, החווה הייתה שיקול רציני, כי אז ידעתי כבר שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. וזה גם מה שהכריע את הכף לבסוף", היא מספרת בחיוך.

איך זה שחווה כזאת מדהימה לא מוכרת מספיק באזור?
"לצערי אין כרגע אפשרות לשווק את החווה החוצה יותר מדי, כי אין לי מספיק צוות הדרכה.
יש פה מגבלות של כוח אדם מחד והחווה מאידך נחשבת מבחינת הקיבוץ כענף 'לא יצרני', על אף שהתקציב שהיא מקבלת הוא די מכובד. זה מן סחרור שקשה לצאת ממנו, כי הכל בסופו של דבר תלוי בפעילויות שמבוססות על כוח אדם. עד כה הקיבוץ הקציב לענף החווה רק שתי משרות שאחת מהן מאוישת לרוב רק באופן זמני עם העדפה ברורה לבני קיבוץ. זו החלטה מאוד מגבילה, כי זה אומר שאי אפשר להעסיק שכירים ואני צריכה פרטנר קבוע. קשה להרים עסק עם שותפים זמניים. היום לשמחתי כבר יש יותר פתיחות להעסיק שכיר במשרה מלאה, ועדיף שהוא יהיה גם מדריך, הנדי מן וגם פרוייקטר ואנחנו פתוחים להצעות. יש המון דברים לעשות כדי שהחווה הזו תהיה פעילה יותר ומוכרת יותר- להרחיב את חוגי אחר הצהריים, להוציא יותר טיולים בשבתות, ולארגן עוד פעילויות ומיזמים, לא רק בתחום הסוסים. אפשר להשתמש במקום המדהים והקסום הזה כגן אירועים לכל דבר. הפוטנציאל של המקום הזה הוא עצום ואני לא מוכנה לוותר עליו בגלל קשיים זמניים. עובדה מכאיבה נוספת היא שאין מספיק ילדים שרוצים לבוא לגדול פה, כמו שהיה בזמני וזה באמת קשה להבין את זה. החווה פעם הייתה הומה בילדים, היא הייתה האטרקציה של ילדי הקיבוץ והאזור. אני מניחה שזה קשור לזה שהזמנים היו אחרים. לא היו אז הרבה אפשרויות תעסוקה לילדים, בלי מחשבים, מסכים ושפע של חוגים. זה דור אחר".

היו זמנים


ההיסטוריה הענפה של החווה ביטבתה מתחילה כבר בשלב ההיאחזות של הקיבוץ. 'עין רדיאן' הוא השם שניתן לה על שמו הערבי של נווה המדבר שנמצא צפונית למלחת יטבתה. "הסוסים שהיו כאן אז שימשו את חברי הגרעין ככוח עבודה, כמו שהיה נהוג בזמנו לפני שהסוס הפך ל'חיה מוגנת' ושטח המרעה שלהם היה מלא בעשבייה כמו הסוואנה באפריקה", מספר בנוסטלגיה תולי (נפתלי) ארצי, ממקימי הקיבוץ והחווה. "היינו ממש בוקרים אז. היה לנו עדר בקר לבשר שרעה במקום עליו נמצא בהווה ה'חי בר', והשתמשנו בסוסים לרעיית הבקר. כשעדר הבקר חוסל, עלה הרעיון לעשב בעזרתם את מטע התמרים של יטבתה. הורדנו אותם למטע וקנינו סוסים נוספים שיעשו את העבודה הנהדרת הזו בשטח המטע. היו אז מעל 60 סוסים במטעים לצד גמלים וחמורים. הייתה פה ממש אידיליה, הרמוניה ואיזון אקולוגי. הסוסים עברו מחלקה לחלקה, עישבו את המטע, בסוף הגדיד הם גם היו מנקים את הקרקע מהתמרים ועל ידי כך מונעים מזיקים וחוסכים במים כי כשאין עשב אין צריכת מים גדולה.
אי אפשר לספר את ההיסטוריה של החווה מבלי להזכיר את אלי קרסו, האיש שבזכותו קמה היוזמה הזו. במו ידינו בנינו את החווה. בראשיתה של החווה עשינו כל מיני ניסיונות בגידול סוסים. חלקם נכשלו כמו הניסיון לגדל את גזע ה'סרי' (סוס רכיבה ישראלי) וגידול של סוסי מרוץ. סגנון לימודי הרכיבה בחווה התחיל עם רכיבה אנגלית ספורטיבית ואפילו קפיצות, ומאוחר יותר עברנו לרכיבה מערבית. היום הבסיס הוא רכיבה מערבית, אבל אפרת משלבת גם אלמנטים של דרסאז'- רכיבה אמנתית.
למעשה, הרכיבה הטיפולית שכולם מכירים ב'גרופית', התחילה כאן. קיבוץ יטבתה החליט לתת את הרכיבה הטיפולית חינם לכל תושבי האזור וזה נמשך כמה שנים. כשהוחלט סופית לא לעשות מזה עסק מסחרי העבירו את זה לגרופית".
מה שבטוח, על אף המלחמות הדיסקרטיות בין ענפי הקיבוץ, למרות היעדר שפע תלמידים נלהבים ופרטנר ניהולי לאפרת, לא נראה שעדר הסוסים ולהקות הכלבים והעופות מרגישים במצוקה כלשהיא. החווה עדיין ממשיכה להתנהל על מי מנוחות כאילו השעון בה עצר מלכת. ברגע שנכנסתם בשעריה, היא שואבת אותך אל הרוגע וההרמוניה השולטים בכל, כך שכל מה שיתחשק לכם לעשות זה להישאר שם ולא רק בשביל לרכב. אז אם חיפשתם עוד משהו שאפשר לעשות בימי החופש הגדול, תרשמו לפניכם.

תמונת כתבה


תמונת כתבה







חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש