פרסומת
דלג

החיים הם במה

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 29/6/2018 10:15 ● ערב ערב 2870
זיו עוז ארי לא נולד שחקן ● הוא לא היה מהילדים שהציגו כל היום בבית וידעו שיום יבוא והם יכבשו את הבמות ● בגיל 16, כשהחליט לעזוב את הבית, הוא מצא את מקומו בצוות הבידור באילת ומכאן השתנו חייו ● בימים אלו ממש הוא מסיים את שנתו השלישית והאחרונה בבית הספר למשחק 'בית צבי' ונחשב לתגלית גדולה ● רשמו לפניכם את השם, הוא עוד יקוד בפניכם הרבה קידות
החיים הם במה
זיו עוז ארי ● צילום: יקיר שוקרן

בגיל 27, רגע לפני שהוא אומר יפה שלום לבית הספר למשחק הנחשב 'בית צבי', זיו עוז ארי עדיין משפשף את הענייים בכל בוקר, כדי להאמין שהוא לא חי בסרט אלא במציאות של חייו.
הוא נולד וגדל לאילת, בן להורים שהתגרשו כבר בגיל צעיר. אם תשאלו אותו על הילדות, תגלו שזיו הוא לא הטייפקאסט של 'השחקן הנולד', כזה שמרגע שפקח את עיניו לאוויר העולם כבר שיחק וידע בגיל צעיר שזה מה שיעשה כשיתבגר. נהפוך הוא, היו לו לזיו חיים לא פשוטים. אמנם הוא זוכר את המחזה הראשון שלו כתלמיד בכתה ה' בבית הספר 'הרי אילת', אבל זה היה רחוק מלאותת על הבאות: "העלינו את המחזה אנה פרנק בניצוחה של הבמאית עדה ים מירסקי", הוא נזכר בחיוך, "שיחקתי את אחד האנשים שמתחבאים יחד איתה. למרבה ההפתעה העלנו את המחזה גם השנה ביום השואה, הפעם במסגרת 'בית צבי'", הוא מספר כסוגר מעגל. "הייתי ילד שעושה. אני זוכר שנהניתי מאוד בהצגה ההיא והשקעתי בה, אבל לא מעבר לזה. שום דבר שם לא רמז אפילו על כך שזה יהיה הכיוון שלי בחיים", הוא מודה.

 

משאלה אחת ימינה שמחה ברבירו

 

העזיבה ששינתה את חייו


אלא שאז, בגיל 16, החליט זיו שהוא עוזב את הבית. בגיל כל כך צעיר? אני תוהה והוא משיב: "ההורים שלי היו גרושים מגיל צעיר, ואני מצאתי את עצמי חי במציאות בה החיים לא תמיד הסתדרו לי כמו שאני רציתי. הייתי תמיד ילד מאוד עצמאי ובגיל 16 החלטתי שזו ההחלטה הנכונה עבורי", הוא אומר ומספר על מורתו דאז חיה ניר שתמכה ועזרה בדרך: "היא הייתה עבורי מלאך ואחד האנשים ששמו לי את אבן הדרך הראשונה בדרך לחיים שבשליטתי. הייתי ילד מאוד אקטיבי, הייתי בצופים, בספורט ימי, ילד של טיולים ולפרק כל הזמן מרץ וכן, גם הייתי מאלו שמתנגחים במערכת וחיה הראתה לי את הדרך הנכונה ולעולם לא אשכח לה את זה". וכך כשהוא רק בן 16 חיפש זיו את המקום הנכון בו יוכל לתקוע יתד. עבודה שתאפשר לו להרוויח כסף למחייתו, תאפשר לו להמשיך ללמוד ובעיקר תקנה לו מגורים בעיר הולדתו אילת. וכך, כמעט בטעות הוא הגיע לצוות הבידור של מלון 'שרתון מוריה' דאז. "אילת היא עיר קטנה ומי שמנהל בדרך כלל את צוותי הבידור הם אילתים שמבינים עניין", הוא מסביר. "כל הצדדים יצאו מרוצים מההסדר", הוא נזכר בחיוך, "שיהיה ברור, נכנסתי לעבוד בצוות הבידור חסר כל רקע. רקדתי כמו קרש שיכור וגם במשחק לא הייתי חזק. זה התחיל נטו כעבודה לכל דבר שיישרה לי את החיים", הוא מודה. אלא שמהר מאוד החיידק הבימתי תפס אותו. "אתה פתאום מבין שלעלות על הבמה עושה אותך מאושר. רק אחרי שהתגייסתי ושימשתי כלוחם בצנחנים ("ואני יודע שזה לא מתחבר לאנשים בראש- שחקן ולוחם") והרבה זמן לא הופעתי, הבנתי שמשהו מפריע, משהו חסר לי מאוד בחיים, עצוב לי ורק אז הבנתי שחיידק הבמה ממש דבק בי. מעבודה שהתחילה כאין ברירה, זה הפך למשהו בדי אן אי שלי, משהו שגרם לי לאושר, לסיפוק ופרק ממני את האנרגיות הרבות שהיו לי. רק אז בצבא, כשלא עליתי על הבמה יום יום, הבנתי מה זה עשה לי. לעמוד על במה זה משהו מאוד מיוחד. תחשבי שאת ערב ערב עולה על במה בסיטואציה שאת מקבלת המון אנרגיה ואהבה מאנשים בקהל שמתלהבים ממך. זו אמנם עבודה קשה ומלאת הקרבה, אבל כשהייתי על מדים הבנתי עד כמה זה היה שווה עבורי הכל".

 

מתקאמבק לבמה


כשזיו סיים את שירותו הצבאי המלא כלוחם וחזר הביתה לאילת, לא היה לו ספק לאן הוא ממשיך מכאן. ברגע שפשט מדים הוא התייצב בצוות בידור ומכאן המשיך הלאה בנקודה בה עצר כמה שנים קודם. "עכשיו זה כבר היה ממקום אחר", הוא מודה. "ממקום שאתה רוצה וחייב את זה. אני זוכר את עצמי נשאר לבד לבד על הבמה עד השעות הקטונת של הלילה כדי להשתפר, להתקדם. אני זוכר שבהתחלה היו ממקמים אותי לרקוד מאחור, הכי קרוב לוילון, עד כדי כך הייתי טוב", הוא צוחק, "אבל כשאתה רוצה, שום דבר לא עוצר בעדך מלהשתפר. במקום בו היה לאחרים קל, אני הייתי צריך לעבוד קשה וזה לא הרתיע אותי. קרעתי את התחת בצורה משמעותית ואולי בגלל הקושי הזה דווקא התחברתי עוד יותר לתחום. אז אולי היום אני לא הברישניקוב של ישראל, אבל כשאתה מתעסק במשהו מגיל מאוד צעיר, זה עושה את שלו".
זיו נזכר איך בצוות הבידור לא קיבל תפקיד אחד, אלא היה על תקן מחליף בכל ההצגות של צוות הבידור ברשת. "זה אומר שידעתי את כל תפקידי הגברים בכל ההצגות", הוא מחייך, "וזה מאוד תורם לזיכרון. לזכור טקסטים, כניסות ויציאות, ריקודים, ככה של 20 תפקידים. בדיעבד, כל החוויה הזו של צוות הבידור נתנה לי בסיס ששחקן לא יכול לבקש משהו טוב מזה. משמעת, מוסר עבודה, חזרות על חומרים ועוד. הקילומטרז' שצברתי על הבמות היה עבורי הכנה מצוינת להמשך הדרך והיום אני יכול לומר בפה מלא שיש הבדל גדול בין מישהו שמגיע לבית ספר למשחק עם רקורד של צוות בידור וצבירת ניסיון לעומת מישהו שמגיע בלי הרקע הזה. אתה לא מקבל שוק ראשוני, אתה יודע איך להכין את הבגדים לפני ההצגה, הזיכרון שלך מתחדד טפו, טפו, אתה פשוט מגיע בדרגה מעל".
זיו המשיך את חייו בצוות בידור באילת עוד כשנתיים עד שהגיע הרגע שהרגיש כי מיצה. "בית צבי תמיד נחשב מותג עבורי", הוא נזכר, "כמעט על תקן חלום בלתי מושג, משהו בעילית, כך שלא חשבתי אפילו בכיוון, אלא שאז, כשהרגשתי שהגעתי לשלב שאני צריך להמשיך מכאן הלאה ולא היה לי ברור איך ולאן, מישהו זרק לי- יש אודישן בבית צבי. אני מודה, למרות צוותי הבידור, קודם לכן לא קראתי מחזה בחיי, טוב אולי חוץ מאותה הצגת אנה פרנק ביסודי. הצגות הבידור בצוותי הבידור רחוקות עם כל הכבוד מתיאטרון. זה היה סוף חודש יוני ואני הגעתי למבחני הקבלה בשלב האחרון כשברור לי שמה שיהיה יהיה. בתוכי ידעתי שזה המקום שלי. לא ניסיתי משהו אחר. אז הקראתי בפני הבוחנים את המחזה ועברתי שלב וזה לא פשוט לעבור ככה שלב ועוד שלב ובכל פעם לנסוע חמש שעות מאילת, להגיע להיכנס לאודישן אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת, אבל לשמחתי עברתי שלב ועוד אחד, ואז יום אחד בחודש אוגוסט, אני מקבל צלצול ומעברו השני של הקו אומרים לי- "מזל טוב, התקבלת". אני מודה, התחלתי לצחוק כי יש בזה עברוך כל כך הרבה משמעות. אתה מבין שעברת את האודישנים לבית צבי. הגשמת חלום. עכשיו יש לך חודשיים להתארגן. לעזוב את המקום בו חיית כל חייך, למצוא מקום לגור בו במרכז, להיפרד מהעצמאות הכלכלית שהיית רגיל לה מגיל 16 ולהכין את עצמך לשלוש שנים קשות מאוד של לימודים, לעזוב את החברים, את הטופ אליו הגעת ולהתחיל ממש מהתחלה".

 

זיו עוז ארי במחזה אנה פרנק ● צילום: יוסי צבקר 

 

הנתק מאבא


אבל כשזיו רוצה, זיו גם עושה ובדרך כלל גם מצליח. תוך שבועיים הוא כבר התגורר בדירה במרכז הארץ עם שותפים שלמדו גם הם בבית צבי וחייו עלו על מוד של מרתון מטורף. "אין מילים אפילו שיצליחו לתאר את כור ההיתוך המטורף הזה שנקרא בית צבי. טוב, רע, אקסטזה, אתה עובר שם הכל מהכל בלי הפסקה ברמות הכי גבוהות שאתה יכול לדמיין. טירוף. חודשיים אחורנית לא הייתי אפילו מדמיין שאהיה שם, האופציה שעמדה בפני הייתה ללמוד שמאות נדל"ן", הוא צוחק על הכיון אליו כמעט הלך אלמלא אותו מבחן בבית צבי. "הייתי בתקופה מאוד מאתגרת בחיים, תקופה בה גם החלטתי לחזור לדבר עם אבא שלי אחרי 5-6 שנים של נתק מוחלט. בשלב הזה הבנתי שזה מה שאני צריך. לא ראיתי את עצמי הולך בכל יום למשרד ועושה את מה שאני לא אוהב. אני רואה כל כך הרבה אנשים עושים דברים רק כי הם צריכים ולא בגלל שהם מספקים אותם באמת, ולי בשלב הזה היה ברור שלי זה לא יקרה. אמנם אני מתייחס היום למשחק כעבודה לכל דבר, מצד שני זו לא עבודה סטנדרטית, אתה יוצר קסם וחוויות".
אבל יש כל כך הרבה שחקנים בביצה, אני מקשה וזיו לא נבהל: "כמה שנים לוקח לרופא עד שהוא באמת מתחיל להרוויח כסף טוב? כמה זמן לוקח לעורך דין? אז זה קורה גם במקצוע שלי. נכון יש המון שחקנים בשוק, ממש כמו שיש המון עורכי דין ורופאים טובים, ונכון שיש בדרך עבודה מאוד קשה, ועדיין, אם אתה טוב, אתה טוב ותמצא את הדרך שלך".

אתה עוזב עכשיו את בית צבי. איך ההרגשה להיפלט למציאות?
"האמת?", הוא צוחק, "זה קשה יותר מלהשתחרר מהצבא. כל צעד שאני עושה עכשיו ישפיע על הקריירה שלי. עברתי שלוש שנים שהיו התשתית ועכשיו בונים את הבניין בדרך לפנטהאוס. זה מערבב הרבה מאוד אמונה עצמית, משמעת עצמית ומי שחושב שהוא יצליח בעבודה, כל עבודה, בלי אלו, טועה ובגדול. יש פחד גדול וחוסר וודאות אל מול אמונה עצמית. אני מודע לכישרון שלי ולרצון העצום שלי שזה מה שאני רוצה. עמוס תמם עבד בשיפוצים לפני שפרץ. דב נבון הכין אוכל באירועים וג'ים קרי מספר בכל הזדמנות על הכמות העצומה של ה'לאוו' שהוא קיבל בדרך. אז מה? והם לא ויתרו והגיעו היום לאן שהגיעו. אני נחוש. וגם אם אקבל בדרך אלף 'לאווים' ואצטרך להילחם קשה, למדתי בזכות אורח החיים הלא פשוט שלי מאז הילדות לא לוותר. טלפון אחד בזמן הנכון יכול לשנות לך בתחום הזה את החיים. המקצוע אמנם מצריך המון כישרון ויכולת, אבל גם הרבה התאמה. שאתה תתאים לבמאי ולא רק הכישרון. אחד הדברים הטובים בבית הספר בית צבי, שהוא מכין אותך להמשך החיים. לאכזבות ולפספוססים לצד ההצלחות. להתמודד מול הצגה שאתה פחות אוהב, להתמודד מול שעות ארוכות של עבודה מ- 9:00 בבוקר עד 23:00 בלילה ואחר כך אתה ממשיך ללמוד טקסטים אל תוך הלילה, חזרות וסדנאות, אין שבתות ואין חגים. בית צבי זה הסיירת מטכ"ל של בתי הספר למשחק בארץ. בית הספר שמכין אותך לטופ שבטופ. אם עברת את בית צבי, שום דבר כבר לא יזיז לך. קחי בחשבון שאנחנו בית הספר שעושה הכי הרבה הפקות בשנה- 22 לפחות ואתה פשוט נוגע בהכל מהכל".

 

"המורה לפיתוח קול שלי תמיד אמרה - אל תלמדו מהבינוניים אלא מהגאונים ואני אימצתי את זה". בן ארי ● צילום: יוסי צבקר

 


עד כמה החיים הלא קלים שעברת מאז ילדות הפכו את ההתמודדות הזו לקלה עבורך?
"אחד הדברים שמייחדים שחקן זה מה הוא מביא איתו וכשאתה עובר דברים בחיים, זה משפיע. הגעתי ממקום פגיע, בתחילת תהליך שעברתי עם עצמי וכמות המודעות שאתה נחשף אליה שם היא עצומה. המשחק שם לך מול הפרצוף מראה שמשקפת אותך, גם לדברים שאתה הכי לא רוצה לראות. אם אני מתעסק עכשיו למשל במחזה שעוסק באמא, אני אביא מתוכי לבמה דברים שיש רק לי. כמות האנשים שעברו את החיים שאני עברתי לא גדולה והבמה היא רכבת הרם מטורפת. כשאתה נפגש עם מילים שאתה יודע בדיוק על מה הן מדברות, אתה לא קורא או משחק, אתה פשוט אתה".

 

חולם בגדול


בימים אלו זיו מככב בהצגה 'משאלה אחת ימינה' שעולה עוד במסגרת הלימודים עד ה- 27 ביוני ונחשבת ללהיט גדול. בתחילת חודש אוגוסט הוא יעמוד על הבמה בבית צבי ויקבל את תעודת הגמר אחרי שלוש שנות לימוד. "קשה להגדיר את התקופה הזו במילים. כבר בשנה א' בית הספר נתן לי אפשרות להציג הצגות, זה אומר שהייתה לי מן הסתם היכולת", הוא מנסה להצטנע. "זה כבוד מאוד גדול להיות בסיטואציה כזו, שנה א' וכבר להציג במחזמר. אני זוכר שהייתי תופס את הראש מאחורי הקלעים ולא מאמין שזה באמת קורה לי. לי? לזיו? בית ספר בית צבי ואני מצליח?".


וואט נקסט?
"קודם כל לחזור הביתה לאילת, לבקר קצת את החברים, לראות את הנוף שכך כך התגעגעתי אליו, נוף הילדות שלי. שנה שלמה לא הייתי כאן בגלל לחץ הלימודים וזה חסר. ללכת לים ולנוח אחרי שלוש שנים אינטנסיביות ולא קלות. כבר חתמתי על השתתפות במחזמר בחנוכה, עיבוד של סיפור המכבים. לשמחתי יש גם תפקיד קטן ולא רק ריקודים מאחורה ומכאן הכל כבר יתגלגל. הייתי מאוד רוצה לחזור ולהציג בתוך העיר שלי, במסגרת תיאטרון כלשהו. לעשות הצגה בבית מול אנשים שאני מכיר ומכירים אותי זה הוואו מבחינתי. זה יהיה סופר מרגש לחזור הביתה בתור איש מקצוע, שחקן של ממש".


ומה השאיפות הגדולות?
"להגיע לאחד מהתיאטראות הרפרטוארים. פעם בית צבי היה החלום, היום אני חוטא בזה שהחלומות הולכים אפילו יותר קדימה ואפילו לכיוון חו"ל. בארץ זה מבחינתי בטלוויזיה, קולנוע, ריקוד וכל מה שקשור לעולם הזה. הקסם של התיאטרון הוא שאתה חי אותו ערב ערב ואילו לקולנוע ולטלוויזיה יש את הקסם שלהם. המורה לפיתוח קול שלי תמיד אמרה- אל תלמדו מהבינוניים אלא מהגאונים ואני אימצתי את זה. מי שלא חולם בגדול, לא ידיע בגדול וזו לא סתם אמירה. אני חולם בגדול ורוצה להגיע הכי רחוק".


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש