פרסומת
דלג

באנו, ראינו כבשנו!

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2240
מה המשותף לבעל חברת הסעות, שמאי, גולש מדופלם, איש מכירות ואיש תחזוקה במלון? כל אלו פלוס 12 גברים, ארבע נשים אמיצות והרבה מזוודות ארזו את עצמם, תידלקו את האופנועים ויצאו למסע בן ארבעה ימים וכ - 1500 ק"מ עד לנקודה הצפונית בארץ. מירב לוי, חובבת אתגרים מושבעת, התלוותה לבן זוגה ומביאה רשמים מהמושב האחורי של האופנוע

מועדון האופנועים האילתי ARAVABIKERS במסע ראשון אילת - חרמון

יום רביעי בבוקר, תחנת הדלק בכניסה לעיר. בזה אחר זה מגיעה למקום חבורת האופנוענים האילתית. עוברי אורח, שבסך הכל עצרו לתדלוק, לא מבינים על מה ולמה המהומה. גם אני מגיעה, אבל עדיין כמו 'פרינססה' במונית, מישהו הרי צריך לסחוב איך שהוא את התיקים השמנים שארזנו לארבעה ימי מסע. מתפנקים? אלא מה? מראש דאגנו לרכב ליווי. לא פחות ולא יותר, אלא ג'יפ מהודר, כי עם כל הכבוד לאופנוענים, מישהו צריך לסחוב את התיקים... אלדד, בן זוגי, כבר אחרי תדלוק, שולח מבטים אוהבים לעבר הדראגסטאר המבריק (כמה שהוא שפשף אותו יום קודם...) שאוטוטו יגמע את הקילומטרים הרבים בדרך צפונה. בזה אחר זה מתדלקים, בדיקות אחרונות, קפה, סיגריה (איך לא???) ויוצאים לדרך אחרי מישל אלקסלסי, שמוביל את החבורה, רכוב על גבי ההונדה שלו, כשדגל חברת ההסעות הפרטית שלו מתנוסס בגאווה על האופנוע, ממש ראש השבט. אני מתרווחת על המושב האחורי של האופנוע ושולחת מבטי פרידה לעבר רכב הליווי הממוזג המתרחק, בו נוהגת ביד רמה אביבה (אקס 'ויוה פשיין') אלקסלסי. נסע המיזוג.

ערבה ערבה אין קץ


כביש הערבה. הכיוון צפונה. שבעה עשר אופנועים עדיין שומרים על רכיבה קבוצתית זהירה על פי ההנחיות שסוכמו מראש. בערבה כמו בערבה, הנוף אחיד ומתיש משהו. מתנחמת בעובדה שאני כמורכבת יכולה להנות מה-MP3 המותקן באוזניי, עוצמת את העיניים, נותנת לרוח שמתחילה להתחמם ללטף את הפנים ומקווה שאלדד במושב הקדמי נהנה כמוני. הפסקה ראשונה, שעה וחצי של ערבה מאחורינו. החברה מתדלקים וממהרים לחטוף קצת מזגן במסעדה של עין יהב. רגע לפני שמתיישבים, אני מוכיחה מלצרות גרועה כשאני הופכת את האייס קפה שלי על הקיר בפליק פלק מרשים, מה לעשות, מותר לי, אחרי הרכיבה המווברצת. עמי ברוש, המכונה 'היו"ר', שולף מהתיק שלו רד בול רותח, מחליפו בחדש וקר ומסביר שעם כל הכבוד הוא צריך כנפיים.

ריח מינרלים באוויר


ממשיכים בדרך. נפרדים מכביש הערבה ועולים על כביש סדום בואך עין גדי. השמש תקעה יתד בשמיים.
הרוכבים הסמוקים עוצרים להתרעננות, מיקי לוי שולף בקבוק מים קפואים ומשקה את החבר'ה, אסור להתייבש. אני מגלה שאחרי שעתיים וחצי על האופנוע, הג'ינס שלי ספוג זיעה והטוסיק מאותת שמתחיל להישבר לו. אלדד מוודא שאני בסדר, אני עונה בגבורה שכן, מנסה להתחמק מהתורנות שלי בנהיגת רכב הליווי כדי לצבור עוד קצת דקות אופנוע. התלהבות של מתחילה. חוזרים לכביש, ים המלח מימיננו. בסיבובים החדים, אני פותחת את הקסדה, עוצמת עיניים ומריחה את ריחות המינרלים המסריחים של ים המלח. אחחח, איזה תענוג, זה ההבדל בין אופנוע לרכב.

אצל 'אבי' בטבריה


ככה נמשכה הרכיבה למשך שלוש וחצי שעות נוספות, עד שהגענו לצימרים של קיבוץ האון על שפת הכנרת. אנחנו ממהרים לפרוק, עולים על בגדי ים ומטביעים את זיעתנו ואת עייפות המסע במימי הכנרת הצוננים.
לילה. אחרי חצי שעה של תיאומים, מוטי יהוד ('עולם הצבעים') סוגר לנו ארוחת ערב אצל 'אבי' בטבריה.
אנחנו צוחקים על המחיר הגלובלי שנקבע ומשוכנעים ש'אבי' האומלל לא מתאר לעצמו איזו חבורת מורעבים נוחתת עליו. מגיעים בנהמת מנועים שמעירה את טבריה הרדומה, מזנקים על האוכל ומבהילים על הדרך קבוצת אנשי ביטוח שהגיעו לחגוג טקס עובד מצטיין בעיתוי הכי לא מתאים שיש מבחינתם.
את המשך הערב מעבירים על הטיילת הטבריינית עם קפה וגלידות לקינוח. מציינים לפנינו שגם בטבריה יש לא מעט תיירים.

שתו בשאטו


ארוחת בוקר קצרה ובריאה, תדלוק ויוצאים לדרך בהובלתו המקצועית של מיקי לוי, שתופס את עמדת ה'גייד' לכוון יקב 'שאטו גולן'. בתור אחת שמתמסטלת רק מלהריח יין, אני משאירה את ההסברים והטעימות לאחרים ומגלה סביבה אטרקטיבית לצילומים. החצר ביקב חושפת מזרקה מדהימה, מרתף היינות מספק רקע של מאות חביות יין, אני גוררת את אלדד מחבורת הגברים לטובת צילומים. החבר'ה מתאפקים ומסתפקים הפעם רק בטעימות. אחרי הכל, עולים על אופנועים. ממשיכים צפונה לכוון הכפר הדרוזי מג'דל שאמס, הדרך המובילה שופעת בירוק ובנופים עוצרי נשימה שמזכירים גלויות משוויץ. עצירה קטנה לצד הדרך, ריקון של דוכן דובדבנים (הם עכשיו בעונה, טעימים ומתוקים להפליא), צילומים על הנוף הסורי וממשיכים עד ל'בריכת רם', לא לפני שמברכים את נופי ארצנו הקסומים. אם תשאלו את החבר'ה מה הם זוכרים מ'ברכת רם', הם יענו לכם - את הפלאפל וגם את ...הנוף. מי שלא לא טעם את הפלאפל המיוחד ב'ברכת רם', לא טעם פלאפל מימיו. מומלץ. עסיסי וטעים להפליא. מקנחים בקפה שחור וממשיכים במעלה הכביש המוביל לחרמון.

תמונת כתבה
הנשים האמיצות


תקעו דגל...


הגענו. אמנם היה לנו ברור שבעונה זו של השנה, שלג לא נמצא כאן, אבל שאילתים יוותרו על החרמון ? חממי לא מתאפק, עוד לפני שנבין מה קורה, הוא כבר מטפס על עמדת השומר בכניסה, ואל מול עיניו המשתאות, תולש את דגל אתר החרמון ומסביר לשומר: "מצטער, חייבים הוכחה בבית שהיינו בחרמון".
קופצים לטיול על הרכבל, מצננים קצת את הגוף באוויר הרים צלול וקריר (סוף סוף), מצטלמים בתמונה קבוצתית על רקע האתר, והיינו כאן.
הבטן מאותתת. יורדים ישירות לשמורת דן ו'מפרקים' כמות נכבדת של פורלים מעולים ישירות מהגחלים.
חממי מוכיח סגידה למים, לא מתאפק, פושט בגדים והופ הוא משכשך במים יחד עם חבורת ברווזים ואווזים צווחניים. המלצרית המומה, אנחנו מרגיעים אותה שזה מלידה...רגע לפני שמסיימים ללעוס, מוטי יהוד כבר מארגן הזמנות לארוחת הערב, בטבריה כמובן, כדי שחלילה לא נהיה רעבים...בדרך חזרה לקיבוץ האון, קופצים לבקר בראש פינה אילתי לשעבר שפתח כאן מסעדה ומקנחים בקפה שחור.
ציפי סויסה, אשתו של אלי, מודיעה שלאחר שבע שעות רכיבה על האופנוע, הברכיים שלה שבקו חיים, והיא לא מוצאת פוזה לרכיבה נוחה. אני מודה ביני לבין עצמי, שלאחר שבע שעות רכיבה על אופניים (עשיתי את זה, נשבעת), רכיבה על אופנוע היא עניין של מה בכך.

המפגש עם הצפוניים


את המפגש הזה תיאמנו מראש. עשרים רוכבים של מועדון העמקים קידמו את פנינו לרכיבה משותפת ביום השלישי למסע. מי שלא ראה שני מועדוני אופנועים נפגשים, לא ראה התלהבות מימיו.
כל קבוצה עם חולצות המועדון שלה, כל קבוצה עם סוגי האופנועים שלה. אחרי חצי שעה של הסתחבקות, נותנים למארחים להוביל את השיירה, שמנתה עכשיו כ -40 אופנועים מרעישי אגזוזים. חצי שעה לאחר מכן, עוצרים לקפה בצומת גולני, וחממי שוב מוכיח את כישוריו כצוות הבידור הנודד של המסע.
ממשיכים לכוון מעלה הגלבוע ונעצרים על פסגתו, מצטלמים ו...מגלים 'משוגע' אילתי שהגיע באותו רגע ובאותה שעה ממש לעשות את הירידות חזרה רכוב על אופני הרים (משוגעים אילתים יש בכל מקום).
ממשיכים לכוון עפולה, אחרי הכל, כבר מזמן לא אכלנו. נוחתים במסעדת 'סטרומבולי', מפגש האופנועים האזורי וטוחנים יחד צהריים. נפרדים מהמארחים וחוזרים לשפת הכנרת ולבגדי הים להתרעננות.
רק בחצות נזכרים החבר'ה שמזמן לא אכלנו ויוצאים למסעדת ה'פגודה' לטעום אוכל סיני -טברייני מהו.
בהזדמנות זו, חוגגים לציפי שגדלה בשנה יום הולדת. מיקי, אלי וחממי בטריו, מבהילים את באי המסעדה בלקט שירי יום הולדת לציפי שלנו.

הביתה לחזור...


ראה פרק א', הפעם מהסוף להתחלה. נשבעת לכם, אחרי ארבעה ימים ופז"ם מתקדם על מושב האופנוע, הדרך מטבריה לאילת נראתה ארוכה הרבה יותר. אני נוטשת את אלדד לבדו על האופנוע בחום הלוהט ומגלה שברכב הליווי הממוזג החיים נעימים וקרירים הרבה יותר. גליה של קובי, אחרונת המוהיקניות במסע, היחידה שלא נשברת, ועד הכניסה לאילת לא יורדת מהמושב האחורי של האופנוע.
במפגש הבקעה, שולף חממי את דגל החרמון ה'מושאל', וכולם חותמים עליו. את שמותיהם של כל משתתפי המסע תוכלו למצוא היום, פלוס הדגל, מתנוססים על קיר 'מפגש ינון' שבטיילת 'המלך שלמה'.
היה טוב, טוב שהיה, והכי טוב שהסתיים בשלום. תם ונשלם עד למסע הבא.

תמונת כתבה
על רקע נופי רמת הגולן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש