פרסומת
דלג

הסיפור שלא יסופר עוד

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 25/1/2017 08:52 ● מה נשמע 480
בשבוע שעבר נפרדה העיר אילת מפרץ חורשתי, סגן אלוף במיל, המפקד הראשון של כיבוי אש באילת, שהלך לעולמו בשיבה טובה בגיל 96 ● רגע לאחר הפרידה והכבוד שהורעפו על האיש בחייו ובמותו, 'מה נשמע’ מפרסם אולי בפעם האחרונה את סיפורו של ניצול השואה, הפרטיזן, שבחר בחיים אף על פי ולמרות הכל
הסיפור  שלא יסופר עוד
השלים את סיפור חייו. פרץ חורשתי ז”ל

לא היה מישהו מוותיקי אילת שלא הכיר את פרץ חורשתי. האיש החזק, סגן אלוף במיל ששימש כמפקד תחנת כיבוי אש באילת בין השנים 1964-1980, כשתחנת הכיבוי עוד ישבה במתחם המאפייה הישן. לפני כחודש חגג חורשתי בחיק משפחתו את יום הולדתו ה- 96 ולמרות שב- 13 השנים האחרונות היה מרותק לכסא גלגלים, ראשו היה צלול והוא לא הפסיק לזכור ולספר את הדברים שעברו עליו בצעירותו. 

 

קולות מן העבר  

     
לפני שלוש שנים, כשהיה בן 93, נשוי בפעם השלישית, אבא וסבא, גילה פרץ חורשתי, שאשתו האבודה מימי השואה, חיה כל השנים האלה בכפר סבא. מרגע זה נאלץ פרץ- פאוול שנוולד, בשביל נט'קה, להתמודד עם כל השדים בעברו, ולהחליט אם יוכלו שניהם לעמוד במפגש הגורלי בגילם ובמצבם. 
"לפני כחודש, הגיע פתאום טלפון בשפה הפולנית", סיפר לנו לפני שלוש שנים בהתרגשות, יובל, המטפל הצמוד של פרץ, על תחילת הדרמה בבית משפחת חורשתי. "לא הבנו מי יכול לדבר אתו בפולנית", המשיכה אורה אשתו, "אף פעם לא שמעתי אותו מדבר בפולנית. פתאום ראיתי שהוא מחוויר, הבנתי לפי הבעות הפנים שלו שזה משהו גדול. הוא כל הזמן שאל "זאת את? זאת את?". התקשרתי מהר למירב, ביתנו, שתבוא, אמרתי לה שאני מפחדת שאבא יקבל התקף לב", מספרת אורה. כך תיארו לנו אז בני משפחת חורשתי את השתלשלות האירועים ששינתה את ההיסטוריה המשפחתית שלהם באחת.  
בניגוד לפרץ, גיבור העלילה, שניסה לאורך כל הפרשה לשמור על קורת רוח ופאסון האופייני לו, היו אלו בני משפחתו בהווה שהתרגשו מהממצאים החדשים בחייו של אביהם. "מאז התגלית הגדולה הזו", מספרת ביתו מירב, הם שמרו על קשר רציף, טלפוני. 

 

משפחה תומכת. עם אורה ובתו מירב 


דיברו הרבה, השלימו פערים גדולים בחייהם ולמרות שבהתחלה עוד חשבו להיפגש, אבא לא רצה. הוא העדיף שיזכרו זה את זו כמו שהיו אז כשהיו יפים". כך או כך להיפגש הם לא זכו. לפני קצת יותר משנה נט'קה נפטרה. "היה לו קשה", מודה מירב, "למרות שאבא לא מודה בזה. אחרי הכל, אחרי שהם מצאו שוב זה את זו, הוא שוב איבד אותה, הפעם לצמיתות". ולמרות שאותה עצמה הוא לא פגש, מי שלא ויתרה על פגישה מרגשת הייתה ביתה של נט'קה, שהגיעה לבקר בבית המשפחה. וגם זה משהו.
הסיפור האישי הזה שלו על התגלית הגדולה של חייו, הפך לנחלת הכלל, וקצת הוציא אותו משלוותו, מהמקום הבטוח ומהשגרה היציבה אליה התרגל בשנותיו המאוחרות. אחרי מה שעבר נדמה היה לו ששום דבר לא יכול היה להפתיע אותו. את סיפור החיים שלו הוא טמן עמוק באדמה, המשיך הלאה, התגבר ואפילו הצליח לתעד אותו באמצעות עשרות ציורים שהתאגדו לספר שהוציאו חבריו מהכיבוי, מקסים ועליזה לוי. 

 

נתק של שנים


הטלפון מנט'קה היה יותר מדי בשבילו. הוא הרי חיפש אותה במשך שנים. הוא נסע לורשה אחרי המלחמה, למרות שהיה בטוח שהיא נהרגה בהפצצות זמן מועט אחרי שנפרדו דרכם. בארץ, הוא רשם את שמה בחיפוש קרובים בדפי העט, במוזיאון 'יד ושם'. אלא שלא הייתה שום תוצאה לחיפושיו, ומבחינתו ההשערה אומתה. "היא מצידה, הייתה בטוחה כמוני שאני לא קיים", הוא מנסה להסביר גם לעצמו את הבלתי צפוי. "לדבריה", ממשיך פרץ לספר, "היא חזרה מגרמניה לפולניה ובשנת 57 היא הגיעה ארצה נשואה ליהודי שהכירה שם. מסתבר שהיא הצליחה להינצל מכל ההפצצות שהיו באזור בו עבדה, אותן הפצצות שהייתי בטוח שהרגו אותה". 
כשהקשר בין שניהם חודש, נטק'ה הייתה בת91, צעירה ממנו בשנתיים. אלמנה עם ילדה אחת, ללא נכדים. 
"השיחה הראשונה בינינו הייתה מבולבלת", נזכר פרץ, "דיברנו הלוך וחזור על הכל. כל אחד סיפר את השתלשלות האירועים שקרו לו מאז שנפרדנו, אבל היא קצת התקשתה לתקשר. "היא הייתה קצת מבולבלת. היא לא זכרה אפילו שהצלחנו לקיים חתונה יהודית לשמה. שלחתי לה את הציורים שציירתי, שם רואים אותנו תחת החופה.

 

אז איך בכל זאת מצאתם אחד את השנייה?
מירב, ביתם של פרץ ואורה מספרת: "קרוב משפחה שלנו הוא צלם עיתונות. כל השנים הוא המשיך לחפש עבורנו. הוא גם רשם את השמות שלהם ב'יד ושם', עד שיום אחד הוא מצא את השם של אבא בדפי העט שלה- שהיא מחפשת אותו. המזל שלהם הוא שיש להם שם מאוד מאוד מיוחד- 'שנוולד', לכן היה קל יחסית למצוא אותו. בפולנית זה יער יפה ובארץ אבא עיברת אותו ל'חורשתי'".

 

מה אשתך בהווה, אורה, חשבה על זה שמצאת את אשתך האבודה?
"דווקא אורה הייתה זו שהובילה את כל היוזמה הזו יחד עם אמירה אדרי, ממחלקת ההתנדבות בעירייה, אצלה התנדבנו שנים ארוכות. שתיהן דחפו אותי להיפגש איתה אבל אני העדפתי שלא".
אורה: "בגילנו היום כבר אין קנאה. להיפך, דווקא רציתי להפגיש ביניהם. זה סיפור מיקסים ועצם הרעיון שהיו נפגשים בגיל כזה היה עצום, אבל פרץ עקשן. מצד שני קשה לשפוט אותו".

 

מתוך איוריו של פרץ ז”ל

 

חתונה תחת תופת


המלחמה תפסה את פאוול שנוולד כשהיה בן 22. הוא היה יתום מאם וחי לבדו עם אביו ברחוב ח'ודנה 20 בעיר וורשה שבפולין. מעצם היותם חשמלאים, קיבלו האב ובנו את הזכות והמזל לעבוד בשירות הגרמנים ולפיכך לקבל פטור ממחנות ההשמדה. כל מכריהם ושכניהם נשלחו כולם בזה אחר זה לרכבות המובילות לאושוויץ. אביו קיבל ניירות של אזרח פולני ונשלח לעבוד מחוץ לוורשה ואילו פאוול נשאר לבדו בגטו. "באחד הימים ניגש אלי יהודי, אבא של נטליה", נזכר פרץ, "שהייתה שכנה וידידה קרובה שלי, וביקש שנתחתן. מכיוון שבידי היו ניירות שהקנו לי זכות לא להישלח למחנות ההשמדה, הוא ידע שהזכות תעבור גם למי שתהייה אשתי. הסכמתי להצעה, וכבר באותו יום, בעיצומה של פעולת תפיסה מוגברת והעברה למחנות השמדה, הגענו לביתו של הרב. נאלצנו לרוץ בזוגות כדי לחצות את הגשר המוביל לביתו ולהימלט מציפורני השוטרים. 
שם התקיימה החופה, בנוכחות הוריה של נטליה בלבד. המשפחה שלי לא הגיעה. לאחר מכן חזרנו לבית שלי ולקחתי אותה איתי אל תוך הגטו. כך חיינו במשך חודש, עד שעוצמת המשלוחים גברה והגטו הוכרז כ'נקי מיהודים'. מכוון שהגרמנים עדיין חיפשו יהודים שהסתתרו בבתים, כדי להוציא אותם לרכבות, נטק'ה ואני נאלצנו להמשיך להסתתר. איבדנו קשר עם המשפחות שלנו. אוכל כבר לא היה לנו, החשמל היה מנותק, וכל יהודי שנראה ברחוב רץ, נורה. בדרך לא דרך הצלחתי ליצור קשר עם אבי מחוץ לגטו, סיפרתי לו על הנישואים שלי וביקשתי שיסדיר לנו ניירות פולניים עבור נט'קה, כדי שתוכל לעבוד בתור פולנייה בצד הארי. אבא שלי הסכים וזה היה קל, כי המראה שלה לא היה יהודי. היא הייתה בלונדינית עם צמות ארוכות", הוא נזכר בנט'קה שהכיר אז, "מאז שעברה את החומה איבדתי איתה קשר. לדברי אבא, היא נתפסה כפולניה על ידי גרמנים לעבודה בגרמניה ומאז לא היה לי שום קשר איתה במשך 70 שנה. היה ברור לי כעבור זמן מה שהיא מתה כי באותו זמן היו הפצצות על בתי החרושת בגרמניה. כעבור כחודש יצאתי בבריחה מהגטו והגעתי לכמה מקומות, לפי ההוראות של אבא. הוא סידר לי ניירות כפולני ממוצא גרמני ובתור שכזה סודרה לי עבודה בשמירה על הרוסים המהנדסים לפני ששולחים אותם לעבודה בגרמניה. אחרי זמן מה, התברר לי שהשלטונות הגרמנים כבר מחפשים אותי. הצלחתי לברוח ברגע האחרון ממקום העבודה והגעתי למקום מסתור. למחרת נפגשתי עם אבא שהודיע לי שמחפשים אחרי ועלי לברוח מורשה. הוא הוביל אותי בכרכרה לתחנת רכבת מלאה בפולנים שנסעו לכפרים בסביבה לקנות אוכל בשוק השחור. הרכבת יצאה ואת אבא לא ראיתי מאז. ידעתי שהכיוון שלי הוא העיירה 'לידא', במרחק 1000 ק"מ משם, ושם אני אמור להצטרף לפרטיזנים. לא הייתה אפשרות אחרת, פרטיזנים או למות. הם היו אז קבוצה קטנה עם נשק ששימש להגנה עצמית ולהשגת אוכל מכפרי הסביבה עד שהצטרפו לשורותיהם גם הרוסים שנפלו בשבי וברחו ואז הייתה קבוצה גדולה ומסוכנת לשלטון הגרמני".

 

פרץ נזכר:
דיברנו הלוך וחזור על הכל. כל אחד סיפר את השתלשלות האירועים שקרו לו מאז שנפרדנו, אבל היא קצת התקשתה לתקשר. היא הייתה קצת מבולבלת


פרטיזן בכל רמ"ח איבריו


אבל גם היעד הכביכול בטוח, לעיירה 'לידא', לא היה פשוט. במלחמה כמו במלחמה אין שום מקום שקל להגיע אליו, בטח ובטח אם אתה יהודי שמחפשים אחריו. בדרכו של פאוול ברכבת לאשליית החופש עליו חלם, הוא שוב נתפס על ידי הגרמנים, ובדרך נס הצליח להשתחרר מהם. בדיוק כמו בסרטי ההרפתקאות של היהודים האמיצים בשואה, גם פאוול נאלץ לקפוץ מרכבת נוסעת, לעבור בשחייה נהר קפוא ולחפש את יעדו בדרכי היער העבות של פולניה. "כל מה שידעתי הוא שאני צריך להגיע מזרחה. בלי מפה או מצפן או מישהו להיעזר בו, הלכתי מזרחה ככל שנשאו אותי רגליי", הוא ממשיך בסיפורו בשעה שכל הנוכחים בחדר מרותקים למוצא פיו, כולל בני משפחתו ששומעים לראשונה את סיפור חייו האמיץ של אביהם בפרטי פרטים. "הרגליים שלי כבר לא נשאו אותי, הן היו מלאות דם, פצעים וחתכים. מרגע הקפיצה מהרכבת עברתי 1000 ק"מ ברגל. הייתי נכנס לכפרים ומבקש אוכל. בכפר אחד נתנו לי לאכול יפה ומיד אחר כך הסגירו אותי לגרמנים. גם מזה הצלחתי להתחמק למזלי. 
כשהגעתי סוף סוף לעיירה 'לידא' נכנסתי לבית על פי כתובת שקיבלתי מהמחתרת הפולנית בוורשה, לחפש אחר איש הקשר של הפרטיזנים, אבל כשהגעתי התברר לי שהוא כבר נתפס ואיננו. הצלחתי להגיע לגטו ב'לידא' והיו שם עוד שרידי יהודים שפחדו לעזור לי מחשש שייתפסו, אבל הם הסתירו אותי למשך שבועיים עד שהרגליים שלי נרפאו ואז נוצר קשר עם הפרטיזנים באזור. 
"החבר'ה שהצילו אותי קיבלו משימה מהפרטיזנים ביער להניח מוקש מגנטי במיכלי הדלק של הגרמנים באזור. כיוון שהייתי אמור להצטרף לפרטיזנים ידעתי שזה יהיה כרטיס הכניסה שלי לקבוצה. בזכות הידע שלי בחשמל עזרתי להם להניח את המוקש ולהפעיל אותו. משם המשכנו בריצה קילומטרים ספורים עד היער למקום המסתור של הפרטיזנים. בזכות הפיצוץ המוצלח של המיכלים הסכימו לקבל אותי. עברתי את מבחן הקבלה. קבוצת הפרטיזנים מנתה כ- 1000 יהודים, נשים וגברים. לא היה שם מקום לילדים. ישנו בתוך מחפורות שבנינו באדמה,את האוכל היינו משיגים תחת איום בנשק מהכפרים בסביבה כשעיקר הפעילות שלנו התמקדה בפיצוצי רכבות. אני הפכתי לחבלן מן המניין".  בחודש יולי 44 19 הגיע הצבא הרוסי לאזור והגרמנים נסוגו. לפאוול לא היו יותר מדי ברירות. לא היה לו בית לחזור אליו, שום קרובי משפחה חיים שהוא יודע עליהם וכשכולם התפזרו לחפש את יקירהם הוא עשה את הדבר היחיד שידע לעשות, להמשיך להילחם, הפעם לצד הצבא הרוסי, על גבי סוסים. במשך כשנה וחצי נוספות הוא נלחם נגד הגרמנים, עד תום המלחמה בחודש מאי 1945.  
רק אז הרשה לעצמו לחזור לוורשה, לחפש את קרוביו, אבל לא מצא שם אף אחד. גם לא זכר לנט'קה אישתו. משם עשה את דרכו דרך מחנות העקורים בגרמניה לאוניית מעפילים לישראל.  בישראל, הוא כבר ידע שהוא רוצה להקים משפחה כפיצוי על אובדן הוריו והאישה איתה התחתן. כעבור שנה הוא הכיר את אשתו השנייה, נישא לה, הקים בית בישראל, בישוב צהלה והתגייס לצה"ל. שני הילדים נולדו במהלך שירותו הצבאי ביחידת גבעתי, שם שירת עד שנת 1960 והשתחרר בדרגת סגן אלוף. "איש צבא נשאר איש צבא", הוא מכריז ללא היסוס וממשיך לחלק פקודות בטון סמכותי גם היום בביתו הצנוע. 

 

ואז הגיעה אורה


"בגיל 40 השתחררתי גם מהצבא וגם מאשתי השנייה", ממשיך פרץ, התגוררתי אז ברמת גן ובאחד הימים בעודי מתדלק את המכונית בתחנת דלק ברמת גן, ראיתי את אורה  היא נהגה על וספה וזה מיד תפס אותי כי אני אוהב בחורות פייטריות. ביחד החלטנו לעבור לאילת, בעקבות תפקיד שהוצע לי בפרישה מצה"ל- להקים בעיר את היחידה של מכבי אש, הג"א ומגן דוד אדום. בשנת 63-64. הייתי המפקד הראשון של כיבוי אש באילת. מירב, בתנו המשותפת כבר נולדה באילת". פרץ ואורה חורשתי בנו להם חיים משותפים באילת. גם כשיצא פרץ לגמלאות  מכיבוי אש, הוא הרגיש שיש לו עדיין מה לתרום אז הוא התחיל להתנדב במחלקת הרווחה בעירייה ביחד עם אשתו אורה שעדיין ממשיכה להתנדב בכמה מקומות בעיר.
באחד מימי השואה, הוזמן פרץ לדבר בפני הכיתה של נכדו באילת על החיים בגטו וורשה. את המילים היה לו קשה למצוא אז הוא פשוט התחיל לצייר את זה. "לפני כן אהבתי לשרבט על  מחברת חשבון בבית ספר. ידעתי לצייר, אך מעולם לא ציירתי", הוא מודה בצניעות. אך מרגע שהתחיל הוא לא עצר. פרץ חורשתי תיעד את כל מסע חייו דרך רישומי עפרון על דף, קרוב לעשר שנים. כאשר כל דף מספר סיפור אחר. כשהיה מגיע ליחידה, הוא היה מצלם את הציורים במכונת הצילום. מקסים לוי, שותפו לעבודה, היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל. כאשר פרץ לא הסכים לשמוע על פרסומם. מקסים ואישתו עליזה לקחו את העניינים לידיים והחליטו לעשות זאת במקומו. בכל פעם שפרץ היה מצלם, מקסים היה עושה עוד צילום ושומר. עד שכל הציורים התאגדו לבסוף לספר מרשים. 
כשהיה בן  79 יצא לאור הספר של קובץ הרישומים מגטו וורשה בין השנים 1939-43 וקבוצת הפרטיזנים היהודים 1943-44.
לדבריו ישנם  עוד עשרות ציורים שמספרים על התקופה בה שירת בצבא הרוסי במלחמת 45, על מלחמת השחרור בארץ ב 48' ועל השנים הראשונות של ההתאקלמות בארץ, אבל את אלו הוא כבר חילק בין קרוביו ומכריו.


מאות מתושבי העיר ליוו בשבוע שעבר את פרץ חורשתי בדרכו האחרונה. אחרי שהתאחד בחייו עם האהובים עליו, המשיך פרץ הלאה. יהי זכרו ברוך.


חדשות אילת
 

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש