פרסומת
דלג

מגרש חייהם

מאת: דורית בן נון ● צילום: מערכת ערב ערב ● 3/10/2018 17:59 ● ערב ערב 2883
הם נולדו וגדלו באילת, מתמקצעים בענף ספורט בו בחרו ● משבגרו הם סגרו מעגל והמשיכו עם הספורט שלהם הפעם על תקן מאמנים ● 'ערב ערב' סוגר מעגל עם הספורטאים שהפכו לדור המאמנים הבא של אילת
מגרש חייהם

מאת: דורית בן נון ומירב לוי דיאמנט

 

השאיפה - אולימפיאדה


מי? עוז מדו בן 17, תלמיד כיתה י'א בבית הספר 'בגין'. החל את דרכו כג'ודוקא כבר בגיל 3 וחצי, וזה הגיוני לגמרי כשאתה הנכד של דוד בן ארבון, ג'ודוקא וותיק, הבעלים של מועדון 'ג'ודוקאן' הוותיק והטוב באילת. הוא גם האיש שהחדיר בעוז את האהבה לספורט בכלל ולג'ודו בפרט. החינוך לערכים והמשמעת. ברור היה כי ג'ודו זה הספורט בו יתמקצע עוז, יחלום וישאף להגיע לאולימפיאדה.

 

למה ג'ודו?
"סבא שלי פתח את מועדון 'ג'ודוקאן' באילת לפני יותר מ-30 שנה ומאוד רצה שהמשפחה והנכד יהיו חלק מהמועדון, מעבר לכך שתמיד היה לי ברור שאתאמן אצל סבא. זה היה רק עניין של הגיל המתאים. בגיל 3 וחצי הגעתי ומאוד התלהבתי. אחרי הכל זה סבא שלי שאני אוהב ומעריך מאוד ומעבר לזה, כל החיים האהבה לספורט קיימת במשפחה. היום על אחת כמה וכמה אני יודע כמה זה חשוב ותורם לריכוז, למשמעת, לביטחון וכמה סבא משקיע ומעניק לילדים. הוא הרבה מעבר למאמן. הוא חבר, מדריך, פסיכולוג, כל בעיה הוא פותר. אין עליו".

מתי התחלת להדריך ולאמן את הדור הצעיר?
"התחלתי כמדריך במועדון ללא תעודה מוסמכת, וההרגשה הייתה מדהימה להעביר לדור הצעיר את כל מה שאתה למדת. לפני כשנה עשיתי קורס מדריכים, והיום אני גם מתאמן וגם מאמן במכון מגיל 3 וחצי עד גיל 14".

לאילו הישגים הגעת?
"מעבר למדליות רבות בהן זכיתי במועדון וטורנירים בארץ, לפני כארבע שנים, כשהייתי בן 13, זכיתי במקום שני באליפות שהתקיימה בצרפת. באליפות ישראל זכיתי במקום שלישי שלוש שנים ברציפות".

 

מה השתנה בשנים האחרונות בענף?
"מעבר לכך שהחוקים השתנו ומשתנים כל הזמן, כמו בכל ענף ספורט, אנחנו רואים ללא ספק הרבה יותר חניכים שמספרם הולך וגדל. כיום יש גם הרבה יותר בנות מבעבר, ויש גם הרבה יותר הורים  מודאגים שבאים ומספרים וחוששים שהילד חסר ביטחון, שמאיימים עליו בבית הספר או שהילד פשוט מפחד. כאן אנחנו רואים את אותם ילדים גדלים ומתפתחים. יש לי תלמיד בן 7 שהתחיל בחגורה לבנה ונורא פחד ליפול על המזרן. כשהיו מתקרבים אליו הוא היה נופל לבד. היום הוא כבר חגורה צהובה –לבנה ונופל, ואינו מפחד, וזה מקסים לראות את השינוי , הדרך והביטחון שהילד מקבל".

דמות נערצת בענף?
"שגיא מוקי, ג'ודוקא שזכה במקום הראשון באליפות אירופה. מעבר להיותו ספורטאי מוכשר אני מאוד מעריך ומעריץ אותו בתור בן אדם ואת הדרך שהוא עשה".

לאן אילת הולכת בענף?
"למקום מאוד טוב. יש שינוי כל הזמן, המכונים גדלו כשאין ספק שתקציבים נוספים לענף היו עוזרים להשקיע במכונים, במתקנים ואימונים. כך או כך אבל המגמה מאוד חיובית וזה מאוד חשוב לספורט".

השאיפות שלך?
"אולימפיאדה, ללא ספק. בשביל זה צריך לעבוד קשה, להיות מדורג במקום טוב, ולענות על עוד קריטריונים שנדרשים, אבל אני שואף הכי גבוה שאפשר ומאמין שזה יכול לקרות".


 

להעביר את הידע ואת ניסיון החיים


מי? נדב שוחט, בן 44 נשוי + 2. זוכר עד היום איך אימא שלו הכריחה אותו לעשות משהו עם עצמו ולהפסיק לשבת בחוסר מעש כל היום ולקחה אותו לבית הפועל רק שלא 'יתקע' לה בבית. מאז הכול היסטוריה. האהבה הגדולה לכדורסל רק התעצמה. מזה כ- 10 שנים משמש נדב כמאמן וסוגר מעגל. "זכיתי לעבוד במשהו שאני אוהב", הוא מבהיר. 

 

אז זה אומר שאתה צריך להודות לאימא?
"האמת שכן. בגיל 14 בערך די נמאס לאימא שלי לראות אותי יושב בבית, וזאת לאחר שהפסקתי כל פעילות בעקבות כאבי גדילה. קודם לכן בכתות ד'- ה' הייתה פעיל, אבל בכיתה ו' הפסקתי בגלל הכאבים. כשהגעתי לכתה ח' אימא שלי ממש הכריחה אותי לקום ולעשות משהו עם עצמי כי נמאס לה לראות אותי בבית. אז כן, תודה לאימא".

והמשהו הזה היה כדורסל? 
"לגמרי התאהבתי בספורט הזה. באותה תקופה יוסי מלול לקח אותי תחת חסותו. הוא דחף, פירגן והאמין. בזכותו גם הגעתי לקורס מדריכים בגיל 16, וזה המקום ללא ספק לומר תודה ענקית ליוסי על האמונה והתמיכה. שיחקתי עד הצבא, וגם תוך כדי הצבא. שירתי בחיל הים בעיר והתאמנתי עם קבוצת הבוגרים".

אילו רגעים והישגים זכורים לך?
"בתור שחקן של הפועל אילת בליגת העל, בתקופתו של אריק שיבק (הייתי אמנם שחקן ספסל, אבל ההתרגשות הייתה בשיא), זכיתי לראות את הקבוצה מנצחת את מכבי תל אביב פעמיים, הישג מדהים, מעבר לכך שמבחינתי לראות את השחקנים של מכבי מולי, אגדות כמו מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצי הייתה חוויה שאתה כנער לעולם לא שוכח".

 

 

גרת בחו"ל כמה שנים, ידעת עמוק בלב שתחזור לאמן?
"האמת ממש לא, וזה מצחיק, מפתיע ומרגש, איך החיים לוקחים אותך לפעמים למקומות דרך דרכים מעניינות ובלתי צפויות. כשחזרתי מחו"ל התחלתי לעבוד כמדריך נוער, ושמתי לב שאני משתמש בידע שלי בספורט ככלי להעביר פעילויות. מכאן צמח הרצון שלי לאמן שוב".

איזה קבוצות גיל אתה מאמן היום?
"במסגרת בית הספר לכדורסל אני מאמן את כיתות ט' וכיתות ו'.  במסגרת תחרותית אני מאמן את קבוצת הקטסל- גילאי 12. יש לי חיבור מאוד טוב עם הגילאים האלה. הילדים מאוד מוכשרים ואין גאה ממני".

מה השתנה בענף?
"ענף הכדורסל בעיר התפתח מאוד וממשיך לגדול כל הזמן, מתקנים נוספים ואולמות חדשים,  אני זוכר איך פעם היינו משחקים בחוץ וזה מה שהיה. הכדורסל הוא ספורט קבוצתי, איכותי ורק אפשר לקוות שיינתנו עוד תקציבים לבניית מתקנים נוספים על מנת שיהיו שעות מגרש נוספות. זה רק יועיל וייקח את הענף למקום טוב יותר".

כדורסל- הנאה, מקצוע או משכורת?
"אהבה. קודם כל ולפני הכל זאת אהבה. אני עובד בבוקר ברכש במלון 'דן פנורמה', מסיים בחמש ורץ לאימון, והכי מסופק ומאושר שזכיתי לעבוד במשהו שאני אוהב".

דמות נערצת בכדורסל?
"בזמנו הערצתי ומאוד מאוד הערכתי את אריה שיבק שכל הזמן ניסה לדחוף אותי, עודד ותמך בי. זה נותן "דרייב" עצום לנער שמאמינים בו. אבל אם מדברים על כוכבים, אז עומרי כספי שמשחק ב- NBA, הוא ללא ספק דוגמה ומופת למקצוענות, עקשנות, התמדה, לא לוותר על החלום לעולם".

שאיפות שלך בתחום?
"להמשיך לעסוק בכדורסל עוד הרבה שנים. מבחינתי זאת שליחות של ממש, ללמד ולחנך את הדור הבא ולעביר את הידע שלי ואת ניסיון החיים שלי".


 

החלום- לגדל באילת את אלוף/ת ישראל 


מי? שלומי בן עמי, בן 37.5, נשוי לבטי, אבא לשניים. לפני ארבע שנים סגר מעגל כשחזר לאילת, עיר הולדתו, הקים כאן את האקדמיה לטניס בה הוא מטפח למעלה מ- 150 ילדים ובוגרים בענף הספורט בו עסק כבר מגיל צעיר.

 


למה טניס?
"זה היה אבא שלי שרצה שאעסוק בפעילות גופנית כלשהי. הוא לקח אותי בכתה ד' לטניס, נהנה מהשקט היחסי שהיה על המגרשים, מהמשמעת ואמר לי- ככה זה צריך להיות. מאז המשכתי עם הטניס עד לצבא. לצד זכיות בתחרויות מקומיות והתואר אלוף אילת, הייתי אלוף הדרום, השתתפתי בתחרויות אזוריות וארציות והלכתי על זה בקטע התחרותי. בגיל 16 כבר פניתי לכיוון ההדרכה. יצאתי לקורס מדריכים ואימנתי במסגרת המתנ"ס. אחרי הצבא חזרתי לעוד שנה של הדרכה באילת ובגיל 23 אמרתי יפה שלום ועברתי לחיפה, כדי לקחת את נושא האימון בטניס כמה צעדים קדימה. שם זו ליגה אחרת. לאמן במתחם של 20 מגרשים. הגשמתי שם הרבה חלומות כמאמן, נסעתי עם ספורטאים שלי לחו"ל, השתתפתי כמאמן באליפות אירופה, גידלתי 2 אלופות ישראל לנוער, אימנתי נבחרת ארצית של בנות בגילאי 10 שהתאמנו אצלי פעם בחודש על מגרשי החימר ברמת השרון ועוד".

למה אימון?
"בכל המועדונים יש את הדבר הזה שבשלב מסויים ספורטאים בגיל הנוער יוצאים לקורס מאמנים, מה גם שהבנתי שאני לא יכול להגיע למקפצה של הטניס המקצועי שמצריך המון. מאחר והבחירה הברורה שלי הייתה להישאר בטניס, הבנתי שאם זה לא יהיה על תקן שחקן מקצועי, זה יהיה על תקן מאמן. בגיל 15.5 הדרכתי לראשונה בפועל ילדים. אני לא אשכח את היום הזה ואת האושר ואיך שחזרתי הביתה והודעתי להורים שלי שזה יהיה המקצוע שלי. כשחברים שלי נסעו לחו"ל אחרי הצבא, אני יצאתי לקורס מאמנים בוינגייט כדי להמשיך ולהתפתח".

למה אילת?
"בשלב מסוים הגעגועים למשפחה גוברים, הגעגועים לעיר בה גדלת והתפתחת. החלטתי שאת כל הידע והניסון שצברתי הגיע הזמן להביא איתי הביתה. חזרתי לעיר לפני כארבע שנים ועשיתי כאן את מה שבדיוק רציתי- הקמתי את האקדמיה שלי לטניס שמאמנת היום כבר מעל 150 ילדים ומבוגרים ואני מרגיש שאני חי ועושה את החלום. זוהי ללא ספק סגירת המעגל שלי".

הטניס השתנה מאז היית שחקן צעיר?
"לגמרי. אם בגדלים של המגרש, הכדורים עצמם, מחבטים שונים, שיטות אימון חדשות שנועדו ללמד יותר ילדים לשחק את המשחק. הטניס היום פחות טכני ויותר טאקטי. הטניס באילת מאוד התקדם והתפתח. מאז שהגעתי השלשתי את כמות שחקני הטניס בעיר וזה רק מעיד על כך שתחרות יכולה לעשות טוב ויכולה להיות דבר בריא. אף פעם לא היו מבוגרים בכאלו מאסות באילת שמשחקים טניס. יש לי היום כמעט 60 מבוגרים שמתאמנים בחוגים ולא רק מגיעים כשבא להם לחבוט בכדור. חבר'ה שכבר שלוש שנים מתאמנים בהתמדה מטורפת פעמיים בשבוע וזו אם תשאלי אותי ההפתעה הכי גדולה".

מה היית רוצה לשפר בתחום באילת?
"הייתי רוצה לראות בכלל את כל תחום הספורט בעיר עולה מדרגה. סיסמאות יש בשפע, אבל עשייה בפועל מצד העירייה אין מספיק. יכול להיות שיש כזה ביקוש לטניס באילת ומגרש הטניס האחרון שנבנה בעיר היה לפני 30 שנה? יש בעיר מחסור חמור במתקנים ולא רק בטניס אבל גם. בשנה שעברה נאלצתי לעצור את השיווק רק כי לא היו לי עוד מגרשים להכניס בהם ילדים, זה הגיוני? וגם את שני המגרשים בהם אני פועל אני בעצמי שיקמתי".

 

 

יש הבדל בין איך שרואים את הטניס מעיניים של ילד שחקן לעיניים של מאמן?
"הבדל גדול. מצד אחד לדעתי יותר כייף להיו תשחקן כי אז אתה רק בלחץ על עצמך ועל ההישגים שלך, כשאתה מאמן אתה בלחץ על עצך וגם בלחץ על השחקן שלך, שאתה רוצה שיצליח כך שהלחץ עלייך כמאמן כפול. לאחרונה חזרתי מאליפות ישראל עם שחקנים שלי וכשבאים אלי אנשים מכל הארץ ומחמיאים לי כמאמן על התוצאות והעשיה זה עושה טוב".

עד כמה טוב לך עם זה שסגרת מעגל בעיר שלך?
"זה הכיף הכי גדול. מעבר לנוחות שיש בעיר מבחינת בית עבודה, לגדל בעיר שלך את דור העתיד ולתת להם מהידע והניסיון שלך זה האושר הכי גדול".

הדמות הנערצת עלייך בתחום?
"רונן מוראלי, מי ששימש בין השאר כמאמן נבחרת הדיוויס של ישראל, המאמן של אנדי רם ונועם אוקון, ניהל את האקדמיה בוינגייט, בהווה מנהל פרויקט נבחרות. איש עם רזומה ענק בתחום. מקצוען ברמות שליווה אותי בחיפה מבחינה מקצועית. בן אדם מדהים, חיובי שמשקיע בילדים ברמות ולמדתי ממנו המון הן מבחינה מקצועית והן מבחינת התנהלות מול הילדים. הוא שינה אותי כאדם ותמך לאורך כל הדרך".

החלום?
"להוציא אלוף או אלופת ישראל מאילת וזה באמת יסגור עבורי את כל המעגלים. טניס יש באילת, עכשיו חסרה רק ההשקעה בתחום והמתקנים. מה שלא יהיה נעשה ונצליח עם ובלי תמיכה".


 

להגיע לליגת העל- זה אפשרי


מי? תותי נופי, בן 27, המשמש בהווה כחבר הנהלת קבוצת בני אילת, עדיין זוכר איך בגיל 7 בן דודו היה נוסע לאימון כל יום. תותי הילד היה מביט מהצד ורק חיכה ליום בו יוכל להצטרף. מאז הכל היסטוריה. עם תמיכה ועידוד מהבית הוא הגיע להישגים עם הקבוצה בה שיחק, עבר קורס מדריכים, מאמנים ומנהל מקצועי ועד היום הוא משמש במגוון כובעים באגודה בה גדל.

 

 

כבר בגיל 7 בער בך הרצון לשחק?
"אומרים שכדורגל זאת מחלה ואכן כך, אני זוכר איך בגיל 7 בן דוד שלי היה נוסע כל יום בשעה שלוש בצהריים לאימון ורציתי גם. הלכתי, ניסיתי והתאהבתי לגמרי, הרגשתי מיד חיבור עם הכדורגל. אני אוהב ומתחבר לאנשים, והכל ביחד עשה לי את זה".

איזו דרך עברת בכדורגל?
"התחלתי בבית ספר לכדורגל אצל שלום לוי שקיבל אותי, האמין בי ותמך בי לאורך כל הדרך. האמונה הזו בך והעידוד מאוד חשובים לכל ילד ונער. שיחקתי בהתחלה בקבוצת הילדים, עברתי לנערים, לנוער ולבוגרים. עם קבוצת הנוער הגענו להישגים מרשימים, מחנות אימונים, משחקי חוץ, טורנירים בחו"ל, תקופה מיוחדת ללא ספק".

למה עברת אל מאחורי הקווים?
"עברתי והתמקצעתי בקריירה בשלושה קורסים עד לדרג הכי גבוה. בגיל 16 עשיתי קורס מדריכים, בגיל 19 קורס מאמנים ובגיל 23 הוכשרתי לתפקיד מנהל מקצועי, עד שנוצר אצלי עומס כי הייתי מאמן את הקטנים, משחק כשחקן פעיל בקבוצה וגם הייתי תלמיד בבית הספר ובהמשך גם עבדתי. לכן עשיתי את המעבר ואת הבחירה".

תמיד ידעת שתאמן?
"בהתחלה לא ממש חשבתי על זה, אבל כחלק מהתכונות שלי להיות מוביל ומארגן כבר כילד, הייתי מגיע בשבע בבוקר לבית ספר 'אופיר' ומארגן את התלמידים למשחקים בהפסקות. כך גם כנער בבית ספר 'רבין' עם המורה לספורט ברק בן חיים. לאט לאט הבנתי שזה הכיוון ולשם אני אלך".

והיום? 
"כיום מעבר לעבודתי כמנהל משאבי אנוש בחברת סמי נופי ובניו, אני מתפקד כחבר הנהלת הקבוצה- בני אילת, עד שנה שעברה אימנתי את קבוצת הבוגרים. חשוב לי מאוד להעביר את החינוך, הערכים והניסיון שלי לדור הצעיר לשפר ולשדרג כל הזמן".

 

 

איפה אילת נמצאת היום בכדורגל לעומת פעם?
"הכדורגל באילת השתפר בצורה ניכרת וממשיך להשתפר כל הזמן. כל הצוות שעומד מאחורי בני אילת משתדל להעניק לילדים את הטוב ביותר, הן מבחינה אישית והן מבחינה קבוצתית. יש כיום הרבה יותר קבוצות במחלקת הנוער, מתקנים טובים יותר, ציוד אימון מתקדם, אימונים יותר מגוונים שמתאימים לכדורגל העכשווי, אבל עדיין צריך עוד מגרשים. אנחנו שואפים לרמות הכי גבוהות, ובעזרת עוד תקציבים נוכל לאפשר חדר כושר במחלקת הספורט, פסיכולוג ספורט צמוד, מאמן כושר, תזונאי, אלה דברים שייקחו את הכדורגל ואת השחקנים למעלה, לטופ".

כדורגל- הנאה מקצוע או משכורת?
"אהבה נטו. מחויבות, אחריות. אני כחבר הנהלה לא מקבל משכורת, כך ששכר הוא לא שיקול פה. בכלל, אימון כדורגל בארץ לצערי לא יוקרתי מספיק מבחינת שכר, אלא אם כן אתה מאמן בליגות הגבוהות. אני מכיר הרבה מאמנים בארץ בליגות הנמוכות שנאלצים לעבוד בעבודה נוספת וחבל".

דמות נערצת בענף?
"אברהם גרנט. התחיל בגיל 17 את דרכו בענף, והגיע לרמות הכי גבוהות תוך כדי עבודה קשה, נחישות ורצינות, הוא הישראלי המצליח ביותר לדעתי בענף. אדם צנוע עם שקט נפשי, מודל לחיקוי".

שאיפות בתחום?
"להביא את בני אילת לרמות הכי גבוהות, לליגת העל, זה אפשרי אני מאמין. אילת מוכנה וצמאה לכך. בעזרת השקעה נכונה של כספים נגיע רחוק. לראיה השחקנים שלנו שגדלו בבני אילת בנוער ובבוגרים ועברו לקבוצות אחרות מאוד מצליחים. אסור לנו לשכוח שאת כל הבסיס הם קיבלו פה, את הערכים, החינוך ואהבת המשחק. אנחנו עם הפנים קדימה ותמיד שואפים לטוב ביותר".


 

לפתח ולהגדיל עם אבא את אימפריית השחייה


מי? אניה גרום בת 19, חיילת בחיל התקשוב. שחיינית עטורת מדליות של הפועל אילת בשחייה בניצוחו של המאמן סרגיי גרום- אביה. התחילה לשחות בגיל 5 ובגיל 10 כבר הפכה לשחיינית תחרותית. שימשה כעוזרת מאמן כבר בגיל 14, ובגיל 16, הגיל הכי מוקדם בו אפשר להוציא תעודת מדריך, עברה את הקורס הנדרש ב'וינגייט' ומאז היא מאמנת במועדון אותו הקים אביה בעיר.
 

 

למה שחייה?
"כששואלים את אניה למה דווקא שחייה היא מחייכת. כמי שגדלה לאב שהיה שחיין בעצמו ובהמשך הגיע לעיר והחייה את ענף השחייה באילת, רק ברור היה ששתי בנותיו יעסקו בשחייה. אניה עצמה גדלה כשהיא מלווה כילדה את תהילתה של אחותה הגדולה יוליה בנך, טובת השחייניות שידעה העיר אילת ורק ברור היה לה כבר מגיל צעיר שתרצה להידמות לאחותה. "היא הייתה מתעוררת מוקדם לאימונים, אני הייתי מתעוררת יחד איתה, ראיתי, חוויתי, ספגתי וזה היה ברור שגם אני ארצה להיות שם", מודה אניה. "בגדול זה התחום אליו נולדתי. אני מאמינה שאם זה היה ככה בענף ספורט אחר, מן הסתם הייתי נשאבת אליו. היום, בגלל הצבא אני מאמנת הרבה פחות וכמי שעדיין מתחרה, לא פשוט למצוא זמן לאימונים, אבל נותרו לי עוד שמונה חודשים ואני מתכוונת לחזור לעניינים במלוא הכוח. לתחרויות וגם להיותי מאמנת".

למה לאמן?
"אני אוהבת מאוד את הפן התחרותי, את ההישגים ובאותה מידה אוהבת להביא את עצמי ואת הספורטאים שלי לקצה, לכן גם הלכתי לכיוון האימון".

משהו השתנה באילת בתחום השחייה מאז היית ילדה?
"היו לא מעט שינויים. כשהייתי קטנה האגודה שלנו הייתה בתחילת דרכה. יוליה הייתה השחיינית המובילה ולא רבים הכירו בכלל את ענף השחייה מההיבט התחרותי. הפכנו לקבוצה שמתחרה היום באליפויות ארציות עם כמה שחיינים ברמה ארצית בראשם מורגן קולי. אם פעם המרכז היה מפותח בהרבה מאיתנו, הרי שאנחנו הולכים ומצמצמים פערים. אז אולי אין לנו עדיין את התנאים שיש שם, אבל אנחנו מוכיחים שגם מכאן, עם מה שיש, אנחנו יכולים להגיע להישגים".

מה היית משנה היום?
"אין ספק שעם כל הכבוד לדויקו מהבריכה העירונית שעוזר ועושה עבורנו המון, בריכת אימונים הייתה משנה הרבה. אבל הבעיה העיקרית בעיר שלנו היא שעדיין יש בה חוסר מודעות. לא יעלה על הדעת שבעיר כמו אילת ילדים לא לומדים לשחות כבר בגיל 5-6. הורים מביאים ילד בגיל 10 ללמוד שחייה ורוצים שיהפוך לשחיין תחרותי. זה הרי כמעט בלתי אפשרי. לא יתכן שילדים יגיעו בכתה ה' לפרויקט השחייה בבתי הספר כשהם לא יודעים לשחות".

השחייה נראית שונה בעיניים של מאמנת?
"ברור. אם פעם חשבתי שכל מה שצריך לעשות כדי להיות שחיינית טובה זה לשחות ולשחות ורק לשחות, ולא הבנתי למה אבא היה מאלץ אותי לעשות כושר ודברי ם אחרים, הרי שהיום אני מבינה שיש לשחייה הרבה מרכיבים נלווים שהם לא פחות חשובים: חדר כושר, כושר גופני, סיבולת ועוד. כשאת מאמנת את מבינה את הדברים האלו יותר. מעבר לזה שהשילוב בין להיות שחיינית ובמקביל מאמנת הוא מצוין לדעתי כי כשאני שומעת את אבא מתקן למורגן דברים, אני נכנסת למים ובודקת מקרוב מה זה נותן ומה זה עושה וקל לי יותר להסביר לה. ברור שבגיל 50 יהיה קשה יותר לנסות כל דבר במים, אבל עד אז מן הסתם אצבור ניסיון".

 

 

הדמות הנערצת עלייך בתחום?
"אבא שלי. חד משמעית. בזכותו אחותי ואני הגענו לאן שהגענו. תמיד אומרים שהשחיין עושה את העבודה, אבל אני אומרת שמאחורי כל שחיין מוצלח עומד מאמן מוצלח. אבא היה מאז ומתמיד העוגן שלי בשחייה והעוגן של העיר אילת בכלל. זו גם הסיבה שאני רואה בשחייה סוג של שליחות. אני מאמינה שבניגוד ליוליה אחותי שעזבה לקולג' בארצות הברית ובחרה בכיוון של עיצוב פנים, אני בכל מקום אלך על כיוון של אימון ואחזור הביתה להמשיך יחד עם אבא להצעיד קדימה את האימפריה שהוא בנה כאן". 


 

שמחלקת הנוער תגיע לצמרת הישראלית


מי? אורן חזות, בן אילת (41), נשוי +4 . לאחר 17 שנה בענף המלונאות, יצא לדרך עצמאית וחזר לאמן כדורסל. הוא עדיין זוכר בחיוך את בית הפועל האגדי בו נהגו לשחק כדורסל אחרי ששודרגו מהאולם הקטן בבית ספר 'יעלים', שם דווקא כדורגל היה הספורט המרכזי. פגישה אחת עם יוסי מלול, אז מאמן ומי שניהל את האולם, בהווה מנהל מחלקת הנוער באגודת הכדורסל, והדרך עבורו לקורס המדריכים הייתה מהירה ובטוחה. לאחר נתק גמור עם הענף, ושירות של חמש שנים בצבא קבע, שוב הייתה זו פגישה מקרית עם מלול שהחזירה אותו למסלול ולמגרשים.

 

 

איפה הכל התחיל?
"זה התחיל בבית הספר היסודי 'יעלים' בו למדתי. שם אמנם שיחקו בעיקר כדורגל שהיה המשחק הדומיננטי כשהיינו ילדים. כשהגענו לכיתה ו' פתחו באילת את בית הספר לכדורסל, וממש במקרה ניגשתי לנסות. אהבתי את הכדורסל והמשכתי עם הענף עד שהגעתי לליגה המקצועית בהפועל אילות בתקופת אילת/אילות. כשהייתי בן 15 בערך פגשתי את יוסי מלול שגידל אותי, חינך והדריך, ושלח אותי גם לקורס מדריכים. הרומן שלי עם יוסי נמשך מאז ועד היום".

כמה שנים שיחקת באופן מקצועי?
"שיחקתי כדורסל עד הצבא כשבשלב מסויים עברתי לשחק בחבל אילות בקבוצה שהייתה אז משותפת לאילת ואילות. ואז הפסקתי לתקופת הצבא ומעבר, מכיוון שהייתי חמש שנים קצין בקבע. בחופשת השחרור הלכתי לראות משחק של מחלקת הנוער באולם בביה"ס 'אלון', ושם שוב פגשתי את יוסי שהציע לי לחזור להדריך ולאמן וכך היה. בשנת 2001 עברתי קורס מאמנים ומשם חזרה אל הקווים".

ידעת עמוק בלב שתחזור לאמן?
"האמת שלא. כשהייתי בצבא ובשירות קבע לא חשבתי על מה יקרה הלאה. הייתי מרוכז בשרות הצבאי שלי, אבל הכל השתנה לאחר הפגישה עם יוסי ואני מאוד שמח על כך".

איזה קבוצות אתה מאמן היום?
"היום אני מאמן בבית ספר לכדורסל את "פרחי סל"- בנים בכיתות ב' ובאקדמיה של בית הספר לכדורסל את כיתות ה', זאת בנוסף למסגרת התחרותית בה אני מאמן נערים כיתות ט' ובוגרים ליגה א'".

מה השתנה בענף במשך השנים?
"הכדורסל הפך לרב גוני ואתלטי הרבה יותר מפעם. חוקים שהשתנו עם הזמן והשחקן הישראלי ושיטות האימון צריכים להתאים את עצמם. ברמת המשחק אנחנו מול עצמנו בארץ מאוד התקדמנו, אבל ביחס לאירופה פחות. דבר נוסף חשוב מאוד מבחינתי זה שאיבדנו קצת אמון בשחקן הישראלי. אנחנו מייבאים שחקנים לארץ מאירופה ובכלל מהעולם, כאשר אצלנו ישנם שחקנים מצויניים ולמעשה בכך אנחנו פוגעים בשחקן הישראלי הטוב והמוכשר וחבל שכך כי יש פה עתיד מבטיח בענף מבחינת הנוער, וגם בהווה ישנם שחקנים מצוינים לא פחות".

מה היית רוצה לשנות? 
"הלוואי שהיו לנו יותר משאבים למתקנים נוספים, למאמן כושר, לתזונאי וליותר אימונים אישיים לילדים. כל זה רק יועיל וידחוף קדימה ולמעלה את המערכת. צריך לקחת בחשבון שהנסיעות למשחקים הן הוצאות אדירות מבחינת התקציב, ושלא תבינו אותי לא נכון, מגיע שאפו ענקי ליוסי שזה ממש מפעל חייו, יש לנו את מחלקת הנוער, מחלקה מפוארת שכל קיץ יוצאת למחנה אימונים, אבל לבד זה מאוד קשה במערכת כל כך גדולה וחשובה כמו ענף הכדורסל".

שאיפות בתחום?
"שמחלקת הנוער של הפועל אילת תגיע לצמרת הכדורסל הישראלי, וזה לא חלום. אנחנו רואים לאורך השנים שחקנים שעוזבים את העיר ומצליחים בחוץ, מה שאומר שהבסיס הוא טוב ולראייה ההישגים. לפני שנתיים קבוצת הנערים מכיתות י' הגיעה לרבע גמר גביע המדינה. אנחנו נותנים את התשתית המצויינת הזאת בשביל להצליח ברמות הכי גבוהות. החבר'ה גרים פה, אין להם לאן ללכת, אנחנו פה בתחרות רק מול עצמנו, אז רצוי לנצל ולנהל אותה ביעילות ובמקצועיות".

כדורסל, הנאה מקצוע או משכורת?
"כדורסל זה הלב והנשמה. לא מתעשרים מזה. למקצוע כזה חייבים לבוא עם הלב ועם המון אהבה וזאת אחת הבעיות בארץ. אם אתה לא ברמות הגבוהות ביותר של הכדורסל, השכר אינו מתגמל. אני מכיר הרבה מאמנים בארץ שבנוסף יש להם עוד עבודה וחבל שהם לא יכולים להתמקד במה שהם באמת אוהבים ורוצים לעשות".

מעריץ ומעריך בענף?
"את דיויד בלאט. מבחינתי הוא דוגמה לנחישות והתמדה. עלה לישראל לבד ללא משפחה, התלהב, התאהב ונשאר. הוא עשה את כל הדרך מלמטה עד לטופ. אחד הדברים החשובים בקריירה שלו היא  היכולות להסתדר ולשרוד במועדון כמו מכבי תל אביב, מעבר לכך שהוא איש מרתק. הייתי בכמה הרצאות שלו והוקסמתי".



להגיע גבוה ככל שניתן


מי? נאור אלטנני, בן 23, החל ללמוד ג'ודו עוד כשהיה ילד בכיתה ב'. עד היום כסטודנט הלומד לפסיכומטרי הוא עדיין נמצא במועדון בו גדל- 'ג'ודוקאן', עכשיו כמדריך אצל דוד בן ארבון, המקום אליו חזר מיד לאחר שחרורו מהצבא כמ"פ בשירות הקבע, להדריך וללמד את הדור הצעיר, לא לפני שעבר תחנה נוספת בדרך, קורס שופטים.

 


כיתה ב', למה דווקא ג'ודו?
"ללא שום סיבה מיוחדת. היינו חדשים באילת ואימא שלי שמעה על חוג ג'ודו ולקחה אותי לשיעור ניסיון. אהבתי והתחברתי. זה נותן הרבה ביטחון וחוסן נפשי וגם פיזי".

ספר קצת על הדרך וההישגים?
"יש לי מדליות רבות שקיבלתי במועדון 'ג'ודוקאן' בעיר. בקטגורית ג'וניור לקחתי מקום ראשון בתחרות שהתקיימה במעלה אדומים. בגיל 16 יצאתי לקורס מדריכים ב'ווינגייט' ובגיל 17 עשיתי קורס שופטים ואפילו יצא לי לשפוט בקטנה באליפות ישראל ובנוסף גם התמודדתי בתחרות. היום אני מאמן במועדון של דוד בנוסף ללימודים".

איזה קבוצות גיל אתה מאמן?
"חוץ מהבוגרים אני מאמן את כל קבוצות הגיל".

במה תורם הג'ודו, למי היית ממליץ?
"הגיל לא משנה. אני ממליץ לכל אחד. היום אפשר לראות על המזרן ילדים כבר מגיל מאוד צעיר. הג'ודו נותן להם הרבה מאוד ביטחון, הקשבה, ערכים, אלו דברים חשובים מאוד אצל דוד. מעבר לכך שהילדים מוציאים הרבה אנרגיה וזה חשוב במיוחד בזמנים כמו שלנו כשיש הרבה ילדים היפר אקטיביים עם בעיות קשב. הג'ודו הוא ללא ספק מעבר לספורט גם טיפול. זה דרך חיים ואצלנו במועדון אנחנו מעבירים את זה למתאמנים".
 

 

מה השתנה בענף בעיר?
"אחרי האולימפיאדה האחרונה בה ירדן ג'רבי זכתה במדליית ארד, ניתן לראות יותר ויותר בנות שמגיעות לענף וזה שינוי מבורך. מעבר לכך שדוד כל הזמן משנה, משפר ומתאים את המועדון לקהל ולמתאמנים".

אילת לאן בתחום הג'ודו?
"אנחנו מתקדמים יפה. באליפות ישראל בשנת 2017 חזרנו עם מדליות וזכיות של תלמידים מהמועדון, ויש לנו אלוף ישראל מאילת, בן -16 שמתחרה בחו"ל. בקצב הזה ועם הישגים כאלה אני מאמין שבעוד 5 שנים יהיה פה אלוף אירופה משלנו".

שאיפות שלך בתחום?
"חגורה שחורה. כרגע אני עדיין חגורה חומה ובתהליך לקראת השחורה. לדעתי תמיד חשוב לשאוף גבוה, לרצות להגיע גבוה ככל שניתן, וזה המסר שאני מעביר לתלמידים שלי".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש