פרסומת
דלג

קצת אחרת

מאת: רותם ג'קסון ● צילום: מערכת ערב ערב ● 4/1/2019 14:12 ● ערב ערב 2897
ליעל זילברמן - אלמקייס היה הכל - משפחה טובה, מקצוע מכובד, בית יפה ובכל זאת משהו לא זרם בדיוק בתדר הנכון ● למרות שכל הסימנים היו שם, היא בחרה להתעלם בכדי לא לעזוב את אזור הנוחות ● ואז הגיעה התאונה שהפכה את הקערה על פיה, ומה שלא קרה בבחירה אישית, התרחש באכזריות על ידי היקום ● היום, 15שנים אחרי, כשהיא כבר פועלת בתור יעל החדשה ומטיפה לבריאות ואחדות, היא פתחה את בית הספר 'אחרת' בו היא מלמדת איך להקשיב ולהתחבר לעצמך בתהליך מקוצר
קצת אחרת
''היום אני פונה לבורא עולם, אבל אז פשוט שמעתי קולות והראו לי תמונות של מה לעשות''. זילברמן

יעל זילברמן- אלמקייס (52) היא אשת חזון ועשייה בכל רמ"ח איבריה. אפשר להתעייף רק מלתאר את כל הפעילויות שלה אז על אחת כמה להבין איך אישה אחת מצליחה לעשות הכל. במהלך חייה היא הספיקה להוציא תואר ראשון במדעים ובהוראת המדעים, תואר שני במנהל ומדיניות ציבורית וכעת היא ממשיכה לדוקטורט בחקר השפעת המחשבות על היכולת לשמור על משקל ואורח חיים בריא לאורך זמן. במשך עשרים שנה היא לימדה את תחום המדעים בבית הספר 'בגין' ושימשה בתור המנחה העירונית מטעם הפיקוח לכל המורים לביולוגיה בתיכונים באילת. המדע היה כל חייה, ויחד עם זאת הייתה מחוברת מאוד לעולם הרוח. שני קווים מקבילים שבעולם מטריאליסטי קונבנציונאלי לעולם לא נפגשים. לכן אין זה פלא שהמדע ניצח את הרוח והיא בחרה לעסוק במה שנראה היה כמציאותי יותר. עד שזה כבר לא עבד לה יותר. 

 

ואף על פי כן - טיפול


"היום אני כבר יכולה להגיד בביטחון שהמהות שלי זה טיפול", היא מגוללת את סיפור חייה, "אבל במשך הרבה מאוד שנים זה היה מתת איתו נולדתי ושלא הערכתי מספיק בשביל לעסוק בו באמת. נולדתי עם כוחות בידיים, ומאז שאני קטנה טיפלתי באנשים בלי לדעת מה אני עושה. הייתי מקבלת מסרים על אנשים והיו לי כלים שאז לא הבנתי מה המשמעות שלהם. כל חיי אנשים פנו אלי וסיפרו לי את סיפור חייהם ותמיד הרגשתי שאני צריכה לנסות לעזור להם, אבל מעבר לזה שהרוחניות טבועה בי, תמיד עניין אותי גם תחום המדע והמחקר. אני זוכרת את עצמי ילדה בכיתה ד' בערך הולכת להוציא את אחי מהגן וכל הדרך מלמדת אותו כל מה שלמדתי בבית ספר, בעיקר במדעים. תמיד הייתה בי גם את מהות המורה ושם גם למעשה התחלתי את הקריירה המקצועית שלי. תכננתי בכלל להיות פסיכולוגית, אבל כשהבנתי שזה המון שנים ללמוד וצריך הרבה כסף, ירדתי מזה. בצבא הייתי מורה חיילת והייתי אמורה ללוות כיתה, אבל המורה שלימדתי איתה חלתה וקיבלתי אישור חד פעמי ממשרד החינוך בתור חיילת בת 19 ללמד את הכיתה שלה. שם הכל התחיל. אחרי הצבא הלכתי ללימודי הוראה והתמחות במדעים. כשסיימתי את התואר הראשון קיבלתי הצעת עבודה ללמד באילת. גבי ואני כבר היינו נשואים ובכלל לא רציתי לעבור לאילת. רציתי להישאר ליד אמא שלי בנתניה, אבל גבי התלהב מהרעיון וכך ארזנו את עצמנו וב- 1991 הגענו לאילת והתחלתי את דרכי המקצועית כמורה. ואני זוכרת שגם שם, בתור מורה מן המניין המשכתי לטפל בכל מי שהיה סביבי. קיבלתי מתנה בידיים ולא היה בי שום ספק שאני צריכה להשתמש בה איכשהו. יש לי כוחות באמצעותם אני יכולה לסרוק את הגוף, להבין איפה נמצאת הבעיה ולתקן אותה ברמה אנרגטית. לכן גם בכל שנות ההוראה שלי תמיד הרחבתי במקביל גם את החלק הרוחני שבי. הלכתי להמון סדנאות למודעות וקורסים שונים: 'רפואת האל', 'חשיבה חיובית', לימודי קבלה, ימימה ועוד. ככל שהתפתחתי בתחום המדע כך התפתחתי יותר בתחום הרוח עד שקרה המאורע שהפך לי את כל החיים". 

 

“חבל שאנחנו לא מקשיבים לסימנים של היקום. לא צריך להגיע לסטירת לחי כזו מצלצלת כמו שקרה לי. כשבן אדם לא מתנהל על פי חוקי היקום והשותפות ומתנהג כאילו הוא לבד בעולם הוא בעצם פוגע בכלל וזו הסיבה שצריך לעשות ביחד הכל ולחשוב על האחר כאילו הוא אני, כי אני זה האחר והאחר זה אני”.

 

לטפל בעצמך מנקודת מבט חיובית


אבל אם לרגע חשבתם שמאז שיעל השתקמה מהתאונה היא הורידה הילוך, טעיתם בגדול, כי מאז שהיא גילתה את עצמה מחדש, לא רק שהיא לא נחה על שמריה, אלא נדמה כי השמרים שלה טפחו עוד יותר והאריכו את שעות היממה שלה בכמה שעות נוספות, אחרת לא ניתן להסביר איך היא מספיקה לעשות את כל ההתחייבויות וההתנדבויות שלה. חוץ מהיותה רעיה לגבי אלמקייס, שף קונדיטור במלון 'דן' ואמא לשלושה ילדים (יובל, סהר ולי-אור), יעל מטפלת בקליניקה שלה בבית, מרצה, מעבירה סדנאות וקורסים מקוריים שפיתחה בינהם תוכנית 'לרדת בגדול' לעובדי 'ישרוטל' וסדנת 'אמהות ובנות' למחלקת הרווחה בעירייה. בזכות הקורסים החדשים והמגוונים שייצרה החל מתזונה ועד לתודעת על, באמצעותם היא מובילה אנשים להתחבר לעצמם, היא החליטה להקים את בית ספר "אחרת". 
"אני בעצם מלמדת אנשים איך לטפל בעצמם ובסביבה שלהם, מנקודת מבט חיובית", היא מדייקת. "אחרי מה שאני חוויתי בעצמי ועם כל הכלים שיש לי, אני חייבת להעביר את המידע הזה הלאה. אנשים לא צריכים לקבל סטירות לחי מהיקום בשביל להתעורר. עדיף להקשיב ללב ולבחור לשנות בעצמך לפני שמשהו חזק ממך מחליט עבורך". 
חוץ מזה יש לה תוכנית רדיו "ברדיו חוף אילת" בכל יום ראשון, בין השעות 20:00-22:00 בערב, שם היא  מעבירה את כל הידע שלה. בשנה האחרונה היא  חברה בוועדת הבריאות העירונית. בשש השנים האחרונות היא מתנדבת בליווי קבוצת ההחלמה לחולי סרטן. בחודשי הקיץ היא מפעילה פרויקט חברתי של הליכה משותפת במים. עכשיו היא מתכננת קבוצת ערב כזאת של הליכה בחוץ. פרויקט חברתי נוסף שהיא עובדת עליו כרגע נקרא 'לתת את המתנות שלי'. בו היא מציעה למטפלים לתת טיפולים בחינם לאנשים שידם אינה משגת. "משהו כמו שוק קח תן כשהתמורה היא לא כסף אלא החלפה של משהו", היא מסבירה, "אחד יעשה טיפול והשני יביא עוגה. כדי שאפשר יהיה לתת באהבה בלי להרגיש שמקבלים נדבות. שתהיה כניסה ויציאה של אנרגיות". ואם כל זה לא מספיק אז כעת היא עובדת על הקמת עסק חדש שמתמחה בליווי לאורח חיים בריא, בשיתוף עם אודליה אביב, נטורופתית, בו הן מבטיחות לאנשים לעבור שינוי בתחום המודעות והמשקל. כעת, בעודה נחה מהפקת יריד המטפלים שיזמה יחד עם מור קידר, מייסדת קהילת המטפלים באילת והערבה, בשיתוף וועדת הבריאות העירונית, היא כבר מתכננת באילת את פסטיבל הבריאות הראשון בארץ. "אני עדין לא יודעת באיזה פורמט זה הולך להתקיים, אבל אני יודעת בוודאות שזה היעד הבא מבחינתי ואין לי ספק שאהיה חלק בלתי נפרד מקידום הנושא והוצאתו לפועל בהקדם. אחת המטרות המרכזיות שלי היא לגרום לאנשים להכיר בעובדה שקיימת רפואה אלטרנטיבית שיכולה לענות להם על כל הדרישות. אם נצא מתוך נקודת הנחה שמאחורי כל מופע פיסי קיים קונפליקט רגשי לא פתור, הרי שבאמצעות הרפואה האלטרנטיבית מגיעים לשורש ופותרים את הבעיה בדרכים טבעיות ואנרגטיות". 

 

“התאונה גרמה לי לפקוח עיניים”

 

התאונה ששינתה את חייה


אני עוצרת את יעל בשטף ההווה ומבקשת ממנה להבין מה בעצם קרה שם בתאונה ששינה לה את החיים?
"הייתי אז בשיא ההצלחה, מכל הארץ באו לראות את התוכניות שעשיתי במדעים וטכנולוגיה עם צוות ההוראה שלי. תוכניות שילדים לא רצו לצאת להפסקות מרוב שהם נהנו ללמוד אותן. אבל יחד עם ההצלחה לא היו לי חיים. באותה תקופה ניגנתי ושרתי,  עשיתי ספורט אינטנסיבי, הייתי מחנכת כיתה שעושה ביקורי בית ובעיקר הייתי פרפקציוניסטית בבית וגם בעבודה. הייתי במרוץ נגד הזמן. רציתי להספיק דברים, לא היה לי זמן לאכול מרוב שהייתי עסוקה, ובאמת הייתי ממש רזה אז. ובשיא הטירוף הזה נכנסתי להריון עם לי-אור. הייתי אז בת 37. פתאום אחרי שהוא נולד, הרגשתי בפעם הראשונה שאני רוצה להישאר בבית, למשוך את חופשת הלידה שלי ליותר משלושה חודשים. ופה אני רוצה לציין את המשמעות של המילים והמחשבות. באותו יום גורלי שמתי את לי-אור אצל חברה והלכתי להסתפר, בפעם הראשונה מזה שנים. זה היה שבוע לפני תחילת הלימודים ובדרך אמרתי לעצמי כמה אני לא רוצה לחזור לעבודה ולהשאיר אותו לבד. תוך כדי נסיעה כשהמחשבות רצות לי בראש, אני מגיעה לסיבוב בכביש רטוב מהצפה של ביוב ופתאום איבדתי שליטה על הרכב. הרכב הסתובב שלוש פעמים במקום. אני זוכרת איך באלפית השנייה הזו הבנתי שאין לי מה לעשות. בצד שמאל היה אוטובוס, בצד ימין היו עצים. כמו שמתארים בסרטים, באותו רגע של איבוד שליטה ידעתי שהחיים שלי צריכים להשתנות בגדול ושאני צריכה להרפות ומה שצריך לקרות יקרה. האוטו שלי נכנס בעץ שמעוצמת ההתנגשות נעקר משורשיו. האוטו התרסק לגמרי, הכסא של לי-אור עף דרך החלון ואני ישבתי באוטו ולא הבנתי מה קורה איתי. רק בבית חולים ובימים שלאחר התאונה אמדתי את גודל הנזק: חמש פריצות דיסק בצוואר מתוך השבע חוליות שמחזיקות אותו, שתי פריצות דיסק בגב התחתון, סחרחורות שתקפו אותי בהפתעה עד אובדן שליטה ונפילה, פיברומיאלגיה וכאבים שלא ניתן להסביר. הייתי מסוממת מכל הכדורים שקיבלתי וחוויתי סיוטים קשים ביותר בלילות. הייתי חולמת שוב ושוב ששמים אותי בתוך שק שחור וסוגרים אותו עלי ואני צועקת שאני חיה ואף אחד לא שומע אותי. עד היום שכשאני נזכרת בזה זה גורם לי לבכות. לפני התאונה היה לי זיכרון פנומנאלי ואחריה איבדתי את הזיכרון שלי. היה לי ממש קשה לקלוט חומר והתחלתי לשכוח דברים. משהו בעיניים השתבש לי ומאדם שלא היה מפסיק לקרוא וללמוד, הגעתי למצב שלא יכולתי לקרוא אפילו כמה שורות. הכל היה שחור, תרתי משמע למשך כמה שנים טובות".


ומה עם ההבנה שהבליחה ברגע התאונה, שמשהו בחייך חייב להשתנות? 
"הבנתי מיד את כל הסימנים של התאונה: מי ביוב על הכביש, עץ שנעקר משורשיו. הכל סימל את כל מה שהרגשתי, אבל נשאבתי לתוך הכאבים ונכנסתי לדיכאון. לא יכולתי להזיז את הרגל כך שצלעתי, כל האנרגיה הייתה כלואה לי בגוף ולא יכולתי לעשות כלום. רציתי לזוז ולא יכולתי. מבחינה נפשית, פיסית ורגשית הייתי גמורה, ועוד היה לי תינוק בן 8 חודשים שאפילו לא יכולתי להרים אותו. הבית לא תיפקד. כל המכשירים החשמליים שלנו התחילו להתקלקל והצרות ליוו אותנו במשך שנתיים שבהן בכיתי על מר גורלי. המצב הלך והדרדר והרופאים ניבאו לי שבמצב הטוב אני אלך עם מקל ובמקרה הגרוע אני אהפוך לסיעודית. ברגע ששמעתי את זה, קיבלתי את סטירת הלחי שלי. אמרתי לעצמי שאין מצב שהחיים שלי נגמרו בגיל 39. אפשר להגיד שזה היה הרגע בו התעוררתי".


מה השתנה בנקודה הזו?
"קודם כל יצאתי מהמקום של הקורבנות והרחמים העצמיים ולהיות כל כולי בתוך המחלה והדיכאון. בשלב ראשון התחלתי לשחות. היה רופא שהמליץ לי לשחות ועם זה התחלתי, כשבמקביל נסעתי לשיקום יום במרכז לכל מיני בעיות אחרות שסבלתי מהן. שחיתי עם מסיכה ושנורקל, בגלל הבעיה בצוואר, וככה התחלתי להירגע. פתאום הייתי בשקט עם עצמי, שומעת את הנשימות של עצמי וזו הייתה תחילת הדרך בטיפול שלי את עצמי. תוך כדי שאני בתוך המים, לא מרגישה כאב או את משקל הגוף, ירדו אלי מסרים. אמרו לי מה לעשות ואיך לטפל בעצמי ועודדו אותי להמשיך ולא לוותר". 


מי דיבר איתך?
"אני אף פעם לא יודעת עם מי אני מדברת. היום אני פונה לבורא עולם, אבל אז פשוט שמעתי קולות והראו לי תמונות של מה לעשות ואיך לעשות כדי להרגיש יותר טוב. נתנו לי רצף של אותיות להטמיע בתוכי, הנחו אותי איך לטפל בעצמי, ובאמת לאט לאט התחזקתי, על אף שהיו עדיין התקפות של כאבים. עם השיפור ביקשתי לחזור ללמד בבית הספר אפילו רק לכמה שעות. לשמחתי, אישרו לי להתחיל עם כמה שעות שבועיות ועליתי בהדרגה. עד שיום אחד החליטו בשבילי והודיעו לי שאני יוצאת לפנסיה רפואית בגלל שמבחינתם המצב הרפואי לא השתפר לחלוטין. כשבישרו לי בוועדה שעומדים להוציא אותי לפנסיה רפואית לא הפסקתי לבכות. אמרתי להם שלא יהיה לי בשביל מה לקום בבוקר. כבר חשבתי לערער על ההחלטה, ופתאום הבנתי שזה לא נכון. היו הסימנים של לפני, הייתה התאונה, ואז אני חוזרת לבית ספר ושוב מוציאים אותי. פתאום הבנתי שאין לי על מה להילחם, כי זה מה שצריך להיות ואני צריכה לקבל את זה. באותו רגע ששחררתי, הכל התחיל להשתנות". 
זמן לא רב אחר כך כבר פנו אל יעל מחברת תוספי התזונה שלקחה וביקשו ממנה להעביר הרצאה על השיפור שעברה בזכותם. "דלתות חדשות התחילו להיפתח לי", היא מספרת. "זה היה הרגע בו הבנתי שאם אתה לא עובד עם היעוד שלך ובתדר שלך, אז הכל הולך קשה. ככה היקום מראה לך שזה לא המסלול הנכון. רק כשאתה בדרך שלך, מגשים את היעוד שלך, הכל הולך חלק. כך לאט לאט חזרתי לעוצמות שלי. פתחתי קליניקה ויצאתי ללמוד עוד שיטות טיפוליות: הו'אופנונפונו' 'תטא הילינג', 'אקסס בארס', 'ריקול הילינג'  ובנוסף פיתחתי בעצמי שיטה שנקראת 'קילוף סריגים אנרגטיים'. הייתי עושה את זה לעצמי, וכשראיתי מה זה עושה לי התחלתי לעשות גם לאחרים. זו שיטה בה אני מקלפת שכבות הגנה אנרגטיות שאנחנו עוטים על עצמנו מגיל קטן. כשאדם עובר תהליך התפתחותי הוא כבר לא זקוק לשכבות ההגנה האלה כי הן סתם מפריעות לו, אז הוא יכול להשיל אותן. בזכות הסרתן אפשר להתחבר למהות שלך בקלות יותר. ואז גם פתחתי את בית ספר "אחרת".

 

“לא צריך לחכות לסימנים מבחוץ כדי לשנות”


למה "אחרת"?
"כדי לחיות אחרת. זה מה שקרה לי. אני חושבת שיש לכל אחד מאיתנו את הזכות לחיות אחרת, באושר, ללא כאבים וסבל. כי פשוט אפשר אחרת, וכי הכל מתחיל כשמחליטים לחיות אחרת".


מה תגידי למישהו שנמצא כרגע בתוך כאבים וסבל כמו שאת היית?
"היום אני יודעת שאין דבר כזה שנקרא כאב. באותה נשימה אני גם יודעת שזה אבסורד להגיד את זה, אבל אני אומרת את זה מתוך ניסיון. לפני כשנה הייתה לי התגלות בעניין של הכאב. זה התחיל מהתקפי כאבים כמו שקורים לי לפעמים, אבל ההתקף הזה היה מאוד עוצמתי. הגעתי למצב שהרגשתי סכינים יוצאות לי מהראש מרוב כאב. זה היה באמצע הלילה ושום כדור לא עזר ואף רופא לא יכול היה להגיע אלי. מרוב ייאוש התחלתי לבכות ואמרתי,'בורא עולם, תעשה בי כרצונך, אני מתבטלת מרוב כאב'. כבר לא ידעתי מה לעשות הייתי במצוקה שאי אפשר להסביר ואז פתאום התחיל לרדת לי המון מידע. אחד מהמידעים היה שאני זו שיוצרת לעצמי את המציאות הזו ושכאב הוא לא משהו שבאמת קיים כי בפועל אנחנו אנרגיה. זה נשמע אולי קצת אבסורד אבל עבורי המידע הזה היה הגיוני לגמרי בזכות הידע שיש לי במדעים. הרי הרעיון הוא שכל העולם בנוי מחומר וכל החומרים בנויים מאטומים, כולל אנחנו. אטום על פי המדע הוא 99.999 ריק, אז אם ככה איפה החומר? מדובר בעולם שהוא לכאורה חומר אבל הוא נטול פיסיקליות לחלוטין. תורת הזוהר שמוכחת על ידי תורת הקוונטים מדברת על זה שהכל במחשבה. אין פה באמת שום דבר, הכל במחשבה והביטוי של המחשבה הוא במציאות. אם אנחנו חושבים שאנחנו שולטים פה בעניינים אנחנו טועים בגדול. כי א' אנחנו מונעים על ידי התת מודע שאחראי על 95% ממה שקורה לנו בחיים והוא מתקבע אצלנו עד גיל שש. זאת אומרת שכל התגובות שלנו הן תגובות של ילדים עד גיל שש. 
ב' , כי מחלה באה מלשון חלל. חלל באור. אם כואב לי באיזה שהוא מקום זה אומר שלא מגיע לשם אור, משמע, אהבה ללא תנאי, כי יש חסימה. וזה תמיד מתחיל מקונפליקט רגשי לא פתור שנובע בעיקר ממחשבות שליליות, כעסים, קנאה, חוסר יכולת לפרגן לאחרים, תחרותיות, וכל הדברים השליליים שיש לנו בראש שמתורגמים לכאב או לחסימה באזור מסוים. ברגע שאני אסיר את הקונפילקט הזה, בדיוק כמו שמוציאים קוץ מהגוף, הבן אדם יחזור להיות בריא כי זו ברירת המחדל של הגוף. בריא ואיבר זה אותם אותיות.
בסדנא שלי 'בחזרה לעצמך'  אני מלמדת לדבר עם האיברים ולקבל מהם תשובות. הייתה אצלי מישהו שכאב לה מאוד הצוואר, אז שאלנו את הצוואר למה? והוא ענה כי היא כל הזמן חושבת שלילי על עצמה. לחשוב שלילי על עצמך גורם לנוקשות של העצמות. ברגע שעלינו על הנקודה, הכאב נעלם. זה נשמע לא אמיתי אבל זה כלכך פשוט . הכל מתחיל ונגמר במה שאנחנו חושבים, במידע שאנחנו מכניסים לקופסה שלנו. אם נגיד לעצמנו שאנחנו טיפשים זה מה שיהיה. אם נגיד שהיום יהיה לי יום מדהים זה מה שיהיה, המוח יעשה הכל על מנת להוכיח לנו שמה שאנחנו אומרים נכון".


אז מאז שהתחברת ליעוד שלך ועלית על התדר, נרפאת לגמרי?
"אני יכולה להגיד שכן. בראש ובראשונה אני כבר לא אומרת שאני סובלת מכל הדברים האלה וברוך השם, אני הולכת רגיל, לא צולעת, מתפקדת רגיל והחיים שלי הרבה יותר קלים. מדי פעם אני נתקפת בכאבים אז אני עושה עבודה פנימית מאוד עמוקה, מדברת עם הנשמה ועם האיברים שלי ומחזירה אותם לאיזון. הכי חשוב שיבינו, מבחינתי, שהכל אפשרי, שהכל ניתן לריפוי, שצריך להחליט שמוכנים לשנות את נקודת המבט על הדברים ואז אפשר לחיות בבריאות ולנצח כל מחלה או מופע פיזי. כי אם יש רצון, וזו לא סתם קלישאה , אפשר לרפא הכל". 


היום את יכולה להודות על התאונה?
"בהחלט, רק חבל שאנחנו לא מקשיבים לסימנים של היקום. לא צריך להגיע לסטירת לחי כזו מצלצלת כמו שקרה לי. כשבן אדם לא מתנהל על פי חוקי היקום והשותפות ומתנהג כאילו הוא לבד בעולם הוא בעצם פוגע בכלל וזו הסיבה שצריך לעשות ביחד הכל ולחשוב על האחר כאילו הוא אני, כי אני זה האחר והאחר זה אני. אני לקחתי את התובנה הזו גם לחיים המקצועיים שלי. אני יודעת שאני יכולה לעשות דברים לבד אבל אני לא רוצה יותר. היום  מרגיש לי הכי נכון לעשות דברים ביחד כי זה הרבה יותר נכון ומקדם. הכל קורה במחשבה ואיפה שהמחשבות שלנו נמצאות זו המציאות שאנחנו יוצרים. זה מאוד קשה לתפיסה ואני כל הזמן חוקרת ושואלת ואז אני מבינה שאנחנו חייבים להתאחד ורק ככה נוכל להגיע לכל דבר שנרצה, לכן אנחנו לא יכולים לקנא באף אחד או לכעוס על מישהו אחר כי זה כמו שתא בגוף שלי יכעס על תא אחר, יקנא בתא אחר שזו בעצם המהות של תא סרטני להתנהל בניגוד להתנהלות של יתר התאים ולהרמוניה של הגוף. בגלל זה אסור לנו לקנא. 
אם כולנו נסכים לראות באחר את האני, לפעול ממקום של אהבה והכלה ולקחת על עצמנו כל יום מחדש את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" - נחיה כולנו בעולם טוב יותר ואולי יום אחד נצליח להיות אור לגויים... מי יודע".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש