פרסומת
דלג

שרה מהלב

מאת: אביבה דקל ● צילום: מערכת ערב ערב ● 5/12/2018 08:40 ● מה נשמע 578
בגיל 37, לא לפני שעברה חיים שלמים ומורכבים, עומדת הזמרת האילתית חן בל רז לפני הוצאת אלבום הביכורים שלה, ולא, היא לא מרגישה שפספסה משהו בדרך ● נהפוך הוא, היום היא בשלה ומוכנה יותר מאיי פעם ● הצעירה שעברה שתי תאונות דרכים בחייה ושרדה בגבורה, מסמנת לעצמה את היעד הבא ● תרשמו לפניכם את השם
שרה מהלב

לפני מספר ימים הגיע אלי למייל המסר הבא: 
"היי אביבה, אז קוראים לי חן בל רז ואני בת 37 . אני ילידת אילת וגדלתי בה עד גיל 30. ביום ראשון האחרון יצא ללינקטון הסינגל האחרון של אלבום הבכורה שלי שייצא במהלך דצמבר. לשיר קוראים "הקיץ הנצחי", והוא נכתב כמסר לחברה שהותקפה מינית". 
מיד החלטתי להתקשר לחן רז והסיפור ששמעתי שווה שאשתף אותו עם כולם. כל מי שחושש להעיז, לשנות, לעשות – ראוי שיקרא את הסיפור ויעשה מה שצריך כדי לבנות לעצמו חיים מעניינים חדשים. כי אם ילדה כמו חן רז יכולה לקום ולעזוב את הבית, להתאושש משתי תאונות דרכים קשות, לעשות מה שהיא אוהבת ולהצליח- כל אחד יכול.

 

 

אמא של חן היתה קוסמטיקאית באילת. ההורים גרושים ואביה עזב את העיר כשמלאו לה שבע.  חן למדה בבית הספר 'עציון גבר' באילת ואחר כך בבית ספר 'אלון' ואת התואר שלה במדעי ההתנהגות עשתה בשלוחת אוניברסיטת 'בן גוריון' באילת. כשמלאו לה  17 היא עברה להתגורר לבד ביחידת דיור ולכן גם גוייסה לצה"ל כחיילת בודדה. חן שרתה באוגמ"ר 80 בתור רכזת כוח אדם ובמקביל עבדה כברמנית בחוות היען וכיועצת יופי בסופר פארם. "אז גם התחלתי לכתוב שירים", מספרת חן. "השירים שכתבתי עסקו בנושאים שקשורים לחיים שלי ולכל מיני תופעות שראיתי ביום יום והייתי חייבת לכתוב עליהן".

איך מדיילת בסופרפארם הפכת להיות זמרת?
"בתור ילדה ובתור נערה לא חלמתי להיות זמרת, מאחר ואף פעם לא ידעתי שיש לי קול יפה והייתיי חסרת ביטחון ולא מודעת ליכולות שלי. ידעתי שיש לי קול נחמד, אבל לא קול של זמרת. גיליתי שאני יודעת לשיר בתקופה שבה הייתי מדריכה טיפולית ביחידה לקידום נוער באילת, ביום שבו לקחתי את הילדים המוזיקליים של קידום נוער להתכונן למופע הסיום אצל דוד לוי, מורה לפיתוח קול ומוזיקאי מחונן. 
ראיתי את הילדים שרים ומנגנים עם דוד ורציתי גם אני להרגיש את התחושה הטובה שהמוזיקה נתנה להם. שאלתי את דוד אם הוא מעביר שיעורי פיתוח קול והתחלתי ללמוד אצלו. רק אז הבנתי שאני באמת יודעת לשיר. אם היית שואלת אותי אז מה אני רוצה להיות כשאהייה גדולה, הייתי אומרת לך- רופאה. זה היה הכיוון, אבל זה השתנה בעקבות מפגש לא נעים שהיה לי עם רופא".
חן מספרת לי על תאונת הדרכים הראשונה שעברה באילתל לפני כ – 12 שנים: "זו הייתה התנגשות חזיתית עם נהג מונית. מאחר ונלכדתי ברכב, היה צורך לנסר אותו כדי להוציא אותי. שתי הידיים נשברו לי וגם הרגל. הקלאץ' התרסק לי על הרגל ואיתו שלוש אצבעות. אם לפני התאונה החלום שלי היה להיות רופאה הרי שבזמן שהתאוששתי בבית החולים, אחרי ניתוח שעברתי ברגל, ניגש אליי רופא מתמחה ואמר לי שהניתוח לא הצליח בצורה מושלמת ושכל החיים שלי אני אצלע. הוא קם וחיקה לי את הדרך שבה אצלע. בסופו של דבר הוא לא צדק ואני לא צלעתי, אבל באותו רגע החלטתי שאני מוותרת על מקצוע הרפואה מאחר ואם המקצוע הזה גורם לרופא להתנהג בצורה כזאת חסרת רגישות לחולה, החלטתי שאני לא אהיה כזאת ולא אאבד צלם אנוש", היא מספרת.


"המבחן הוא להתגבר על קשיים ולעשות"


אחרי שהתאוששה מהתאונה, החליטה חן ללמוד קורס מדריכי כושר במרון 'וינגייט', "הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני מסוגלת אף על פי ולמרות הכל". היא מספרת
אלא שבזאת לא תמו תלאותיה של הצעירה היפה. לפני שנתיים, כמעט עשור לאחר התאונה הראשונה, מצאה חן את עצמה שוב מוטלת על הכביש. הפעם היה זה נהג שדרס אותה בזמן שחצתה את הכביש באזור הירקון בתל אביב והנזק היה גדול. שבר בגולגולת, הרגל נשברה והשיקום היה ארוך. 
"אחרי התאונה הראשונה חשבתי שזה נגמר, שזאת התאונה היחידה שאעשה, אבל החיים דינאמיים. כשזה קרה לי בפעם השנייה הייתי בהלם. הייתי חמש דקות בלי הכרה, התעוררתי על הכביש, ראיתי את עצמי במצב כזה וחשבתי לעצמי- אין מצב, זה לא יכול להיות, זה חלום. זה לא משהו שקורה לרוב בני האדם. יש אנשים שזה לא קורה להם פעם אחת, לי זה קורה פעמיים? זה לא פייר. הייתי בשוק. לא היה לי מושג מה קרה. הייתה לי פלטינה ברגל שמאל שניתן היה להוציאה רק אחרי שנתיים. הייתי בערך חודש בבית החולים, ואז המשכתי להשתקם אצל אמא שלי במשך חודש וחצי, משהו שאני לא רגילה אליו, כי אני גרה לבד מגיל 17. חוסר העצמאות הוא משהו שמאוד שובר אותי.  במשך עשר השנים שעברו בין שתי התאונות עזבתי את אילת ולמדתי ב'וינגייט' קורסים שונים של כושר כדי לעבוד בזה. במקביל למדתי פיתוח קול אצל נירה גל המדהימה, אבל אז קרתה התאונה השנייה והבנתי שלא אוכל להיות מאמנת כושר. התאונה השנייה גרמה לי להבין שהגורל מפנה אותי  לעסוק במוזיקה בלבד והוא מתעקש שאני צריכה דוקא להיות זמרת. בגיל שלושים, אחרי שהחלמתי מהתאונה, עזבתי את אילת. ושיהיה ברור- זה מפחיד לשנות כיוון בגיל 30", היא אומרת. "אבל אני חושבת שכל החיים שלנו אנחנו מתעסקים בדברים שמפחידים אותנו. המבחן הוא להתגבר עליהם ולעשות. אם הייתי ממשיכה להיות בן אדם שהולך עם הזרם, הייתי אומללה עכשיו. מהרגע שגיליתי שאני יודעת לשיר, האמנתי שזו מתנה וכישרון. כל כישרון הוא מתנה. גם אנשים שיודעים לשחק, זאת מתנה. לדעתי, לא מקבלים את זה סתם, וצריך לעשות עם זה משהו. אז עברתי למושב בת שלמה, כי רציתי קצת שקט ולחשוב מה אני עושה עם חיי. לאחר שראיתי שאני ממשיכה עם המוזיקה הבנתי שאני צריכה להתקרב יותר למרכז כי שם הכל קורה ועברתי לרחובות, כי אני לא טיפוס של תל אביב- גדול לי שם מדי. ברחובות התקבלתי בחום ושם גם הכרתי את בן זוגי ובמאי האחרון התחתנו.  התחתנו על החוף בתאילנד, משום שאני לא אוהבת את כל העניין של החתונות הגדולות והחגיגות". 

 

 

אף פעם לא מאוחר להתחיל


כשחן עברה למושב בת שלמה היא הכירה מפיק יחד הם הופיעו בפאבים בסביבה. כשעברה לרחובות היא הופיעה בפאבים שכונתיים, שגילו בפייסבוק שהיא זמרת ופנו אלייה. "הופעתי כשנה בפאבים במרכז ובצפון ושרתי קאברים, אבל ברגע שהתחלתי להוציא שירים משלי החלטתי לעשות הפסקה עם ההופעות עד שייצא האלבום, דבר שקורה בחודש הבא". 
האלבום הראשון שלה עליו היא עובדת במרץ יכלול אוסף של שירים הלקוחים מתוך חייה. "יש באלבום שיר שנקרא "מה עניינים". הוא עוסק בסוגים לא בריאים של גברים שיצאתי איתם שעשו לי לא טוב. שיר אחר שלי שנקרא "קובי"- שיר הומוריסטי שעוסק בתופעת הגברים שחושבים שהם הכי טובים ובעצם זה ממש לא נכון. השיר הרביעי באלבום נקרא "בואו נתחתן" והוא עוסק בתופעת מסיבות החתונה שלדעתי נהיו מוגזמות מאחר והחתן והכלה רוצים את המסיבה הכי גדולה והכי טובה, ושוכחים שמה שהכי חשוב זה טקס החופה שבא לאחד אותם. השיר החמישי נקרא "בתים" ןבו אני מספרת על 22 הבתים שגרתי בהם בחיי מאחר ומימנתי את עצמי וגרתי לבד מגיל מאוד צעיר. שיר מספר 6 נקרא "בואי ניסע להרים" ומספר על ידיד נפש יליד אילת שנפטר מסרטן בגיל 26. שיר מספר 8, השיר האחרון באלבום נקרא "הקיץ הנצחי" והוא מספר על חברה קרובה שעברה תקיפה מינית", מספרת חן ומוסיפה:
"השיר הוא בעצם מכתב שפונה לחברה הקרובה שהותקפה בעבר אך עדיין חוששת להתלונן. השיר יצא על מנת לעודד את אלו שחוו התקפה מינית להתלונן ואולי לשחרר את הכאבים. על החברה אני לא יכולה לדבר לבקשתה ולכן את אשאיר את פרטי המקרה חסויים. על ההפקה המוזיקלית אחראי אלי סורני ועל כתיבת השיר אחראים אלי סורני וארז ברזוליק המוכשרים שסיפרתי להם את הסיפור והם הפכו אותו לשיר. זהו השיר היחיד באלבום שלא אני כתבתי. השירים באלבום הבכורה שלי  מדברים על החיים שלי ועל תופעות ומקרים שאני נתקלת בהם בחיי היומיום".


ומה עם נגינה? 
"אני מלמדת את עצמי כרגע לנגן בקלידים באופן עצמאי ודווקא הולך לי לא רע, כשאסיים עם הקלידים אעבור לגיטרה. כרגע אני עובדת עם ההרכב שלי על הוצאת האלבום, דבר שיקרה ממש בקרוב. נכון להיום אני כותבת לעצמי והתחלתי גם להלחין וגם לימדתי את עצמי לנגן בקלידים שזה הישג גדול מבחינתי. אני מאמינה שאני בדרך הנכונה". 


 

חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש