פרסומת
דלג

עונות הלב של אבנר

מאת: רותם ג'קסון ● צילום: מערכת ערב ערב ● 6/6/2018 08:49 ● מה נשמע 551
אבנר מזרחי היה בשיא פריחתו, איש משפחה למופת וגנן מחונן בעל שם, כשהתחילו להכות בו המכות של החיים ● תאונת עבודה קשה ואחריה אירוע מוחי השאירו אותו חצי משותק ● מאיש חזק ופעלתן הוא הפך לשבר כלי ● אבל דווקא שם, מתוך הקושי, הוא גילה את תעצומות הנפש ואת כוחה של האהבה והאמונה שבזכותם הצליח לצאת מהמצב הקשה ולעמוד בחזרה על הרגליים, כנגד כל הסיכויים ● היום, 15 שנים אחרי, הוא מוציא לאור את ספר השירים שלו 'עונות הלב', שמלקט הגיגים ותובנות שאסף לאורך השנים ● "הספר הוא מסר לניצחון של האופטימיות על הייאוש והוא מגיע ממקום של מישהו שעמד בניסיון"
עונות הלב של אבנר

ספר הביכורים הראשון של אבנר מזרחי(65) הוא אוסף של הגיגים ותובנות שאסף לאורך כל שנות הסבל שעבר ועדיין הוא עובר, ושאליהם הוא יוצק בחינניות, בהומור וביראה, מסרים גבוהים בשפה תנ"כית לצד כתיבה חופשית קלילה וחושף את אהבתו הגדולה לבריאה, לטבע, לצמחים ולעצים, לאדם ולמקום. מתוך החיים החדשים והכוחות שהתגלו לו בעקבות המשבר, נולדו בו הבנות על החיים שיהיה זה עוול מבחינתו להשאירן סגורות במגירה. רק עכשיו, אחרי 15 שנים הוא מרגיש שהסבל הפרטי שלו יכול לשמש דוגמא לעוצמתם של הרצון וכח האמונה הקיימים בנפשו של כל אחד. אם עד עכשיו הוא התנדב בשקט ובצניעות האופייניים לו באמצעות שיחות והרצאות שהעביר לאנשים במשבר, עכשיו הוא מרגיש מספיק בטוח לצאת לאור, תרתי משמע, כדי להציע את עזרתו. בשלב ראשון הוא חושף את כל כולו שחור על גבי לבן בין שורות הספר. ההמשך, הוא יודע, יקרה מעצמו. 

 

“מהמקום הכי נמוך, נולדתי מחדש”

 

כותב מתוך חוויות אישית


מאין שאבת את ההשראה לכתיבה ולשפה בה אתה משתמש בשיריך? 
"אני מחובר מאוד לתנ"ך ולשפת התנ"ך. שפה שמאז ומעולם ריגשה אותי. "שירת חנה" זה משהו שיכול להעלות בי דמעות, זו יצירת פאר בעיני. שם נמצאת ההשראה לשפה בה אני משתמש. ההשראה לתוכן מגיעה מהעולם הפנימי והחיצוני שלי. הספר מבוסס על תובנות שעברו דרכי, במיוחד על אהבה בין אדם לאדם, בין אדם לאישה ובין אדם למקום. 
חלק מהדברים שמופיעים בספר נכתבו דווקא כשלא הייתי במודעות ואחרי שכתבתי הבנתי מה כתבתי. משהו אינטואיטיבי כזה. יש בספר גם ביקורת סמויה לגבי העוולות של החיים, ואני מרשה לעצמי להיות במקום טוב לגבי יושר ומוסר, ולכן העוולות זה משהו שמאוד צורם לי. הקושי לראות את הסבל של האנשים העלה בי את הצורך לכתוב על העוולות במטרה להציף את זה. 
רוב הזמן כתבתי מתוך מדיטציה, בזמן שישבתי בחופי אילת. הים מאוד מרגיע אותי ומעורר בי השראה. הים מבחינתי הוא הריאות של אלוהים, ככה הוא נושם וככה אני מתחבר לזה. אני כותב הרבה מתוך חוויות אישיות שעברתי ושאני עדיין עובר ובעיקר אני כותב על קצוות. אנחנו מתנדנדים במוסר שלנו בין קצוות של מציאות. אם לסכם את זה אז ההשראה שלי היא מהמקום, שזה אילת וממה שיש לי בלב". 

תמיד כתבת או שנסיבות החיים הביאו אותך לזה?
"מגיל צעיר הייתי כותב לעצמי פתקים על הגיגי החיים, פתקים ששמרתי במגירות. השנים מובילות אותך למקומות ולחוויות נעימות וגם לא נעימות, ביניהן פציעה קשה בצוואר בעקבות תאונת עבודה שעברתי לפני 15 שנה כשהייתי רק בן 40 ושאני עדיין סוחב. עשר שנים לאחר מכן, עברתי אירוע מוחי שהשאיר אותי משותק בצד ימין למשך שש שנים. הריפוי היה ארוך והצריך ממני לגייס את כל כוחות הנפש והגוף. מבן אדם פעיל, יצירתי, אקטיבי ויצרני, הגעתי למקום הכי נמוך שהייתי בו איי פעם, ושם נולדתי מחדש. מתוך הבדידות הגדולה שאופפת אותך ברגעים האלה. למרות שלא באמת הייתי לבד הייתי בודד- בודד במחשבות ובזמן. מה שהכי עזר לי במצב הזה היו מנטרות של תקווה שהכרחתי את עצמי להאמין בהן. נאחזתי באמונה שאני אצא מזה, שאבריא ושאצמח מזה. זה כמו קרן אור שמצליחה לגעת במקום הכי חשוך וזה בדיוק מה שהאדם צריך ברגע הזה, נקודת אור שתעזור לו להאיר על כל התמונה כדי להצליח לעבור למקום אחר. המסע הזה ארך שש שנים בערך וזה מלווה אותי עד היום. ואיזה כיף לי שניצחתי ויצאתי מזה". 

 

איך אפשר להאמין כשמסביב הכל חשוך?
"אין לך ממש ברירה. אין משהו אחר לאחוז בו. אתה כבר במצולות, אתה שקוע לגמרי, ואתה רוצה לעלות למעלה, אז אתה חייב להיאחז במשהו. האמונה הייתה כמו המצוף שלי בים סוער. זה בדיוק מה שהרגשתי ברגעים האלה. זה מאבק יומיומי. אבל מתוך המקום הזה הגיעו התובנות שאפשר להיוולד מחדש מהמקום הכי חשוך. ושם גם התחלתי לכתוב יותר. 
המדיטציות והרוחניות עשו איתי נפלאות. ההבנה שהאדם הוא לא רק הגוף, שם צמחתי למעשה. בזמנים הקשים באמת הנחה אותי הקב"ה, או לחילופין האהבה. 
כשהייתי בשיקום ב'בית לווינשטיין', הייתי עושה בכוונה דברים אסורים. זה היה מאוד מעליב בשבילי להיות בכיסא גלגלים. הייתי נופל בכוונה, כדי לאתגר את עצמי לטפס שוב למעלה והאחיות היו כועסות עלי. הייתי מאתגר את עצמי כל הזמן. כשיצאתי מ'בית לוינשטיין' הייתי שבר כלי והרופאים אמרו לי שככה זה גם יישאר. ואז באתי הביתה ובאופן אינסטנקטיבי לקחתי ספוג וצבעים והתחלתי לצייר על הקירות עם היד המשותקת. היה לי צורך להלחם במה שאמרו לי. לא לשקוע, אלא להאמין ביכולות שקיימות במוח האדם. הכנסתי לעצמי לראש את העובדה שאני יכול להפעיל את היד, את הרגל ואת המוח ולהלחם במציאות שנכפתה עלי. הייתי מצייר ובוכה, זה היה המקום היחידי שבאמת יכולתי לבכות. לא יכולתי לבכות ליד אנשים. הציור נתן לי הקשבה עצמית. מעולם לא ציירתי קודם לכן. הייתי מצייר על הקירות בספוג מעגלים מעגלים בצבעים. הילדים שלי גדלו על זה. 
היום, על אף הקושי האדיר, אני מודה לאלוהים על התוצאות שאליהן הגעתי. בזכות האירועים הקשים האלה צמחתי מחדש וצמחתי אחרת לגמרי ממה שדמיינתי אילולא הפציעה. בזכותה, גיליתי את האומן שבי, את הנפש שלי. לפני כמה שנים עשו לי מבחנים ב'מכון אדם' ואמרו לי חד משמעית שכל מה שאני צריך לעשות זה רק אומנות. זה מצחיק, כי הגינון לא היה עבורי אומנותי הייתי תמיד בצד המבצעי, רק היום אני מבין כמה אומנותי זה היה. 
אז מתוך המקום הקשה גיליתי את היכולות האומנותיות שבי והכתיבה התעצמה. היה לי צורך להרים דגל ענק בו כתוב, 'אין 'ייאוש בעולם בכלל'. הייאוש זה רק עצירה כדי לנשום לפני ההתקדמות". 

 

לצאת ממצולות אפופות יאוש


היום כשמצבך טוב, אתה יכול להישמע אופטימי, אבל מה היה אז? 
"פה כבר נכנס החומר ממנו עשוי הבן אדם. זה כמו שתזרקי למים שני חומרים שונים, למשל ברזל וקרש. אחד יצוף ואחד יטבע. החומר ממנו אנשים קורצו, משפיע על יכולת ההתמודדות שלהם בחיים, אבל המסר נשאר בעינו והוא אינו ריק מתוכן. זה כמו עץ שמשקים אותו כל הזמן, אז הוא מתפנק ולא מפתח שורשים חזקים כי הוא לא עומד מול מציאות קשה. לעומת זאת, עץ שחי בתנאים קשים, נאלץ לפתח שורשים חזקים והוא עומד במבחן המציאות ויכול לצמוח גבוה יותר.
וכמובן שיש משמעות למי שעומד לצידך ברגעים כאלה. לשמחתי, כוכי, אישתי האהובה הייתה ועודנה החומה שאני נשען עליה ועל כך אני מודה לה מעומק ליבי". 

מה היית אומר למישהו שהוא עדיין שקוע? 
"הייתי שם, תחזיק חזק!"

והספר שלך מיועד לאנשים שנמצאים במקומות האלה?
"הספר שלי נועד להפיץ אהבה דרך הקושי. הספר הוא מאוד אופטימי, למרות שיש בו נקודות קושי. בשבילי זה כמו הזכות להניף את הדגל. הרי כולם נלחמים במלחמה, אבל בסוף מצלמים את זה שמניף את הדגל. 
הוא זה שמייצג את כולם ומעביר הלאה את המסר שלו. הספר הוא מסר לניצחון של האופטימיות על הייאוש והוא מגיע ממקום של מישהו שעמד בניסיון. הרעיונות בספר הם חובקי עולם וזה לא ספר לקרוא במכה אחת. 
בספר יש מסרים סמויים ולכן חשוב להתמקד בכל שירה בנפרד, הייתי ממליץ על קטע אחד ביום. כדי לתת לזה לחלחל. אפילו אם מישהו ייקח משפט אחד טוב מהספר עשיתי את שלי. וחשוב לי להדגיש שהספר לא כבד. אני לא אוהב כבדות באופן כללי. 
הילדות שלי לא הייתה קלה. גדלתי בשכונת התקווה, שכונה ענייה וקשה והיה הכרח להמציא את הצחוק כאיזון לקושי. בגיל מבוגר, כשחזרתי לשכונה, חוויתי אותה ממקום אחר. יכולתי לראות את היתרון שנתן לי הקושי לגדול ככה. אני לא רואה את עצמי כמסכן, אני מבין שזה טוב שסבלתי קצת, כי בזכות זה אני חזק. שם למדתי שהקושי מצמיח שלוחה של הומור. ההומור הוא סוג של נחמה וצחוק זה ההישרדות. משם כתבתי את הסיפורים המצחיקים של השכונה. אני מאוד אוהב הומור חכם שיש בו מסר. כי לפעמים המסר עובר ככה יותר מהר.

 

 

אז מה המסר שאתה מעביר בספר? 
"המסר של הספר הוא שאין ייאוש. הייאוש שייך למקום שהוא נגד האלוהים. ושהאהבה תמיד מנצחת. זו לא סתם סיסמא. בכוונה לא עשיתי זכויות יוצר על הספר. מבחינתי, מותר להעתיק הכל, מותר הכל. להיפך, אני רוצה שישתמשו בזה, אין לי שום בלעדיות או זכות על משהו. בעולם הזה אני אורח, איזו זכות יש לי?!".

כיום אתה משתמש בכל התובנות שלך כדי לעזור לאנשים אחרים?
"הכלי הראשון הוא הספר, והכלי השני שנפתחתי אליו הוא הרצאות שאני עושה בהתנדבות. ערכתי כבר הרצאות לבני נוער בבתי ספר והרגשתי שאני מצליח לגעת בהם ולשנות בהם משהו. היום אני פתוח לכל התנדבות בנושא גיוס כוחות נפשיים במצבי משבר". 

 

מתוך הספר ’עונות הלב’ של אבנר

 

"נוֹצָה נוֹחֶתֶת עַל שֻׁלְחָנִי
מֵרִים מַבַּט יוֹנַת שָׁלוֹם מֵעָלַי
יוֹנָה לְלֹא דַּרְכּוֹן,
באה מרחוק,
חצתה גבולות,
לא ידעה שאני שם למטה,
מחייך, מרותק לכיסא גלגלים
מצטרף אליה, קם ועף,
פורש ידיים, פורש כנפיים,
ועלה זית תחת כסאי מתנפנף
מחפש מורה דרך לרדת,
לנחות ברכות על מדשאת 
בית לוינשטיין
מבלי להתרסק. 


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש