פרסומת
דלג

הקרקס הגיע לעיר

מאת: רותם ג'קסון ● 29/8/2017 13:02 ● מה נשמע 511
חלמתם פעם לעופף כמו לוליינים בקרקס? נדין קויטנר(36) חלמה וגם הגשימה ● בימים אלו ממש היא פותחת באילת בית ספר לאקרובטיקה אווירית עבור אלו שעדיין חולמים, ועבור בתה, לה היא רוצה להעביר את המיומנות, כדי שגם היא תהיה חלק ממשפחת הקרקס העולמית
הקרקס הגיע לעיר
להיות חלק ממשפחת הקרקס העולמית

בימים אלו ממש, בשעה שכל ההורים לילדי בית ספר מתכוננים לקראת שנת הלימודים הקרובה, עובדת נדין קויטנר, קנדית יפהפייה וחטובה, אמא לשניים (6.5, 4.5 ) אמנית קרקס ומדריכת יוגה ואירובי, ימים כלילות, כדי לפתוח את בית הספר לאקרובטיקה אווירית שלה, בשכונת 'צאלים'. בית הספר הראשון מסוגו באילת. מה שהתחיל כחלום ילדות שהתגשם אצלה בסביבות גיל ה- 20, הופך מבחינתה של נדין לאחרונה להזדמנות להעביר את האמנות הייחודית שלה הלאה וליצור באילת את מה שלשמו היא הגיעה לפה (מלבד להתחתן עם יואב, מנהל מועדון השייט)- להקים באילת קהילה של אמני קרקס. 

 

 

כל אחד יכול


לבטח יצא לכם לראות באירועי הטיילת האחרונים שהתקיימו באילת את מופע הלוליינות של נדין, בו נראו בנות חזקות וגמישות, ביניהן גם היא, מבצעות תרגילי אקרובטיקה מרשימים, כשהן תלויות על בד נמתח בגובה רב, אותו הן מלפפות סביב גופן בתנועות ריקוד עוצרות נשימה. 
אם תהיתם מה הספורט הזה, הרי שמדובר ב'טיסו' (Tissue) שהתרגום שלו בצרפתית הוא בעצם בד. ה'טיסו' הוא מכשיר המשמש לוליינים במופעי אקרובטיקה, והוא למעשה פיתוח של החבל המקורי, האלמנט הראשון הנלמד באקרובטיקה אווירית, רק מאתגר יותר. ה'טיסו' עשוי מבד משי נמתח וחלק, התלוי גם הוא במאונך מגובה רב, שניתן לפצל לשני חבלים. 
"לטיסו, דרוש כוח רב, הרבה יותר מאשר בשימוש בחבל", מסבירה נדין במבטא קנדי, "מפני שהוא חלק, ולכן נחשב לקשה יותר לטיפוס. תרגילי האקרובטיקה האווירית ככלל, מגיעים מעולם הקרקס. אלו תרגילים אקרובטים הנעשים על כלים התלויים באוויר כמו טרפז, חישוק, חבל, בדי טיסו, לירה(חישוק ברזל) ועוד. תרגילי האקרובטיקה הללו ידועים כמחזקים את השרירים, ובייחוד את חגורת הכתפיים, מפתחים גמישות, קואורדינציה, זריזות ואיזון, והם משלבים פיתוח של מרכיבי כושר גופני, כמו יכולות פיזיות במצב הפוך ובגבהים, אומץ, ושימת דגש על אומנות מופע ויצירתיות.

עד לפני 10 שנים האקרובטיקה האווירית הייתה מיועדת רק לקרקסנים ברמה של ה "sirque du soleil" ('קרקס השמש'). רק בשנים האחרונות זה התפתח לתחום ספורטיבי הפתוח לכולם, כולל לילדים, וזה ללא ספק הכושר הכי מגניב שיש. מבחינתי, זה ספורט קסום, מאוד קשה אמנם, אבל אני תמיד אומרת שבשביל להצליח לעשות אותו, מספיק שיהיה לך אפילו קצת מאחד משלושת האלמנטים הבאים: כוח, גמישות או אומץ. על השאר אפשר לעבוד ולפתח עם האימונים". 
כיום, נדין היא היחידה באילת שמלמדת את הטכניקה. עד כה החוגים שלה התקיימו ב'טופ 94'. עכשיו היא מגשימה חלום ישן ומקימה את בית הספר הראשון באילת לאקרובטיקה אווירית, בשילוב שיעורי כושר וגמישות שמותאמים לאקרובטיקה, כך שהכל יהיה מרוכז תחת קורת גג אחת. "וזה מאוד מרגש עבורי", היא מבהירה בחיוך. המעבר לסטודיו משלה היה מתבקש, גם כי רצתה להכניס את הפעילות המיוחדת הזו לתוך העיר, כדי שיהיה לאנשים קל יותר להגיע, וכדי שהילדים ובני נוער יוכלו להגיע לאימונים ברגל, וגם מבחינת ההגשמה האישית שלה- אחרי הכל אין כמו מקום שכולו שלך בו אתה יכול להשקיע באהבה ועם הרבה מרץ את כל האנרגיות.

 

גם קטנות יכולות ● צילום : נדין קויטנר

 

אנרגיות בפול גז


ואכן האנרגיות של נדין, הן לא משהו רגיל בנוף האימהי, גם לגדל שני ילדים קטנים על מצע בריאותי נטול גלוטן, וגם להקים תחום ספורטיבי חדש באילת ולעבוד סביב השעון כדי לבנות אותו מאפס, ואת כל אלו היא עשתה תוך כדי לימוד השפה העברית. "אני ספורטאית מלידה", היא מנדבת לי את האינפורמציה בשעה שאני מתרשמת ממבנה הגוף שלה. "בתור ילדה הייתי בקבוצת כדורעף, כדורסל, בייסבול ואירובי. דווקא את הקרקס התחלתי בגיל  22. לפני זה חשבתי שבשביל להיות בקרקס צריך להתחיל מגיל 3 ולהיות מאוד גמישה. ואני לא הייתי גמישה בכלל, והתחלתי את זה בגיל מאוחר יחסית. כשהגעתי לתחום הזה הבנתי שאני פשוט אוהבת להופיע ולעשות דברים מטורפים. אני אוהבת את האדרנלין מאחורי זה. באוניברסיטה בכלל למדתי אמנות, ובקרקס הצלחתי לשלב את שני התחומים שאני הכי טובה בהם, ספורט ואמנות. הקרקס הוא מאוד אמנותי, עם המון כוח וספורטיביות. המומחיות שלי הייתה הטרפז- שתי הנדנדנות שבאות אחת מול השנייה כשצריך לעוף באוויר ולהחליף טרפזים או לתפוס מישהו בדרך". 

 

מחזק, מגמיש ועושה טוב על הנשמה ● צילום : קרין רווה

 

אם לא אני אז מי?


את הקריירה שלה בלוליינות התחילה נדין דיקנסון (שם נעוריה) ברפובליקה הדומיניקנית, שם עבדה במועדון 'קלאב מד' במשך כמה שנים. שם היא גם הכירה את בעלה לעתיד, יואב קויטנר, ישראלי מבית טוב רעננה. אחרי חמש שנים של  עבודה משותפת במקומות הכי אקזוטיים בעולם, הם החליטו להתקדם ביחד ולעזוב את החיים הנוחים והמפתים בעולם הבידור הספורטיבי. 
"כשעזבנו, חשבתי שלא אוכל להמשיך עם זה כל החיים", היא מתוודה, "גם בגלל הגוף שמן הסתם משתנה, וגם מבחינה כלכלית. רצינו להתחתן ולהקים משפחה, וכשזה קרה, הייתה לי אחריות כלכלית של משכנתא והיו ההריונות כמובן אז הפסקתי עם הלוליינות בתור מקצוע לפרנסה, ואת האמת, לא חשבתי שיש עוד מקום לתחום הזה בחיי. חשבתי שנפרדתי מהתחום הזה כי זה תחום שאם לא מתמידים בו אי אפשר להמשיך. צריך לשמור על כושר וגמישות ולא הבנתי איך אני יכולה להתמיד בלי המקום להתאמן והסיבה להתמיד, שהייתה ההופעות. אז ניסיתי להתמחות בתחומי ספורט אחרים שעשיתי. לפני 4 שנים, אחרי הלידה השנייה, הקמתי קבוצת כושר לאמהות אחרי לידה ועבדתי כמדריכת יוגה ואירובי בכל מיני מקומות בעיר. עד שיום אחד חברה סחבה אותי לראות מישהי שעשתה 'טיסו' בקניון 'אייס מול'. בגלל שתמיד מושך אותי להכיר אנשי קרקס, הלכתי, ראיתי, התרשמתי, ואחרי שנפגשנו, קבענו להתאמן יחד בקיר טיפוס ב'קולייר', שם היא הייתה מתאמנת. אז גם שמעתי שבונים את 'טופ 94' והם רוצים לבנות מקום ל'טיסו' ושהבחורה הזו צריכה להדריך שם. ברגע האחרון היא עזבה את אילת, אז הם פנו אלי. עבדתי אז בבריכות ב'ריף הדולפינים' ולא היה לי זמן לזה, גם לא חשבתי שאני יכולה ללמד אנשים בלי כושר וגמישות של לוליינים את ה'טיסו', אבל אז הבנתי שבעצם יש לי מקום להתאמן כמה שאני רוצה, אז החלטתי להזמין כמה חברות כדי לראות אם אני מצליחה ללמד אותן. לקחתי את הכללים של טרפז למתחילים והבאתי את זה ל'טיסו'. בניתי תכנית אימונים למתחילים עד שהעזתי לפתוח קבוצה ראשונה. היה לי אז ביקוש קטן של ארבע בנות, שתי ילדות ושתי בוגרות. התייחסתי לזה כאל משהו שאני אוהבת ועל הדרך חשבתי, אלמד כמה בנות. אבל לאט לאט זה תפס תאוצה, ויותר בנות רצו להצטרף, ולמרות שזה היה להן קשה וכואב, הן ראו את התוצאות מאוד מהר. גם מבחינת כוח וגמישות וגם כשהן התחילו להופיע ושילבו את הקטע האמנותי. פתאום הרגשתי שאני חוזרת הביתה, לימים שהייתי לוליינית. הורדתי עבודות אחרות כדי לפנות זמן לזה, עד שזה הפך לדבר המרכזי. היום, כעבור 3 שנים, יש לי כבר שבע קבוצות וחמישים תלמידים, ואני ממש גאה במה שהשגתי ולרמה שהתלמידים שלי הגיעו. הבאתי אנשים מכלום, ובשנתיים שאנחנו עובדים אנחנו כבר עושים הופעות ביחד- בטיילת , ב'טופ 94', ובשנה הקרובה אני מתכננת להופיע אפילו יותר, כי קניתי מתקן נייד שיכול להתאים להופעות בחוץ ובפנים". 
אם בתחילת הדרך נדין הייתה מופיעה לבד ומציגה את ה'טיסו', הרי שהיום היא כבר מופיעה עם עוד 25 תלמידים שמופיעים יחד איתה. "אבל הכי חשוב", היא ממהרת להדגיש, "נוצרה פה באילת, קהילה של לוליניים, שזה מה שהכי רציתי שיקרה. עכשיו כשאני רואה שזה תופס, ואני לא היחידה שחושבת שזה הדבר הכי מגניב בעולם, אני מוכנה לקפוץ לעומק, לקחת אחריות, ולפתוח סטודיו שיהיה בית של הקהילה הזו באילת, כשאני אהייה האמא של הקהילה הזו".
נקודה לא פחות חובה אותה לא מסתירה נדין- שהיא תמיד חששה שלא יהיה מי שילמד את הבת שלה את התחום ויעביר לה את מורשת אומני הקרקס. "אז מי ילמד אותה אם לא אני?", היא מחייכת חיוך של גאווה.

למי מתאים הספורט כזה?
"זה ספורט שכל אחד יכול לנסות, וכמעט בכל גיל. יש לי תלמידים מגיל 8 עד 48. אני פותחת קבוצות לילדים להכנה לאקרובטיקה בסיסית שעושים על הרצפה. מה שחשוב הוא שכל השיעורים הנלווים יהיו תומכים באקרובטיקה- גמישות, מתיחות, כוח וכדומה. 
זה יתאים לאנשים שרוצים גמישות, כדי להעביר את הרגל אחורה ולשפר את השפגעט, לא למאותגרי בריאות וספורט. יותר ספורט למתקדמים שרוצים משהו מעבר ליוגה וכושר. הרבה בנות נמשכות לזה בעיקר כי זה דומה לריקוד. זה בעצם ריקוד אווירי. כל אחד יכול להתפתח בכוח וגמישות אם הוא משקיע בזה. זה נותן את הסיבה למה להיות יותר חזק או יותר גמיש כי אני רוצה להתקדם ולהצליח לעשות את התרגיל הזה והתנועה הזו. הסיבה הבריאותית לא מספיקה בתחום הזה, כי יש פה דרייב של הבמה. למרות שיש כאלה שלא רוצים להופיע, ועושים את זה רק בשביל הכיף. בואי נגיד שאני לא ממליצה לאנשים עם בעיות גב להצטרף לסטודיו הזה, אבל לעומת זאת, יש כאלה שבאים לחוג כזה כדי לטפל בפחד גבהים". 

במהלך השנה מתכננת נדין להביא לסטודיו שלה סדנאות קרקס בתחומים שונים כמו: ג'אגלינג, עמידות ידיים, אקר ובלאנס ועוד, כדי להעשיר את המיומנויות של הלוליינים שלה וכדי לחבר אותם לקהילת אמני הקרקס בארץ וליצור שיתופי פעולה עם בתי ספר לאקרובטיקה אווירית אחרים. "היום יש כבר 6-7 בתי ספר כאלה בארץ", היא מעדכנת. "כשרק הגעתי לארץ לא היו בתי ספר כאלו בכלל. היו רק אמנים שהופיעו לבד. בהמשך יש לי תכנית להקים נבחרת של מצטיינים, שיוכלו לנסוע איתי להופעות ברחבי הארץ". 

 

אקרובטיקה, לא מילה גסה ● צילום : אנטוני בנוטז

 

מה לגבי הסכנות שבתחום הזה? 
"הסכנה הכי גדולה היא בחלק שנקשר לתקרה. אחוז התאונות הגבוה ביותר הוא בגלל קשירה פיראטית בבית או במופעים. בגלל שאני באה מעולם הקרקס, ואני מודעת לסוגי התאונות, אני יודעת שזה מסוכן, ולכן אני מקפידה על התקנים הבטיחותיים המחמירים ביותר. הבאתי איש מקצוע שירכיב לי את כל הקונסטרוקציה של התקרה וכל הציוד התלוי בתקן בטיחות הגבוה ביותר. חוץ מזה שבזמן התרגילים עצמם, יש כללי בטיחות מאוד נוקשים שאני מציבה לתלמידים על פי ההתקדמות שלהם, ורק אחרי שהם למדו את התרגיל מספיק פעמים ושהם עושים אותו נקי בלי טעויות וסיבוכים. מעבר לזה, יש לנו מזרוני נחיתה מתחת לכל קשירה. 
בגלל הסכנה גם פתחתי את החוג לילדים רק מגיל 8 ומעלה, כי הם צריכים להיות מספיק בוגרים להבין שיש פה סיכון, והם חייבים להיות קשובים לחוקים. לילדים הצעירים יותר אני מתכוונת לפתוח את 'חוג הערסלים'. במקום בד יש בד בצורת ערסל, שאפשר לשבת עליו כמו נדנדה והוא קרוב לרצפה אז כל התרגילים נעשים קרוב לרצפה. זה כמו יוגה ערסלים לילדים, תחום חדש יחסית ביוגה ויש אותו כבר בעיר. אחרי שהקטנטנים יתמחו באקרובטיקה על הרצפה, הם יכולים להמשיך ולהתקדם לערסלים, ואחר כך ל'טיסו'". 

אחוות לוליינים, למה את מתכוונת? 
"צריך להבין שלאנשי קרקס אין משפחה, כי הם סוג של נוודים. הם נוסעים להופיע ממקום למקום ובדרך הם מתחברים אחד לשני והופכים למשפחה. ככה זה עם לוליינות. כל לוליין שאפגוש בעולם יהיה חבר שלי, גם אם אנחנו כבר לא נוודים. זו מורשת כזו של קהילת אמני הקרקס. יש דבר כזה שנקרא 'אחוות לוליינים', וזה מה שאני רוצה ליצור באילת. יש פה המון אנשים מוכשרים, והגיע הזמן שנשלב כוחות ונהיה הכוח המופיע באירועים השונים שהעיר מארגנת". 


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש