פרסומת
דלג

אל תגידו לה זה לא יקרה

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 3/10/2018 14:30 ● מה נשמע 568
ע' בסך הכל רצתה להראות יותר טוב בעיניה ולהשיל כמה קילוגרמים ● אלא שמה שהתחיל בדיאטה ועבר לספורט גם לספורט אובססבי, הסתיים בבית החולים ● בשנים האחרונות אמנם כבר שומעים על מחלת האנורקסיה פחות, אבל היא עדיין שם ● סיפורה של ע' תלמידת תיכון מאילת הוא סיפורם של צעירים רבים, שלא עומדים בלחץ החברתי ● אמה של ע': "היינו קרובים מאוד לאיבוד השליטה"
אל תגידו לה זה לא יקרה
"נבהלתי לגלות שתוך כמה חודשים הבת שלי איבדה 20 ק"ג ממשקלה"

ע' (השם המלא שמור במערכת), יכולה להיות כל אחד ואחת מאיתנו. תלמידה מצטיינת בביה"ס, מקובלת בחברה, פעילה בתנועות נוער ו… שמנמנה. לפני כשנה החליטה ע' שהגיע הזמן לפצוח בדיאטה. "אחרי הכל בעידן שבו יפה צריכה להיות רזה, לא הרגשתי בנוח עם איך שאני נראית", היא מודה. "תמיד אמרו שיש לי פנים יפות, אבל באותה נשימה גם תמיד הזכירו שלא יזיק לי להוריד כמה קילוגרמים", היא מספרת ומשפילה מבטה בעצב.

 

התחלה תמימה


זה התחיל עבורה כסתם עוד דיאטה. אחרי הכל זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה בניסיונות הבלתי פוסקים להפחית במשקל. אלא שהפעם כנראה היא רצתה את זה יותר מתמיד והייתה החלטית שלא להישבר בדרך. "אז ויתרתי על כמה מהמאכלים החביבים עלי כשיצאתי עם החברים לעיר", היא מספרת. בזמן שע' ראתה איך כולם זוללים את הצ'יפס וההמבורגר האהובים עליה, מטביעים את הצ'יפס ברטבים היא נאלצה בשם הדיאטה לטבוע בתוך צלחת עמוסת חסות וירקות. בהמשך, היא ויתרה גם על הגלידות, העוגות, הגבינות עתירות הקלוריות, הלחמים שאהבה ובעצם כמעט על הכל. המילה 'דיאט' שלטה מעכשיו בכל מה שהכניסה לפה, אכלה וגם שתתה - דיאט קולה, דיאט ספרייט, גבינות דלות קלוריות וגלידות הדיאט הפכו לחבריה הטובים ביותר בכל פעם שביקשה משהו מתוק אבל לא העזה, אבל גם על אלו היא ויתלרה בהמשך. ואם חשבתם שתחילת הדרך היתה קלה עבורה, תשכחו מזה. "פעם ועוד פעם מצאתי את עצמי נשברת ומכניסה לפה משהו אסור", היא נזכרת, "אבל אז כשהייתי עומדת מול המראה ורואה את מה שלא אהבתי לראות, הייתה מקבלת מיד שוב החלטה שזה לא זה, שאני חייבת לשנות והייתי חוזרת למשטר הדיאט".
ע', שאהבה מאז ומתמיד פעילות גופנית, הבינה שאם תגביר את הספורט בחייה, היא עשוייה להפחית יותר משקל. לפיכך היא פצחה בצעידות, ומהר מאוד עברה לריצות. זה התחיל בריצות קצרות, "כי לא סחבתי יותר", היא מסבירה, ובהדרגה הכושר שלה השתפר וכך התארכו גם הריצות. ע' שהקפידה לא להשקל בכל התקופה הזו, גילתה מול המראה שהבגדים שלה הולכים וגדלים והיא מצטמקת.  "את מבינה, ככל שהבגדים הפכו גדולים עלי זה העלה לי את המוטיבציה להמשיך בדיאטה, כל פעם ויתרתי על עוד ועוד דברים שנראו לי מיותרים לגמרי ובמקביל האימונים הפכו לארוכים ואינטנסיביים יותר. לא עניין אותי בכלל שאני שורפת אבל לא מכניסה כלום לפה. השיטה עבדה ולא הייתה מאושרת ממני".

 

חלשה, עייפה וחסרת אנרגיות. האנורקסיה יכולה לפגוע בכל אחת

 

ארוחת צהריים שכללה רק אפרסק


האימונים והריצות הפכו ליום יומיות והפכו לחלק בלתי נפרד מסדר היום של ע'. "כשהבנתי שאם ארוץ בצהריים יהיה לי חם יותר ואשרוף יותר קלוריות, התחלתי לרוץ אחרי הלימודים", היא מספרת איך הייתה יוצאת לרוץ בשיא החום. למרות שהיא כבר רזתה, ואפילו היא הבחינה בזה, ע' דאגה שלא להחליף את הבגדים שלה לקטנים יותר, "זו היתה הרגשה נהדרת ללבוש בגדים שפעם היו צמודים עלי ולהרגיש אותם גדולים", היא מודה. סדר יומה העמוס של ע', הלימודים, החוגים והריצות מנעו ממנה מפגשים ארוכים עם הוריה, כך שבבית לא ממש שמו לב להפחתה הקיצונית שלה במשקל. בבית הספר לעומת זאת, החמיאו לה חבריה בכל הזדמנות על כמה שהיא נראית טוב וכמה יפה לה מאז שרזתה. "הם החמיאו, ואני מצאתי את עצמי מורידה עוד ועוד מהתפריט היומי שלי שבלאוו הכי כבר לא נשאר ממנו הרבה", מספרת ע', עד שבאחד הימים היא הסתפקה בארוחת צהריים בלבד, ארוחה שכללה… אפרסק.

אני זוכרת שאכלתי אותו לאט לאט", היא משחזרת, "כל ביס הכאיב לי בתודעה. הייתי מעדיפה להיות מסוגלת לא להכניס לפה כלום. אחד הכללים באכילה נכונה הוא שצריך לאכול לאט, ללעוס היטב וכך עשיתי". גם ביום למחרת היא הסתפקה באפרסק בלבד וכך במשך כל השבוע. "התחלתי להרגיש חלשה,הייתי עייפה כל הזמן, חסרת אנרגיות ומרץ. אם תמיד הייתי אחת שצוחקת ומשתוללת עם החבר'ה, פתאום הפכתי למן אחת כבדה כזו, לא ממש הבנתי מה קורה איתי, אבל גם לא היה לי אכפת. וגם פצעים החלו לצוץ לי בכל מיני מקומות בגוף. החמור מכל היה שבקושי אכלתי משהו וכשהייתי מסתכלת במראה חשבתי שאני עדיין שמנה, אבל כבר לא ידעתי מה עוד אני יכולה להוריד מהתפריט בו כבר לא נשאר כלום או מה עוד לעשות כדי להיות רזה". באחד הימים כשע' התלבשה, נכנסה אמה לחדר ונבהלה למראה עיניה, "פתאום גיליתי שהבת השמנמנה שלי הפכה לשלד. לא האמנתי למראה עיני", מספרת אמה של ע', "ממש כמו באחד הסרטים שראיתי, נעשה לי חושך בעיניים. לא הייתי צריכה לשאול יותר מדי, הבנתי מה קורה כאן והבנתי שעד שהתעוררתי זה עלול אולי להיות כבר מאוחר מדי. שאלתי אותה מה קורה, התעקשתי שהיא תעלה מולי על משקל ונבהלתי לגלות שתוך כמה חודשים הבת שלי איבדה למעלה מ- 20 ק"ג, כולה הצטמקה, שמתי לב שהיא חיוורת והתחלתי להבין למה בזמן האחרון היא הרבתה לישון, פשוט לא היה לה כוח כי היא לא אכלה שום דבר. הבהרתי לה שזהו זה, מעכשיו אנחנו, ההורים שלה, בתמונה ולא נאפשר לה למות רזה". השבועות הבאים לא היו קלים, ע' שהתרגלה לאכול בעיקר אוויר, נאלצה לאכול עוד ועוד על פי מצוות הוריה שלא זזו משולחן האוכל עד שלא סיימה את המנה. הוריה לקחו את העניינים לידיים ולא איפשרו לה לצאת עם החברים באם לא סיימה את האוכל. "בהתחלה זה היה נורא", משחזרת ע', "הייתי מתעוררת באמצע הלילה, חושבת ששוב שמנתי, רצה למראה ונרגעת כשראיתי שהכל עדיין בסדר ואני עדיין רזה, רק אז הייתי חוזרת לישון", כך עברו הימים וע' חזרה למשקל נורמלי, היא אמנם לא חזרה לארוחות השחיתות של לפני הדיאטה אבל חזרה לאכול דברים בריאים וטובים.
"זה היה תהליך שארך כמה שבועות", מספרת אימה של ע'. "המזל הגדול שלנו היה שע' בעצמה נבהלה מהמצב אליו הגיעה ומאיבוד השליטה ולמרות הקושי שלה היא שיתפה איתנו פעולה. פעם אחת בלבד הגענו איתה לבית החולים, כשבאחד הימים היא התעלפה מרוב חולשה, וזה היה דווקא כשכבר התחלנו לפקח עליה", מספרת האם. "בבית החולים מיד עלו על החוסרים שלה ועל האנמיה הקשה ממנה סבלה, אבל הבהרנו שם שהכל בשליטה. האמת, זה מפחיד. פתאום כל מה שאתה קורא עליו מגיע אלייך הביתה ואין לך מושג איך זה קרה. הכי קשה היה להבין שהבת שלך הייתה מול העיניים שלך כל התקופה הזו ולא שמנו לזה לב. את יודעת, המרוץ של החיים...למזלנו הרב תפסנו את המצב בזמן והשתלטנו עליו בעזרתה של ע'. לא היינו רחוקים מהידרדרות שהייתה מחייבת אישפוז כפויו ואז הכל מן הסתם היה נראה אחרת". 
גם האימונים של ע' נכנסו לבקרה של ההורים שדאגו שע' לא תתאמן יותר באובססיביות ותצא לאימון רק לאחר שאכלה כמו שצריך ומה שצריך".

 

יש לזה שם - אנורקסיה

 

גם היום, כמה חודשים אחרי שהצליחה להתגבר על האנורקסיה ע' עדיין לא רואה את עצמה כמו שהיא באמת במראה. "אני נראית לעצמי שמנה למרות שאני שוקלת הרבה פחות ומקפידה על תזונה נכונה ובריאה. להודות על האמת, לא קל לי עם זה, אבל אני נלחמת". ע' מודעת למצב בו הייתה נתונה וגם לעובדה שלאחר מחלת האנורקסיה, הגוף אמנם חוזר לתיפקוד טוב יותר, אבל הראש עדיין שם. "הסבירו לי שזה קורה ככה", היא אומרת. "ויקח עוד לא מעט זמן עד שהראש שלי ייצא מזה. הייתי שם, רגע לפני הנפילה הגדולה, ולמזלי ההורים שלי היו שם לצידי. קוראים לזה מחלת האנורקסיה, כל הזמן שמעתי על זה ולא הבנתי איך זה יכול לקרות, היום אני יודעת שזה ממש קל, מושך ומפתה ובהכל אשם המשקל והרצון להיות רזה". אמה של ע' מחבקת אותה ואומרת: "לזה בדיוק קוראים מעורבות של הורים, לזה מתכוונים כשאומרים להורים שבגיל הזה, גיל הטיפשעשרה, חייבים להיות עם יד על הדופק, לעקוב אחר הילדים ולדאוג להם. משום מה, לאחרונה הנושא הזה ירד מהכותרות, כבר לא מדברים על זה כמו בעבר ופחות חושפים, מה שמגדיל את רמת הסיכון, כי זה עדיין קיים בדיוק באותן רמות. גם אם זה נראה שההורים נודניקים, החיים של הילדים חשובים יותר. לא תמיד הילד צריך ליפול לאלכוהול או סמים, לפעמים גם מחלה כמו אנורקסיה עלולה לעלות בחיים של הילד שלך. למזלנו עלינו על הבעיה בזמן, גם אנחנו היינו עלולים לפספס ולגלות את זה מאוחר מדי. אני מציעה לכל הורה ללמוד מאיתנו את הלקח ופשוט להיות שם בשביל הילדים, לשאול, לברר, לעקוב, זו לא בושה, אחר כך אפשר להצטער כל החיים על זה שלא עשית את זה". מי שיראה היום את ע' במסדרונות ביה"ס, חתיכה בג'ינס צמוד, לא יאמין שזהו סיפורה, לא יאמין שדווקא הילדה החכמה הזו, המקובלת בחברה, כמעט ונפלה אל מלתעות המחלה הקטלנית, "אבל ככה זה כשבני נוער חושבים לעצמם - לי זה לא יקרה", היא מסכמת בחיוך, "כל אחד חייב להבין שזה עלול לקרות גם לו".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש