פרסומת
דלג

פורטרט מקומי - אין גיל לתהנדבות

מאת: ציפי קרליק ● צילום: ציפי קרליק ● 9/1/2019 09:25 ● מה נשמע 583
מאז שאני זוכרת את עצמי מאוד התחברתי לעשייה ערכית. במסגרת שיעורי החינוך בבית הספר היסודי שלי הייתי מעבירה לשכבות הצעירות פעם בכמה זמן שיעור על הערך החודשי שנבחר בבית הספר. אני זוכרת שהייתי חוזרת הביתה ומשתפת את ההורים שלי בהצעות שלי בפתרונות עוולות חברתיות
פורטרט מקומי -  אין גיל לתהנדבות

שם: שלי מז'ירובסקי

גיל: 16 וחצי

מה עושה: תלמידה בכיתה יא' בבית הספר 'רבין', רכזת שכבה צעירה ב'כנפיים של קרמבו'.

קצת על העשייה שלך לפני 'כנפיים של קרמבו':  "מאז שאני זוכרת את עצמי מאוד התחברתי לעשייה ערכית. במסגרת שיעורי החינוך בבית הספר היסודי שלי הייתי מעבירה לשכבות הצעירות פעם בכמה זמן שיעור על הערך החודשי שנבחר בבית הספר. אני זוכרת שהייתי חוזרת הביתה ומשתפת את ההורים שלי בהצעות שלי בפתרונות עוולות חברתיות".

איך התחלת לעשות את מה שאת עושה? 
"לפני כ- 5 שנים, כשהייתי בכיתה ו', למדנו במסגרת שיעור מורשת על אנשים שמובילים שינוי, ביניהם הייתה עדי אלטשולר שייסדה והקימה בעזרת קלאודיה קובי (האם המייסדת) את תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו'. מאוד רציתי להצטרף לפעילות. הרעיון של חיבור טבעי בין ילדים ובני נוער עם ובלי צרכים מיוחדים באותה מסגרת חברתית, הרגיש לי מאוד נכון. אבל אז אפשר היה להצטרף לפעילות רק מכיתה ח'. אז חיכיתי שנתיים. כיום באילת, לתלמידי שכבות ז'- יש הזדמנות להצטרף מוקדם יותר".

 

"מי שלא נמצא בכנפיים של קרמבו לא יכול להבין את העוצמות"

 

איפה התחיל החיבור שלך לצד החברתי?
"כשהייתי בכיתה ה', הגיע ילד חדש לכיתה עם תסמונת דאון. זאת הייתה הפעם הראשונה שהכרתי מישהו עם צרכים מיוחדים. בהתחלה חששתי כמו שזה קורה אצל לא מעט אנשים שלא מכירים את התחום, אבל עם הזמן הכרתי אותו והבנתי שמה שחשבתי עליו נשען רק על דעות קדומות. בתחילת השנה ובמהלכה לא היו לילד הרבה חברים, אבל כבר לקראת סוף השנה הוא היה מוקף בחברים וזה שימח אותי מאוד. בסוף השנה הוא עבר למקום אחר. 
כששמעתי על תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו' בפעם הראשונה, חשבתי מיד עליו. חשבתי שישנם הרבה ילדים כמו הילד הזה שחוזרים מבית הספר ונאלצים לבלות את הזמן שלהם לבד מול המחשב או מול הטלוויזיה ואין להם חברים או מסגרת חברתית אליה הם יכולים ללכת כמו כל הילדים בגילם. שמחתי ש'כנפיים של קרמבו' זה בדיוק המקום בו הם יוכלו למצוא חברים ואהבה ואף אחד לא ישפוט אותם בגלל המגבלה שלהם". 

תגובות אנשים והמשפחה לעשייה שלך?
"בהתחלה המשפחה לא הבינה מה כל כך מלהיב אותי בכל פעולה, בכל מפגש עם החניך שלי או עם כל החברים מהסניף ומסניפים אחרים, אבל בסוף כשהם הבינו, הם ממש התחברו למה שאני עושה ומאוד גאים בי על כך".

הזיכרון הראשון שלך מאז שהתחלת בעבודה חברתית?
"הזיכרון הראשון הוא המפגש עם החניך שלי. לפני שאפרט אסביר: לכל חניך (ילד/ נער עם צרכים מיוחדים), יש שני חונכים (תלמידים בכיתה ח'-יב, עם ובלי צרכים מיוחדים (שבתנועת נוער אחרת קוראים להם "מדריכים"). לפני שפותחים את שנת הפעילות בסניפים, ישנם מפגשי היכרות ראשוניים של כל החניכים עם שני החונכים שלהם, פגישה שמתקיימת בבית החניכים. 
כשהייתי בכיתה ח', בשנה הראשונה , חנכתי חניך מדהים שהיה אז בן 21 (השנה האחרונה בתנועה לפי בתי הספר לחינוך מיוחד) עם תסמונת דאון. הרגשתי מעיין סגירת מעגל ומאוד התרגשתי. כשהגעתי אליו הביתה עם החונכת השנייה כדי להכיר אותו, נדהמתי. הוא היה מלא מרץ ורצה לשחק ולהכיר אותי. התרגשתי וידעתי שזאת תהיה שנה מדהימה אתו, והיא אמנם הייתה בדיוק כזאת. מי שלא נמצא ב'כנפיים של קרמבו' לא יכול להבין את העוצמה של החיבור שלנו אחד לשני. של החונכים לחניכים שלהם, של החניכים בינם לבין עצמם ושל כולנו כקבוצה אחת שמחה ומאוחדת. 
אני זוכרת שבהתחלה כשחברים שלי שמעו שאני ב'כנפיים של קרמבו' הם חשבו שאני "מתנדבת" שם או שאני באה "לטפל" בילדים עם מוגבלות. זה נראה לי קצת מוזר, כי אף פעם לא ראיתי את החניך שלי כ"ההוא עם התסמונת דאון", אלא כחבר שמשמח אותי כשאני עצובה, ודואג לי ואכפת לו ממני, בדיוק כמו שלי אכפת ממנו. כמו שני חברים רגילים ששמחים להיפגש בתנועת הנוער שלהם. אבל היום אני שמחה לומר שהמצב כבר אחר לגמרי. כל החברים שלי יודעים בדיוק מה זה 'כנפיים של קרמבו' וגם הרבה מהם הצטרפו בעצמם לתנועה". 

 

חסרות לילדים מסגרות לשעות אחה"צ


ספרי קצת על מקרים שריגשו אותך במסגרת הפעילות שלך ב'כנפיים של קרמבו':  "רגע אחד שמאוד זכור לי הוא כשהייתי בכיתה ח', בסניף אשקלון, עוד לפני שעברתי לאילת ולי ולחברתי היה את החניך עם תסמונת הדאון. חשבתי שזאת תהיה השנה הראשונה והאחרונה שלי (אז עוד לא ידעתי שיפתח סניף חדש של התנועה באילת). כל הסניף ידע שאנחנו כמו "מולקולה" חזקה ולא האמינו שבסוף השנה ניפרד.
הצעיר שחנכנו, נועה חברתי ואני, הגענו לסוף השנה והשתתפנו ב"פעולות פרידה", שהן סוג של מערך מוכן מראש שמכין את החניכים לתקופת הפרידה שלהם מהפעילות והחברים לקראת החופש הגדול.  
בכל הפעולות האלו החניך שלנו היה בוכה ומתבאס שאלה הפעולות האחרונות שלו, והיה סוחף לזה גם אותי ואת נועה וגם את שאר פעילי הקבוצה הבוגרת. הבכי שלו והעצב האמתי שחווה לקראת הפרידה ממני ומנועה מאוד ריגשו אותי. למי שלא נמצא בתנועה זה אולי יראה מוזר, אבל ברגעים האלו הבנתי את המשמעות המטורפת של הפעילות ב'כנפיים של קרמבו' עבורו ועבור כל שאר הצעירים עם הצרכים המיוחדים. הרגשתי שגם אם הוא לא יודע בדיוק להסביר את מה שהוא מרגיש, הכול נמצא שם איפה שהוא בהבנה של איך נראו חייו החברתיים לפני 'כנפיים של קרמבו' ואת התחושה שלו שהנה הכול מסתיים והוא חוזר לזה שוב, גם אם זה רק לתקופת חופש בה יתגעגע מאוד לפעילות ולחבריו בתנועה, בדיוק כמו שקורה לכל מי שמגיע ל'כנפיים של קרמבו'. גם לי זה קרה, כבר מהרגע הראשון הרגשתי הכי בבית בעולם, לא משנה מי אני, לא משנה איך אני נראית ואיזה ג'ינס אני לובשת, אהבו אותי כמו שאני. בפעם הראשונה בחיי יכולתי לצאת מהבית בלי חשש ובלי מסכות ופשוט להיות אני".

מה גורם לך לסיפוק במה שאת עושה? 
"כיום התפקיד שלי הוא רכזת שכבה צעירה -כיתות ז'-ח'. במהלך כיתה ז' הפעילים נחשפים לתנועה ומגלים מה זה להיות חונך, עוברים הכשרה הכנה והיכרות עם עולם הצרכים המיוחדים במשך שנת פעילות על מנת שבכיתה ח' יוכלו כבר להיות חונכים. בנוסף לפעולות הדרכת חונכויות (חניכים והחונכים שלהם), גלאי כיתות ח' מצטרפים לכל השכבות הבוגרות ומתחילים לעבור גם פעולות שלהם עם מדריכים שלהם (כמו בכל תנועת נוער), אני אחראית על המדריכים של השכבה הצעירה, על הפעילים, על הפעולות ועוד וזה גורם לי לתחושת אחריות ולסיפוק גדול. הידיעה שיש ילדים בכיתה ז' שרוצים לשנות את החברה הישראלית בכך שהם בתנועת נוער, או שהם אומרים לחברים שלהם בבית הספר ש'מפגר', 'אוטיסט' ונכה אינן קללות, מראה לי שאני עושה את התפקיד שלי כמו שצריך, למרות שאני רק נערה. הידיעה שבמהלך התהליך הזה, הם מבינים שהם צריכים לקבל אנשים בדיוק כמו שהם, ולומדים לוותר על השיפוטיות ושהם מבינים שלכל אחד יש מה לתרום ולא משנה עם הוא בכיסא גלגלים או מתקשר באמצעות לוח תקשורת מיוחד....זה הסיפוק. הסיפוק ממחשבות גדולות כאלו "שדור העתיד על הכתפיים שלי", לצד הנאה מרגעים מרגשים קטנים, בהם איזה חניך רץ אלי ומחבק אותי, בתחילת כל פעולה, למרות שלא בטוח שהוא יודע את השם שלי, זה מעצים ונותן לי תחושה הכי טובה שיכולה להיות".

מה את חושבת שיכול לעזור לשנות דברים?
"לכל אדם יש כוח, אבל הוא לא חזק מספיק כמו לקבוצה שלמה. ב'כנפיים של קרמבו' ישנם כ- 6000 בני ובנות נוער פעילים ב- 66 סניפים הפזורים בכל רחבי הארץ. ביחד אנחנו מובילים את השינוי החברתי הכי גדול שהיה עד היום במדינה. אני מאמינה בכוח של הצעירים. לבני הנוער ולילדים יש כוח לקום ולשנות מצבים, כדי שבעתיד יהיה לנו נעים לחיות בחברה אוהבת יותר וטובה יותר. כל מי שפועל למען החברה, כל מי שאכפת לו, תמיד מצליחה לסחוף אחריו עוד רבים אחרים".

האם אפשר לשנות דברים לדעתך?
"החזון שלנו הוא שביחד, כולנו נוכל ליצור מקום ומשמעות לכל אדם, בדיוק כמו בחזון של 'כנפיים של קרמבו'. הכל תמיד אפשרי, זה רק תלוי ברצון שלנו".

 מה הצורך מבחינת הנושא של ילדים בעלי מוגבלויות בארץ?  
"לרב הילדים האלו אין מסגרות אחר הצהריים. הילדים האלו זקוקים למסגרות ששם הם יכולים להכיר חברים חדשים ואפילו בגיל שלהם. זו הזדמנות לומר שכ-3,000 ילדים עם צרכים מיוחדים מורכבים, נמצאים כיום ברשימות המתנה להצטרף לפעילות בסניפים שלנו ברחבי הארץ ואין לתנועה תקציב לקלוט אותם. לכן מי שמרגיש שהוא יכול לשנות ותרום מוזמן להיכנס לאתר שלנו ולעשות את זה". 

מה החלום שלך? "שכל אדם יקבל את המסגרות שהוא צריך, ש'כנפיים של קרמבו' תתפתח ותגדל ותגיע לכל עיר בישראל, ושלכל 3,000 הילדים שברשימות ההמתנה, תהיה האפשרות להיכנס לסניפים ולא תחסם בגלל מחסור בתקציב או בחונכים. ושכל אדם יקבל את האחר והשונה ממנו".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש