פרסומת
דלג

קשישה חסרת מנוח

מאת: אביבה דקל ● צילום: חיים דוד ● 4/9/2018 09:59 ● מה נשמע 564
אם תגיעו לביתו של חיים זהבי ביום שבו מכינים שם אוכל מבושל לנצרכים, תפגשו במקום את ארנה, עובדת בחצר עם הילדים, אורזת אוכל יבש ● היא לא גבוהה מהם בהרבה, עובדת בזריזות כמו הילדים, וכולם עובדים יחד, מתלוצצים וצוחקים ● למרות שכואב לה פה וכואב לה שם, גם בגיל 90 היא לא מתכוונת לוותר על התרומה לקהילה שעל חשיבותה למדה במהלך חייה הלא קלים ● סבתא נינג'ה כבר אמרנו?
קשישה חסרת מנוח

סיפור חייה של ארנה כאילו לקוח מרומן ישן. סיפור על ילדה שגדלה בצל המלחמות, התחזקה וחייה את החיים בגבורה.
"אנחנו אוהבים לעבוד עם ארנה. היא מצחיקה ומשעשעת והיא אחת משלנו," אומרים הצעירים שעובדים באריזת אוכל לנצרכים ואפילוצ לא מכירים את סיפור חייה של הקשישה שמתנדבת יחד איתם באהבה ולא מתלוננת. 
"הם צודקים", אומרת ארנה בחיוך. "כשמסתכלים עלי אמנם רואים אשה זקנה, אבל בפנים אני צעירה מאוד. אני מרגישה מצויין עם ילדים, אני אוהבת לצחוק ואוהבת ילדים. ומה הפלא? יש לי שתי בנות, 10 נכדים ו-22 נינים – זה הרבה ילדים, ואני אוהבת את זה. הילדים, הנכדים והנינים קשורים אלי מאוד ותמיד מישהו מגיע לבקר. אז הבית מתמלא ילדים וצחוק. גם בימים הקשים ביותר שלי הצחוק תמיד שלט בבית ועזר לנו להתגבר על כל צרה".

 

“הנסיון לימד אותי לא לזרוק שוב דבר, שלכל דבר יש שימוש”. ארנה בהווה ובצעירותה

 

חיים בצל המלחמות


ארנה בת ה - 90 ילידת סרביה. היא עברה את השואה בעיר הולדתה נוביסד. מגיל 12 עברה מלחמה אחרי מלחמה. מהנאצים ניצלה על ידי הנזירות שהסתירו אותה ואת הוריה בבית הספר שבמנזר, אחרי שהנאצים גורשו והמשפחה הקטנה חזרה לביתם, הם המשיכו וחוו מלחמות שנמשכו עוד שנים. 
"העיר שלנו הופצצה כל הזמן – קודם הנאצים, אחר כך ההונגרים ואחר כך האמריקאים, האנגלים והרוסים", היא נזכרת בימי ילדותה האפלים. "כולם נלחמו זה בזה כדי להציל אותנו, ואחר כך כדי לקבוע מי ישלוט במקום, ובינתיים הרסו את העיר. לדעתי לא נשאר בעיר בית אחד שהיו בו חלונות, מעוצמת ההפצצות, ולא פשוט לחיות בבית בלי חלונות בחורף הקשה של סרביה. לא היה אוכל, לא היו בגדים, לא היו נעלים, והיינו צריכים להסתדר עם מה שיש. אני למדתי לעשות הכל. הבית שלנו היה בית קטן שעמד בחצר שהיו בה עצי פרי, אז אכלנו פירות וירקות שגידלנו בין העצים. גידלנו ארנבות ויונים – כך שהיה אוכל. בגדים למדתי להכין מדודתי שהיתה תופרת. בגיל שבע, כשדודתי נפטרה, כבר ידעתי לתפור ולסרוג ולקחתי על עצמי לדאוג למשפחה לביגוד. מבגדים של אבא עשיתי לי בגדים, תיקנתי בגדים ישנים  והכנתי בגדים לאבא ואמא, פרמתי וסרגתי מחדש סוודרים ואפילו נעלים הכנתי – עשיתי סוליות מחבלים, ואת הנעל עצמה עשיתי מסדינים ישנים שצבעתי בדיו כחול וירוק. הניסיון לימד אותי לא לזרוק שום דבר, שלכל דבר יש שימוש". 

 

“הבנו שזה לא המקום שלנו”


ארנה שהייתה בת יחידה הפכה כבר בגיל צעיר למפרנסת של המשפחה לאחר שהנאצים החרימו את המפעל למוצרי נייר של אביה והוא חלה. לאחר שסיימה את לימודיה באקדמיה המסחרית, היא התחילה לעבוד. "החיים הלכו ונעשו קשים יותר ויותר. הקומוניסטים שהשתלטו על סרביה התחילו לקחת לנו חלקים מהבית. טענו שאנחנו לא צריכים יותר משני חדרים ומטבח, והכניסו אנשים זרים לחדרים הנוספים. לא יכולנו להתנגד. בנוסף לכל הצרות האלה והמלחמות, עברנו פוגרום נורא של שלושה ימים שעשו ההונגרים בעירנו. אחרי שלושה ימים יצאנו ורצנו מבית לבית בין השכנים לראות מי נשאר בחיים ולא מצאנו אף אחד. כל הרחובות וכל הבתים היו מלאים פגרים. אחרי הדבר הנורא הזה התחלתי לחשוב שצריך לעזוב את סרביה". הקש ששבר את גבה של ארנה הייתה ההחלטה להעביר אותה לעבוד במקדוניה המרוחקת 48 שעות נסיעה מנוביסד עיר הולדתה. "משסרבתי, משום שלא רציתי לנטוש את ההורים, הסכימו להשאיר אותי בעבודה בנוביסד, בתנאי שאעבוד שלוש משמרות ביממה", היא נזכרת. "יכול להיות שהייתי עומדת גם בזה, אבל יום אחד, כשהגעתי לבושה בבגד חדש שתפרתי לעצמי מבגדים ישנים של אבא שלי, שמעתי את אחד מהקולגות שלי בעבודה אומר לשני: "היהודים האלה, גם אם תשים אותם על קרח הם יסתדרו". הייתי היהודיה היחידה בין 25 העובדים שבמקום ופתאום הבנתי סופית  שזה לא המקום שלי. הגעתי הביתה ואמרתי לאבא שלי שאנחנו צריכים לעזוב לפלשתינה. שאנחנו לא יכולים להמשיך כך, ואבא הסכים.  טיטו החליט אז לאפשר למספר יהודים לעזוב בקבוצות ובשנת 1948 נרשמנו לקבוצה שבקשה לעזוב לפלשתינה. בשנת 1949 הגיע תורנו לעלות עם הקבוצה השנייה. התירו לנו לקחת רק מזוודה אחת ונאלצנו להשאיר הכל מאחורינו. אפילו את הכינור עליו ניגנתי הכריחו אותי להשאיר". וכך עם מזוודה אחת ועם מעט כסף, עלו ארנה ובני משפחתה הקרובים על אנייה יוגוסלבית בדרכם לישראל כשבאנייה לקחו מהם גם את מעט הכסף שעוד היה להם והשאירו להם לירה ישראלית אחת לכל נוסע.

 

אם אפשר לעזור, למה לא? ארנה וחיים זהבי


לעבוד עד גיל 80


את עשרת הימים הראשונים שלה בארץ בילתה המשפחה בעתלית ומשם העבירו אותם לבית העולים ג'ליל שבהרצליה. ארנה היתה הראשונה שירדה מהמשאית ונכנסה ראשונה לבית העולים, וכך הייתה באופן רשמי לעולה שפתחה את בית העולים ג'ליל בהרצליה.  בבית העולים הכירה את בעלה שעלה ארצה בשנת 1941 מרומניה וכעבור כשנה נישאו. 

מה שהביאה אתה ארנה לחיים בביתה החדש בישראל הייתה הידיעה שצריך תמיד לעבוד, שאסור לזרוק כלום, כי מכל דבר אפשר לעשות משהו. את הידע שלה בתפירה ובסריגה ובכל מלאכת יד אחרת, ואת השליטה בחמש שפות אותן היא מדברת, כותבת וקוראת - הונגרית, סרבית, רוסית, אנגלית וגרמנית וכאן בארץ רכשה שפה נוספת אותה מעולם לא למדה בצורה מסודרת - עברית.
כשארנה הגיעה לבית העולים, היא לא ידעה עברית וביקשה שילמדו אותה כמה מילים. היה לה חשוב לדעת איך אומרים: "יש עבודה?" ואת המילים "כן ולא", ועם אוצר המילים הזה יצאה לבקש עבודה. בהרצליה, שהייתה אז מושבה בת 250 איש, לא מצאה שום דבר והחליטה ללכת ברגל לנתניה. אחרי שעות של הליכה בדרך לא דרך, הגיעה למחוז חפצה והחלה לדפוק על הדלתות. עד מהרה מצאה עבודה, ומהר מאוד מצאה גם אנשים שהיו זקוקים לעזרתה כמתנדבת. 
 
"עבדתי עד גיל שמונים", היא מספרת. כשבעלה חלה לפני 32 שנה היא הפסיקה לפרק זמן מסויים לעבוד. "עבדתי אז כמנהלת משק בבית של דיפלומטים, וזו היתה עבודה מצוינת, אבל עזבתי כדי לטפל בו. משנפטר בעלי לפני 29 שנים, כבר לא קיבלו אותי לכל עבודה בשל גילי, אבל לא ויתרתי. עבדתי כטבחית. בישלתי למשפחות  ולאירועים עד שלושים איש, עשיתי ביביסיטר,  לקחתי על עצמי כל עבודה, גם משום שרציתי להיות עסוקה, וגם משום שהייתי זקוקה לכסף. אני ובעלי היינו כל החיים אנשי עבודה ומעולם לא היה לנו כסף מיותר, אבל היה לנו מספיק כדי לחיות טוב. הדלת אצלנו הייתה תמיד פתוחה והפריז'ידר היה "אוטומטי" – כשפתחו אותו "אוטומטית" היה שם אוכל שאפשר לקחת. תמיד בישלתי ואפיתי יותר ממה שצריך לשנינו, כדי שאם יבוא מישהו תמיד יהיה מה לתת. ידעתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות כמו שהתרגלתי, וגם להיות יכולה לעזור ולתת לאחרים, אני חייבת לעבוד ולכן המשכתי לעבוד עד שמלאו לי שמונים. בשעות שאחרי העבודה התנדבתי בכל מקום ששמעתי שצריך עזרה. אם היה מישהו ערירי שאין לו אוכל, בישלתי לו והבאתי לו אוכל חם הביתה, משפחה שהסבתא היתה חולת אלצהיימר והמטפלת הקבועה לא הייתה, מלאתי את מקומה. אני אוהבת לעבוד ואוהבת לעזור לאנשים ועושה את זה מכל הלב. בהרצליה ידעו כולם שאני תמיד מוכנה לעזור ובעת צורך פנו אלי, ואני מעולם לא סרבתי".

 

ידה בכל. משטיחים דרך פופים עבודות יד


 

תעשי רק מה שאת אוהבת


 לאילת הגיעה ארנה לפני 14 חודשים בלבד, מהרצליה שם התגוררה  מיום שעלתה ארצה לפני חמישים וארבע שנים. למה לאילת? מאחר שכאן יש לה בת אחת, ארבעה נכדים ושמונה נינים. יחד איתה הגיע מטען כבד של בגדי חורף אותם צברה משך השנים. ארנה לא זורקת כלום, לדעתה כל דבר יכול לשמש למשהו – בגדים ישנים אפשר לגזור ולעשות בהם שימוש חוזר גם כבגדים, גם כריפוד לכורסאות. סוודרים ישנים אפשר לפרום ולסרוג מחדש, ואם הצמר כבר לא ניתן לסריגה, אפשר לעשות מהם שטיחים, צריכים רק חוטים קצרים - תמיד יש מה לעשות עם דברים ישנים. אבל גם מישהי כמו ארנה שלא זורקת כלום, הבינה מהר מאוד שבאילת לא תצטרך לעולם את שני הקרטונים המלאים בגדי חורף כבדים, והחליטה להיפרד מהם  כדי שמישהו אחר ייהנה מהם. היא שמעה על חיים זהבי, יצרה קשר טלפוני והגיעה אליו עם ארגזי הבגדים, כדי שימצא מישהו שזקוק להם. בביקורה שם ראתה שאצל חיים מכינים אוכל לנצרכים ויש במקום מתנדבים בגילאים שונים וארנה כמו ארנה ביקשה להתנדב. מאז היא שם. "כל חיי עזרתי לאנשים  ואין סיבה שאפסיק. אני יכולה לעשות כמעט הכל", היא אומרת בחיוך מלא גאווה. מאז הפגישה הראשונה עם חיים היא מגיעה למקום אחת לשבוע ועוזרת לארוז את הדברים היבשים.   

 

“כרונולוגית אני זקנה, נפשית נשארתח צעירה”


 ומה בשאר ימי השבוע, איך את ממלאת את הזמן?
"אני תמיד עסוקה. מנקה לבד את הבית, אם צריך לסייד קיר או לצבוע רהיט, אני עושה זאת, אני תופרת בגדים – הופכת ישנים לחדשים, מכינה פופים מחתיכות בדים ושטיחונים מצמר ישן. את השטיח הראשון רקמתי על בד של שק ישן והביטנה שלו היא ממעיל גשם שכבר אי אפשר היה להשתמש בו. אני גם קוראת הרבה ויכולה לומר שבין העיסוקים שלי והילדים הנכדים והנינים אין אף רגע משעמם בחיים. טוב לי בבית. כל בוקר אני מתעמלת לפי הוראות שקיבלתי מהרופאים, ובשאר הזמן מעסיקה את עצמי בתחביבים שלי. הלכתי פעם אחת למועדון קשישים, אבל זה לא בשבילי. מדברים על מחלות, צרות, מוות וזה מדכא אותי. אני מעדיפה להישאר בבית, והיציאה החשובה שלי היא להתנדב אצל חיים זהבי, לעבוד בחצר עם הילדים ולצחוק".

אז מה הסוד שלך לאנרגיות הבלתי נדלות?
"חיצונית וכרונולוגית אני זקנה, אבל נפשית נשארתי צעירה. אני עושה הכל לאט מדי לטעמי, וזה מעצבן אותי, ואני לא כל כך אוהבת את מה שאני רואה כשאני מסתכלת בראי, אבל אני עושה הרבה דברים שאני אוהבת ולא משתעממת לרגע. לדעתי הסוד הוא לעבוד, לעזור לאחרים ולעשות דברים שאת אוהבת".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש