פרסומת
דלג

''כשהעיניים לא רואות, הגוף מרגיש את הרכיבה''

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 28/11/2018 08:54 ● מה נשמע 576
אם תגיעו ביום רביעי בסביבות השעה חמש וחצי בבוקר לאזור המטעים של קיבוץ אילות, מן הסתם תפגשו אותם שם, רוכבים זה אחר זה, קבוצה של חמישה אופני טנדם (אופניים זוגיים המיועדים לעיוורים ולכבדי ראייה) ● עבור הקפטנים (הרואים) שיושבים מקדימה, זה אימון קליל, עבור הסטוקרים (כבדי הראייה) שיושבים מאחור זו תמצית החיים ● בשיחה גלויה הם מדברים על חשיבות הפעילות הגופנית לנפש: "אנחנו מחכים לזה כל השבוע", על אמון: "אתה לומד לשבת מאחור ולסמוך במאת האחוזים על האיש שמפדל לפנייך" ● ועל הרצון להרחיב את הקבוצה ולהשתתף בתחרויות בארץ ובחו"ל
''כשהעיניים לא רואות, הגוף מרגיש את הרכיבה''

חשבתם פעם מה מרגיש כבד ראייה כשהוא יושב בכסא האחורי באופני הטנדם, כמעט ולא רואה כלום וצריך לתת את מלוא האמון ב'קפטן' שיושב לפניו, רואה את הדרך, את העליות, את המהמורות שבדרך, וצריך להעביר לרוכב שמאחוריו את הכל בצורה המדויקת ביותר?
האמת, שאת החוויה הלא פשוטה הזו עובר כבר בשלב הראשון, כל רוכב אופניים רואה, שמגיע לקבוצת רוכבי הטנדם שמתפתחת בימים האלו באילת, כי אין כמו לחוות כדי להבין. "אחרי שהכרת את הכלי וקיבלת תדרוך ראשוני, קושרים לך את העיניים בבד אטום ומושיבים אותך על הכסא מאחור, במקום עליו יושב בדרך כלל כבד הראייה", מספר בני חיון, טריאתלט וחצי איש ברזל, שהגיע לפגישה ראשונה עם הרבה הסתייגויות והתאהב. "בשלב הראשון אתה מגשש באפלה ומזהה את הכידון, מקשיב להוראות ומתחיל לפדל ולחוות חוויה עוצמתית במיוחד שהייתי מגדיר אותה על סף האקסטזה. אתה יוצא מאימון כזה עם זרמים בכל הגוף. לקח לי כמה ימים להירגע מהחוויה הזו, במובן החיובי כמובן".
בני הוא אחד מתוך 10 קפטנים שחברו לקבוצת רוכבי הטנדם האילתית ושינו את חייהם של שבעה כבדי ראייה באילת.

 

אחד הקשיים העיקריים מולם נאלצת להתמודד קבוצת רכיבת הטנדם באילת היא העובדה שאין להם רשימות מסודרות של כל לקויי הראייה בעיר ואגב כך אין להם דרך להגיע לכל הפוטנציאלים באילת להשתייך לקבוצת הרכיבה המיוחדת הזו. "בשום מקום אין רישום מדויק ומסודר של כל לקויי הראייה", מסבירים לי דדי ושושי, אם כי ההערכות מדברות על כ – 200 כבדי ראייה ועיוורים החיים כיום בעיר

 

ואז הגיע דדי


ארבע שנים עברו מאז הניסיון הקודם שנעשה בעיר להקים גם באילת, כמו במקומות רבים אחרים בארץ, קבוצת רכיבה לכבדי ראייה. בשל מגבלת הראייה ברור שהרוכב לא יכול לרכוב לבדו ולכן קיימים אופני הטנדם, בעלי שני המושבים שמאפשרים רכיבה בשניים. ה'קפטן' מקדימה שהוא הרואה מוביל את הרכיבה ומאחוריו יושב ה'סטוקר', כבד הראייה, שבעיקר מקשיב להוראות ולתיאור הדרך שמעביר לו הקפטן ונהנה מכל רגע. אלא שמאז הניסיון ההוא שנעשה בעיר והתפוגג, זרמו לא מעט מים בים סוף, עד שהגיע דדי חיות, תושב אילת משנת 1982, כבד ראייה, חקלאי משחר נעוריו, שעוסק בהווה בשלל יזמויות, והחליט שהגיע הזמן לעשות את זה כמו שצריך. החליט וגם עשה. דדי חיות שעוסק בהווה בהקמה וייעוץ לפרוייקטים בתחום החלקאות, חבר הנהלת התאחדות הנהלת האיכרים, הצטרף לפני כשנה בשביל הנפש, לעמותת 'נגישות ישראל'. "כששאלו אותי על מה אני רוצה לשים דגש, אמרתי באופן חד משמעי- על קידום הספורט לאנשים עם מגבלויות באילת", הוא מדגיש ומבהיר: "העיר אילת כיום היא אחת הערים היחידות שאין לה קבוצת רוכבי טנדם וכמי שהוא בעצמו מוגבל ראייה, אני יודע מה חסר לי". כבר בשנה שעברה, במסגרת תחרויות הספורטיאדה בעיר, קיבל דדי חיות שיעור ניסיון ראשון ברכיבת טנדם בקבוצה מחוץ לעיר שהגיעה להתחרות בענף ספורט זה באילת. את התחושה הנהדרת שהייתה לו במהלך הרכיבה החליט דדי לתרגם לעשייה ולהקמת קבוצה דומה גם כאן. "לא יתכן שבעיר הספורט הבינלאומית אילת, בה מתארחות כל התחרויות האלו, לא תהייה קבוצה מקומית כזו", הוא מבהיר נחרצות. "כיום יש בארץ לפחות 8 קבוצות רכיבת טנדם גדולות וכ – 350 איש פעילים. הגיע הזמן שתהייה קבוצה גם באילת. מעבר לזה שמדובר בקבוצת רכיבה, זו קבוצה חברתית בה חברים רואים ולא רואים, יש בה בני אדם, חברים, שעושים פעילות ביחד. מאחר ואני מכיר את המוגבלות שלי ובכלל, ראיתי בזה אתגר, להוציא אנשים עם מוגבלות מהבית, לערבב אותם בחברה רואה ולגרום להם להרגיש ביטחון. אין ספק שלרכוב על אופניים ברמה טובה, גורמת לכבד הראייה להרגיש אני טוב, אני יכול, גורם לו להרגיש טוב עם עצמו, למרות המגבלה. הסיסמה שלי היא- אני בסך הכל לא רואה וזה מסביר את העניין".
דדי חיות, בן 68 מתמודד מלידה עם מום גנטי- תורשתי. "מגיל צעיר לא ראיתי טוב בלילה", הוא מספר, "אבל זה אף פעם לא הגביל אותי. עשיתי בחיי הרבה דברי אקסטרים ליליים, אולי כדי להוכיח לעצמי שאני יכול- כך למשל יצאתי לצלול בלילה לבד כשאני לא רואה כלום".
למה זה טוב? אני תוהה בקול, ודדי משיב: "בשביל החוויה". גלשתי עם רחפן אוויר, היה לי רישיון סקיפר בינלאומי, עשיתי ממש כל דבר אפשרי". לפני כשמונה שנים חלה הידרדרות בראייתו. "מאחר וזה משהו שקורה בהדרגה, אתה לא ממש מודע לזה", הוא אומר ומספר "יום אחד נסעתי בעיר, נכנסתי לצומת אחרי שבדקתי מימין ומשמאל שאין תנועה, רק כשנכנסתי לצומת ורכב עבר לי על הפנים ובמזל לא קרתה תאונה, הבנתי שמשהו לא בסדר. בבדיקת הראייה שעברתי אמרו לי- אתה עיוור. לא ממש הבנתי מה אומרים לי ואיך זה יכול להיות, אבל בפועל זה מה שקורה כשהידרדרות בראייה היא הדרגתית ואתה בעצמך לא יודע מה אתה לא רואה".
מאז מוגדר דדי חיות ככבד ראייה ומתמודד עם ראייה מצומצמת המתאפשרת בקוטר צינור דק בלבד. אבל אם חשבתם שהמצב הזה עוצר אותו, תשכחו מזה. המצב רק מחזק אותו וגורם לו לרצות לקדם עוד ועוד פעילויות ספורטיביות לכבדי ראייה בעיר.
את שושי סגור, כבדת ראייה נמרצת ופעילה הכיר דדי בסיירת הנגישות האילתית. שושי לא רואה בעין ימין כלום, מצליחה רק להבדיל בין אור לחושך. בעין שמאל היא רואה רק ברמת ה -10 אחוזים, מה שמוגדר כ'ראיית דומינו', ראייה שמאפשרת לה להבחין בעיקר בניגודי צבעים של בהיר על כהה ולהיפך. שושי מתמודדת עם מגבלת הראייה שלה מזה 15 שנים מאז התחילה הראייה שלה להידרדר בעקבות טראומה שעברה במשפחה. "כל החיים שלי הייתי ספורטאית", היא מספרת. "גדלתי בקריית ביאליק עם אבא שחיבר אותנו לאופניים כבר מגיל צעיר. בהמשך עסקתי בתחומי ספורט שונים וגם התחריתי". כשמגבלת הראייה תפסה מקום בחייה, שושי נאלצה לוותר על פעילויות ספורט רבות שהייתה רגילה לעשות, אבל אף פעם לא ויתרה על האפשרות שיום יבוא והיא תחזור לרכיבה. זו גם הייתה הסיבה שלפני כחמש שנים הייתה מהפעילים המרכזיים בקבוצת רכיבת הטנדם שפעלה באילת. "רשת ישרוטל תרמו לנו אז שלוש זוגות אופניים וזה היה כייף גדול", היא נזכרת. אלא שלצערה הרב, בשלב מסוים הקבוצה התפרקה, האופניים שנותרו יתומים הועברו לפעילות מחוץ לאילת אבל היא אף פעם לא הפסיקה לקוות שיום יבוא ורכיבת הטנדם תחזור לעיר. ואז הגיע דדי.

 

 

חבורה אחת מנצחת


לפני כארבעה חודשים יצאה לדרך הקבוצה החדשה. "באמצעות עמותת נגישות ישראל קיבלנו מיהודי שוויצרי טוב 3 זוגות אופני טנדם בתרומה", מספר דדי. "לאחרונה תודות להליך חידוש ציודים של קבוצת רכיבת טנדם 'כן ולא' מרכז, נתרמו לנו עוד שני 2 זוגות אופניים, והיום עם 5 זוגות אופני טנדם, 7 סטוקרים (כבדי ראייה) ועוד 10 קפטנים (רוכבים רואים), אנחנו כבר פועלים בשטח.
אחד הקשיים העיקריים מולם נאלצת להתמודד קבוצת רכיבת הטנדם באילת היא העובדה שאין להם רשימות מסודרות של כל לקויי הראייה בעיר ואגב כך אין להם דרך להגיע לכל הפוטנציאלים באילת להשתייך לקבוצת הרכיבה המיוחדת הזו. "בשום מקום אין רישום מדויק ומסודר של כל לקויי הראייה", מסבירים לי דדי ושושי, אם כי ההערכות מדברות על כ – 200 כבדי ראייה ועיוורים החיים כיום בעיר. "במקביל לגיוס הרוכבים כבדי הראייה, לא פשוט לגייס רוכבים רואים", מדגיש דדי ומספר איך נוצר הקשר בין הקבוצה לבין ה'קפטן' בני חיון, טריאתלט וחצי איש ברזל. "אחרי שהיו לנו שלוש זוגות האופניים הראשונים, קיבלתי את הטלפון של מלאך בשם בני חיון או כמו שקוראים לו אצלנו ה'כפרה של רחלי'", מספר דדי בחיוך. "איך שהוא כבר אחרי השיחה הראשונה שלנו הרגשתי שהוא יהיה שותף מלא לרעיון. גם מבחינה חברתית וגם מבחינת התרומה שמאחורי הפעילות. הוא מצידו הצליח להביא לקבוצה שלנו קפטנים נוספים מתחום הרכיבה ואני מנסה לגייס את הסטוקרים למרות חוסר היכולת להגיע לכולם".
אם תשאלו את בני, ה'מלאך' של רוכבי הטנדם בעיר, הרי שמבחינתו לא היה ברור מאותה שיחת טלפון ראשונה שהוא 'אין'. "הייתי מאוד מסויג בהתחלה", הוא מודה. "תכל'ס כמי שמשקיע שעות רבות של אימונים לטובת תחרויות טריאתלון וחצי איש ברזל, היה לי ברור שאין לי זמן להיכנס לזה. למרות הכל הבטחתי להגיע לנסות. דדי מצידו הבין את הסיטואציה ורק ביקש ממני לנסות. הגעתי לפגישה הראשונה שם הייתה הרכיבה הראשונה שלי בעיניים עצומות. רגע אחרי החוויה המטורפת הזו שעברתי, כשכל החושים שלך מתחדדים ומחפים על אי הראייה, ולאחר שבפעם הראשונה בחייך אתה לא רואה את השטח ואת הרכיבה אלא מרגיש אותה, ברגע שירדתי מהאופניים כבר עפו לי בראש 300 רעיונות איך לעזור ולדחוף את פעילות הקבוצה החשובה הזו בעיר". בני ניצח מיד על המלאכה והפך את המחסן בפארק התעשייה 'אמתל', אותו הקצתה עיריית אילת לטובת איחסון האופניים למועדון רוכבים, כשהוא מסייע בגיוס ספות, מקרר, מעמד לספרים וכמובן מתקן אחסון לאופניים. "כדי שהמקום יהיה חם ומחבק והחברים יוכלו להתארגן בו לרכיבה בצורה נעימה", הוא מסביר ומספר על מפגשי חברותה שכבר נרשמים במועדון הרוכבים הזה. "במהלך רכיבה כזו משתחררים לך כל המעצורים. פתאום אתה מגלה שיש לך שפה משותפת, הומור ורמה של היכרות עם בן אדם שהכרת רק לפני כמה דקות, כמו שאף פעם לא הייתה לך קודם. כשאני לוקח איתי לרכיבה סטוקר, אין ולו לרגע תחושה של מעמדות- אני רואה ואתה לא, נהפוך הוא, על האופניים הופכים לאחד. יש הרבה צחוקים, יורדים אחד על השני, אנחנו הופכים לגוש אחד של אנשים שבאו ליהנות נטו. כשאני צריך לתאר לשושי מקומות שאנחנו כבר עוברים פעם אחר פעם, יש לנו קודים מוסכמים. עבורינו הסטוקרים זו רכיבה קלילה, עבורם, מעבר לרכיבה ולהנאה שיש בפעילות גופנית זו חזרה למקומות שהכירו פעם. אנחנו מצטלמים המון ונהנים בגדול מהעומצה שבנתינה".

 

ברווח הוא דו צדדי

 

איך מוותרים על אימון אינטנסיבי שיש בלו"ז לטובת אימון קליל כזה?
"כשהתחלנו היה לי סיכום עם דדי שאני משתתף ברכיבות נחוצות וכשיש לי אימון חשוב אני מוותר. אבל בסוף היום כשאתה שם את הדברים החשובים במערכת השעות שלך, הם הדברים שישרדו הכי הרבה זמן. אז במקום אימון חזק אתה יוצא לאימון קליל, אבל מה שאתה מקבל בו בשורה התחתונה הוא הרבה יותר חזק. את האימון הקשה אתה תמיד יכול להשלים במהלך היום".

מה בעצם כוללת ההכשרה של הקפטנים?
שושי: "הכשרה של הקפטנים זה לא רק לכסות להם את העיניים ולתת להם לרכוב מאחור. קפטן צריך לדעת שהוא חייב לתאר כל דבר שיש ושקורה בדרך. אם אנחנו נכנסים לאזור של קפיצות, הוא חייב להזהיר. אם יש עלייה או ירידה, היושב מאחוריו שלא רואה, חייב לדעת מבעוד מועד. זה ורק זה ישפר את הביטחון של הסטוקר ויגביר את האמון שלו בקפטן".
בני: "פשוט לומדים לפתח שפה משותפת".
דדי: "התאום מתחיל החל מבאיזה רגל מתחילים לרכוב, תיאור הנוף מסביב וגם איזה רגל מורידים ראשונה מהדוושה. הנושא הבטיחותי מאוד קשוח. מאחורינו יש מאסף שמוודא שאף רוכב לא יישאר מאחור, מקדימה ישנו מוביל שבודק את הדרך. נהלי הרכיבה שלנו ברורים ומוקפדים".

לא מלחיץ לרכוב כסטוקר?
שושי: "ישנם רוכבים וותיקים ומנוסים שנכנסים לחרדות ברגע שמכסים להם את העיניים. לא פשוט להיות במקום שמצריך ממך לסמוך על מישהו אחר בצורה כזו. גם לכבדי הראייה זה לא פשוט אבל לומדים לסמוך ולשחרר".

 

"אף אחד אצלנו לא מסכן"


המוטיב המרכזי שמלווה את פעילות רוכבי הטנדם הוא שאף אחד בקבוצה לא מסכן. "כמו שאנחנו יכולים לרכוב בלי לראות, כל אחד מאיתנו יכול לשאת בדמי החבר", מבהיר דדי, אך מציין באותה נשימה כי אין באפשרות הקבוצה לשאת בהוצאות הנלוות. "מאחר וכל הפעילות בקבוצה נעשית בהתנדבות מלאה, אנחנו חייבים סיוע ותקצוב. זו הסיבה שפנינו לעיריית אילת בבקשה לתקצב את הפעילות שלנו, כשהמטרה הברורה היא להגדיל בצורה ניכרת את כמות הפעילים. נכון להיום אנחנו נפגשים אחת לשבוע ביום רביעי. מתכנסים בסביבות השעה 05:00 ואחרי חצי שעה של אירגונים יוצאים לרכיבה. הכוונה בשלב הבא לצאת אחת לשבועיים, מן הסתם בשבתות כי כולנו עובדים, לרכיבה ארוכה יותר וככל שרמת הרכיבה תשתפר לצאת ליותר ויותר מסלולים אתגריים. עלויות הביטוח גבוהות, יש צורך בהבאת מאמן בשכר, נסיעות לתחרויות ועוד. החברה כחברה יכולה ואמורה לעזור למי שעוזר לעצמו ולכן אין לנו אלא לקוות שהעירייה תסייע בידינו לקדם את הנושא גם מבחינה תקציבית".
בימים אלו הקבוצה בשלב חלוקת התפקידים. בין חברי הקבוצה משמשת כקפטנית גם סופי דוניו, תושבת העיר, אלופת ישראל ברכיבת טנדם שמעבירה באילת את ההכשרה לקפטנים. סופי המשמשת כפרמדיקית, אחראית על נושא העזרה הראשונה בקבוצה. עוד משמשים כקפטנים: אמירה אדרי, איתי אורן הקפטן המוביל את החבורה, מייק ניצן מקיבוץ לוטן, שמגיע בכל יום רביעי למפגש השכם בבוקר לאחר רכיבה של 70 ק"מ מלוטן וגם חוזר חזרה ברכיבה, רונן מור, תמרה גורביץ, דלית מוהר ארליך, אושר טובלי וזיו ינגמן האחראי גם על תחזוקת האופניים.

אז מה בעצם חסר לכם?
דדי: "חסרים עוד זוגות אופניים, לפחות עוד ארבע זוגות כדי שנוכל לגדול. כל זוג עולה כ – 12 אלף ₪ מה שאומר שלא היה מזיק לנו למצוא תורמים לעניין. אבל הדבר הכי חשוב כרגע הוא שיגיעו לקבוצה עוד לקויי ראייה. אחרי ה כל חמש זוגות אופניים עומדים במחסן שבוע שלם כשאפשר להפעיל אותם בימים נוספים בשבוע כל עוד יהיו לנו עוד קפטנים ועוד סטוקרים.
כל כבד ראייה או עיוור שאין לו מגבלות רפואיות כאלו ואחרות יכול להשתלב ואין צורך בידע או ניסיון קודמים. מגיל 16 ומעלה".
ובני מוסיף בחיוך: "אין מה לדאוג לכושר, לזה אנחנו דואגים".
דדי: "היינו שמחים אם בעל עסק שיש ברשותו עגלה יוכל לנדב לנו אותה מדי פעם, בעיקר בסופי שבוע, לטובת נשיאת האופניים לשטח, כדי שנוכל לרכב באזורים מחוץ לאילת ולהרחיב את מעגל המסלולים שלנו".
שושי: "וכמובן אנחנו צריכים עוד קפטנים. כל רוכב אופניים בעלי ניסיון בסיסי יכולים להתאים למשימה. אנשים עם רצון לתת ובעלי רגישות, גברים ונשים כאחד. הפעילות הזו עוצמתית לשני הצדדים. עבור הסטוקר זה לעמוד ביעד שנדמה לפעמים כבלתי אפשרי ועבור הקפטן זה להצליח לגרום לסטוקר לעמוד ביעד שכזה. צריך פשוט לרצות ולהגיע".


בעבר הניסיון לא הצליח, מה גורם לכם להאמין שהפעם זה לא ייכשל?
בני: "בעבר לא היה את דדי שהוא הרוח החיה והאבא ומעל הכל".
דדי מיישיר אלי מבט ואומר נחרצות: "הפעם אין מצב שזה לא יצליח. זו רק ההתחלה. מכאן השמים הם גם לא הגבול".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש