פרסומת
דלג

פרידה מגברת בית המשפט

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 10/4/2019 19:47 ● ערב ערב 2910
אנשים מעטים בלבד יכולים לספר לכם סיפורים ממאחורי הקלעים של בית המשפט ● אחת כזו היא אתי דפנה, מי ששימשה במשך 44 שנים כמזכירת בית המשפט באילת (34 שנים שימשה כמזכירה הראשית), ותחת ידיה עברו מאות שופטים, עורכי דין ושוטרים ואלפי סיפורים ● אבל גם היום, כמה חודשים אחרי שיצאה לפנסיה, יש לדפנה רק דברים טובים לספר על המערכת ● בראיון פרידה ממערכת המשפט היא מספרת על הקושי להיות שופט בעיר קטנה, על עבודת המזכירות המחייבת, על ימי בית המשפט הישן באילת, ותתפלאו, גם היום כשהיא פוגשת את חבריה השופטים, היא לא מצליחה שלא לפנות אליהם בתואר 'אדוני'
פרידה מגברת בית המשפט

כשאתי דפנה תלתה את הגלימה לפני מספר חודשים ויצאה לגמלאות, היא הייתה בטוחה שיהיה לה עכשיו זמן להכל, אפילו זמן לנכדים האהובים שלא הייתה שותפה בגידולם בשל שנות עבודתה המחייבת "והנכד הגדול שלי כבר בן 20", היא מספרת בגאווה. אלא שמישהו עכשיו צריך להסביר לה איך זה שלמרות שהיא כבר לא עובדת, עדיין לא נשאר לה זמן. תשאלו את שלושת ילדיה, שלא מתגוררים באילת, שעדיין מחכים שסבתא אתי תגיע אליהם ליותר מגיחה קצרה בלבד. היא אפילו עדיין לא מצאה זמן לפתוח את מכונת התפירה האהובה שלה ולתפור את הדברים שהיא כל כך אוהבת ואפילו לא הספיקה לראות את הדיסק ממסיבת הפרידה שקיימו לה בבית המשפט, מסיבה מרגשת אליה הגיעו עשרות שופטים מכל הארץ שכיהנו באילת בימיה במרוצת 44 השנים. גם לראיון הסיכום הזה שלה נאלצתי לחכות כמה חודשים, כי מה לעשות ואתי הייתה מאוד עסקה: נסעה עם אחיותיה לטיולים בחו"ל, יצאה לימי כייף עם בעלה בארץ, קיבלה על עצמה את תפקיד נשיאת 'רוטרי' באילת, מתנדבת בכל הזדמנות במתן בסתר, לא מוותרת על הכנת ארוחת בוקר בריאה ומפנקת לה ולבעלה וכמובן שלא מוותרת על הטלנובלות האהובות שלה "הטרנטולות שלה", כמו שמכנה אותן בעלה, כאילו היא מבקשת לטרוף את העולם ולהספיק הכל רגע אחרי שהשתחררה משנים של מסגרת נוקשה. דבר אחד לא השתנה אז וגם היום- חוש ההומור שלה. עם משהו בפנים ובקול שמזכירים את השחקנית מיקי קם אבל מהזן התימני, אתי שולפת פניני חכמה מצחיקים שהופכים את השהות איתה ליותר מנעימה. "היום כשאני מסתכלת אחורנית, אני תוהה איך יכולתי גם לעבוד בפול טיים כמזכירה הראשית של בית המשפט, לגדל שלושה ילדים ולהספיק לעשות דברים, כשהיום בלי העבודה אני לא מספיקה כלום", היא צוחקת. "עד היום, כמה חודשים אחרי הפנסיה, הילדים שלי עדיין מחכים שסבתא תגיע לעזור. זה לא שאני מברישה להם, אני פשוט עסוקה, והם צריכים להיות מרוצים שאמא שלהם עסוקה".

 

לדעת את מה שאנשים לא מדמיינים


כשמדברים על אתי דפנה, מדברים על המזכירה הראשית המיתולוגית של בית המשפט. זו שתמיד הייתה שם. בית המשפט הישן החליף את פניו והתחדש, שופטים התחלפו, מאות שוטרים, תובעים, עורכי דין באו והלכו, והיא תמיד נשארה עוד מימי בית המשפט הישן של אילת שהיה ממוקם בבניין המשרדים הישן בלב העיר. ואם תהיתם מה כל כך מיוחד בעבודת מזכירה ראשית, כדאי שתדעו כי עבודה כזו היא תובענית, לחוצה ומחייבת. "זו לא עבודה שאת מגיעה אליה בשעה 8:00 בבוקר ומסיימת בשעה 16:00", מבהירה אתי. "פתאום יש צו מניעה, פתאום מקפיצים את בית המשפט והמזכירה הראשית תמיד צריכה לדאוג להכל. את צריכה לרצות שופטים, עורכי דין וקהל. מזכירה ראשית טובה צריכה לאפשר לשופטים לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר ולנהל למעשה את בית המשפט. היא צריכה להכיר הכל ולמצוא פתרונות לכל בעיה. אם מישהי מהבנות חולה, המזכירה הראשית היא זו שצריכה למצוא לה מחליפה, לפתוח תיקים, לעשות תכניות מעצרים ובעצם מה לא? להיות קצת פסיכולוגית, קצת גננת, להיות דיפלומטית טובה ולהסתדר עם כולם. אני אהבתי מאוד את העבודה אולי בגלל שאני אוהבת אנשים. אני מניחה שגם פישלתי פה ושם, אבל תמיד, אם טעיתי כי הרי גם אני בן אדם, זה היה מתוך טעות אנוש ולא מתוך רשעות".
אם תשאלו את אתי על בית המשפט הישן שהיה באילת היא תפליג אתכם לאין סוף סיפורים, אחרי הכל שם היא גם שימשה כמוציאה לפועל ובאילת הקטנה של אז כשכולם הכירו את כולם, היא הייתה פוגשת אנשים ברחוב או במכולת ומכירה כל אחד וסיפורו. אלא שגם היום כמו במרוצת כל השנים, היא אף פעם לא תזכיר שמות ולא תרמוז כי הדבר החשוב ביותר בעבודת מזכירה ראשית של בית המשפט הוא היכולת לשתוק או כמו שהיא מגדירה את זה- "הדבר החשוב ביותר אצל מזכירה ראשית וזה גם היה הטיפ הראשי שנתתי לאורית ממשיכת דרכי בתפקיד הוא שמזכירה ראשית טובה צריכה להיות עיוורת, חירשת ואילמת".
"פעם היה שופט אחד וכולם הכירו את כולם וגם את תיבת הפנדורה של כל אחד. אז הכל היה ידני והיו ספרי ענק בבית המשפט בהם הכל היה נכתב. לי יש בלי עין רעה עדיין זיכרון טוב, והייתי זוכרת את כל הסיפורים של האנשים שהגיעו לבית המשפט. פעם הלכתי לקניות ופגשתי בחנות מישהו שידעתי שהוא פושט רגל ואסור לו לתת צ'קים, אז יצאתי מהר מהחנות כי ראיתי שהוא עושה משהו שבפועל אסור לו לעשות אבל מצד שני לי אסור היה לדבר. למחרת הגיעה בעלת החנות לבית המשפט בצרחות והאשימה אותי שראיתי ולא אמרתי כלום. אבל מה לעשות ואסור היה לי לדבר ולכן גם יצאתי מהחנות מיד ולא קניתי כלום. או שאת הולכת לחבר ופוגשת שם מישהו שמספר על עצמו גדולות ונצורות ואת חושבת לך בלב- ראבק בבוקר רק השתחררת אחרי שהתעסקת עם הבת של השכנים....וזה כשאת רק מזכירה ראשית. תארי לעצמך מה עבר אז על שופט בעיר קטנה כמו אילת ומה הפלא שהוא נחשב אז לחצי אלוהים. זו גם הסיבה שחשובה כל כך התחלופה של השופטים בעיקר בעיר קטנה.

איך מצליחים לרכוש ככה חברים?
"אני מטבעי לא אחת שאוספת סביבה הרבה אנשים. ביתי הוא מבצרי וגם הצלחתי לשרוד בתפקיד במשך כל כך הרבה שנים. הילדים והבית היו תמיד הכי חשובים לי. העבודה הייתה כל עולמי. כשגרנו בכוכב גרנו עם 48 שכנים. הייתה לי חברה שהייתה מספרת לי סיפורים על בית המשפט שהקשר בינם לבין המציאות היה שונה לגמרי. היא ניסתה ככה להוציא ממני דברים, אבל אני רק הייתי צוחקת ושואלת אותה מאיפה היא הביאה את השטויות האלו. או כשאת מעבירה לכתב חומר שמותר לו לקבל מבית המשפט ואת קוראת אחר כך דברים שלא ברור לך מאיפה הוא הביא אותם והוא מסביר לך שהיה חייב להכניס קצת מלח ופלפל".

 

"חברות עם שופט? כשהם ואת בתפקיד זה בכלל לא אפשרי". דפנה

 

למה החלטת לפרוש?
"הגעתי לגיל. הנציבות אמנם המשיכה לי עוד קצת את התפקיד, אבל לכל דבר יש סוף. עם כל האהבה שלי לתפקיד היו ימים שזה היה עבורי כבר יותר מדי. לא פעם העבודה הגיעה אלי עד הבית וכשמישהו היה מגיע אלי עד הבית לבקש למשל צו שיפוטי של שופט, אז מי אני שאאכזב אותו? תמיד הייתי נותנת מענה. אני לא אשכח איך לפני שנים עצרו באילת איש מוכר מאוד והגיעו אלי עד הבית בבקשה להוציא צו שחרור של הבן אדם. לכל אחד הרי הייתי עושה את זה, למה שבן אדם יישב ככה סתם במעצר? אחר כך ניסו לטעון שעשיתי את זה רק בגלל שהוא היה השכן שלי. אמנם קנינו לידו בית אבל בכלל לא גרנו בו עדיין....זו בהחלט לא הייתה עבודה קלה והיו לא מעט פעמים שכבר רציתי לפרוש, אבל את ממשיכה לפעמים מתוך הרגל, עד שדי, הגיע היום בו באמת כבר הייתי צריכה לפרוש ולהעביר את המקום".

 

כולם היו בניי


כשמדברים עם אתי על השופטים הרבים שעברו תחת ידיה במרוצת 44 השנים היא מחייכת חיוך גדול ואימהי.
איזה שופט היה הכי נחמד? אני מנסה לדלות ממנה קצת פיקנטריה ואתי נשבעת: "לא היה שופט אחד שלא היה נחמד. חשוב לי להעביר מסר ברור לכל מי שקורא את הכתבה- שיש לנו בארץ שופטים נקיי כפיים. שופט שרק נדמה לו שהכיר אותך, מיד פוסל את עצמו מהתיק. הם כל כך קפדניים וכל כך נזהרים שכשאני שומעת בתקשורת כל מיני סיפורים אני לא מבינה איך זה יכול להיות. שופט גוזר על עצמו ניתוק ומרחק. אין לו כמעט חברים וזה מרתיח לי את הדם כשמדברים בגנות שופט כי אני רואה כאן עד כמה החיים של שופט לא פשוטים ובטח שלא קלים. אני יכולה לומר בוודאות שזה לא קרה בבית ספרי".

אולי היית תמימה מדי?
"לאאאאאא הרי אני רואה איך הם מתפקדים ומה הם עושים. את יודעת עד כמה שופט מבודד כאן באילת? אין לו חיי חברה ואין לו כלום. היו באילת שופטים מבית שמאי שהיו אפילו נשארים ברכב ושולחים את האשה לעשות קניות רק כדי לא להתחכך באנשים וזה לחלוטין לא בגלל שהם סנובים, ממש לא, זה רק כדי להימנע ממצבים לא נעימים שיכולים לקרות בעיר קטנה. יש שופטים שלא התגוררו באילת אלא באחד הקיבוצים בסביבה, כדי להקטין חיכוך. אלון בני הוא פרקליט בפרקליטות דרום. כשהוא היה מופיע באילת הוא יכל לישון אצלי בלילה, אבל כשהיה מגיע לבית המשפט אסור היה לו לעבור דרכי. השופט לא היה יודע עליו כלום. בניגוד למה שעלולים לחשוב- השופטים הם אנשים מקסימים, מקסימים. כשאת מכירה אותם מבפנים את מתמוגגת. אני זוכרת איך בבית המשפט הישן הביאו קטין למשפט. השופט יצא מהחדר שלי לכיוון השירותים והקטין ראה אותו ושאל את אימו- "למה הוא לובש גלימה שחורה?". האמא השיבה: "כי עצוב לו להכניס קטינים כמוך לבית סוהר". והם באמת, למרות המראה המוקפד והארשת הרצינית הם קודם כל בני אדם, בעיקר שופטי הנוער הם משהו. יש להם הרבה סבלנות והם מאפשרים לך לדבר. אני זוכרת שהיה משפט על גילוי עריות במשפחה והשופט המחוזי אומר לבחורה- "את יודעת, לפעמים גם בית המשפט מזיל דמעה....". לומר על שופטים שהם לא אנושיים זה הזוי. אף אחד לא יודע איזה שבעת מדורי גיהינום הם עוברים עם עצמם בפרט בתיקי נוער ומשפחה".

ולא היו שופטים מעצבנים?
"היו", מחייכת אתי כממתיקת סוד. "אבל כל מה שיכולתי לעשות זה להתעצבן ולאכול את הכובע".
אחד הדברים עליהם אתי לא ויתרה לאורך שנות עבודתה היה לדבר אל כל אחד ואחת בגובה העיניים. "כשמישהו היה בא אלי צורח, הבנתי שככל שאוריד את גובה הטון בדיבור מולו, זה יוריד גם את הצעקות שלו. כולנו נבראנו בצלמו ובדמותו ותמיד דאגתי לשמור על צניעות.
אתי מספרת בגאווה של אמא איך שופטים רבים יצאו מאילת והתקדמו בסולם הדרגות. "תאמיני לי שאהבתי כל אחד ואחת מהם כאילו היו בניי. יצאו מאילת שופטים מחוזיים, נשיאי בתי משפט, אנשים מתקדמים מכאן כי באילת יש להם אפשרות לגעת בכל התחומים". אתי מדברת באהבה רבה על השופטים, ומזכירה אותם אחד אחד בשמות: "השופט לוי שמכהן עכשיו באילת, השופט שי ברגר מדהים, את השופט תומר אורינוב ממש אימצתי, עכשיו כשאני כבר לא בתפקיד, השופטת אדלשטיין מדהימה. שופטים אהובים ונבונים במיוחד היו: א. בן דור, א. כהן, א. יעקב, מ. נדל ז"ל, י. עדן, א. רון, ג. טייב, ד. בלטמן, ש. שטרית, ש.פ. הלוי, ש. שטיין, א. יקואל, ל. ברינגר ועוד רבים וטובים. השופטת שוש שטרית התחילה את דרכה באילת בתור רשמת של ההוצאה לפועל. כל הזמן הייתי אומרת לה- "גברתי לכי לשיפוט. בסוף היא עשתה את זה וגם הזמינה אותי לטקס ההכתרה שלה. הוזמנתי לטקס ההכתרה של השופט אורינוב ובכל פעם שדיברתי איתו או פניתי אליו אמרתי לו- 'אדוני'. אבא שלו הסתכל עלי מופתע ושאל אבל למה את קוראת לו 'אדוני'?. הסברתי לו שיתחיל להתרגל כי מעכשיו הבן שלו הוא 'אדוני'...
באחת הפעמים שהייתי עם הנכדה שלי פגשנו את אחד השופטים. הנכדה שלי שאלה אותי איך קוראים לו ועניתי לה- "אדוני". השופט שמע את זה ואמר לנכדה שלי- "לא קוראים לי אדוני", ואמר לה את שמו. הנכדה שלי תהתה וביקשה להבין למה אני קוראת לו 'אדוני'? אמרתי לה רק- "כשתגדלי, תביני". אין מה לעשות הדיסטנס במיוחד בעיר קטנה כמו אילת מאוד חשוב".

עד כמה שופט עובד קשה?
"אוהו...אין להם זמן לנשום ואנשים לא מבינים את זה. השופט ממש לא משחק. רוב הזמן הם בדיונים וכשהם מסיימים יש להם משימות בלי סוף. לשופט יכולות להיות בין 500- 1000 משימות ביום וזה המון.
 הוא צריך להיכנס לתוך תיק, לקרוא ולתת החלטות. זו עבודה מאוד אחראית ובעיקר כפוית טובה, כי לא משנה מה השופט יחליט, תמיד אחד הצדדים ייצא לא מרוצה".

 

לא שוברת דיסטנס


גם היום כשהיא כבר מחוץ לבית המשפט וכבר יש לה יחסית מעט יותר ידידותיים עם השופטים, אתי עדיין מתקשה לשבור את הדיסטנס מולם. זו הסיבה שגם היום היא לא תקרא להם בשמם המלא אלא בשמות המשפחה, וגם היום אם תפגוש בהם, וזה כבר קרה, היא עדיין תקרא להם 'אדוני' ו'גבירתי'. "היום כשאני בחוץ חשוב לי שאנשים יבינו איך הכל מחושב במערכת הזו. מצד אחד שופט הוא בן אדם ויכול ללכת היום לרופא ומחר לגלות שהוא אמור לשפוט אותו. לכן מיד הוא יפסול את עצמו. אין עם זה בכלל חוכמות. אם יש לבן של עובד בבית המשפט תיק, הוא חייב לדווח על זה למזכירה הראשית ולצרף את כתב האישום. החומר עובר לנשיאה שמחליטה אם להוציא את התיק מאילת. עד כדי כך מקפידים על טוהר המידות. לנו היה בית שני באילת. הדיירים עשו לנו את המוות ולא שילמו. מאחר ובאותם ימים גם הייתי המוציאה לפועל, התיק עבר לבית המשפט בדימונה. מי יכול לרוץ לשם בכל פעם שיש צרות? אז מכרנו את הבית".
"יש ביניהם אנשים כאלו נהדרים שאת חושבת לעצמך הם הרי יכלו להיות חברים כל כך נהדרים, אבל כשהם ואת בתפקיד זה בכלל לא אפשרי". 

יש הבדל בין שופט לשופטת?
"ממש  לא. רק שלו את קוראת 'אדוני' ולה 'גבירתי"... היא צוחקת.

בשום שלב לא חשבת ללמוד בעצמך משפטים?
"בשלב מסוים בתי המשפט אפשרו למזכירות ראשיות ללמוד משפטים ואני רציתי אבל בדיוק אז בעלי עבר מחלה קשה ופחדתי להיכנס למחויבות. אחר כך כשרציתי זה כבר לא התלבש טוב על החיים, אבל זה לגמרי עבר לי בראש. אחרי הכל, כשאת כל כך הרבה שנים בתפקיד וצוברת ניסיון, יש דברים שאת כבר מבינה לא פחות מעורך דין. הרבה פעמים עורכי דין מתחילים היו שואלים אותי שאלות הכוונה, ואני אמנם לא יועצת משפטית אבל הייתי רומזת".

 

כבוד הנשיאה


חודש בלבד אחרי שסיימה את תפקידה בבית המשפט, נבחרה אתי לתפקיד נשיאת 'רוטרי' אילת לשנה הקרובה, אלא שבפועל היא דיי מאוכזבת מעשייתה בתפקיד: "ציפיתי לעשות יותר ממה שאני עושה", היא אומרת ומודה שהתאכזבה. "אולי זו הקדמה, אבל אנשים פחות מתלהבים מעשייה. באתי עם הרבה מרץ ורציתי לעשות הרבה יותר. מצד אחד כולם מתלהבים ורוצים להיות ב'רוטרי', מצד שני כשאת מנסה להזיז דברים יש פחות התלהבות, ועדיין 'רוטרי' עושה המון למען הקהילה. אולי אני צריכה לסיים את התפקיד ולהיות חברה מן המניין כדי שהנשיא הבא יוכל להזיז יותר עניינים", היא מציינת. 

מה הדבר שאת הכי רוצה לעשות עכשיו כשאת בפנסיה?
"אני שומרת שאריות בגדים ורוצה לעשות בובות. יש לי מכונת תפירה, אני חובבת תפירה ורוצה לעשות עבודות לנשמה. בינתיים רק רוצה כי עדיין לא מצאתי לזה זמן".

מה את מאחלת לעצמך?
"בריאות ועוד פעם בריאות לי ולכל בני ביתי ולכל השופטים שעבדתי איתם. אני מאחלת לעצמי שיהיה לי זמן פנוי ללכת עם חברה לכוס קפה. זה הזוי, פעם הייתי מספיקה כל כך הרבה והיום הזמן טס. היום אני עושה את הדברים בקצב שלי ובסדר היום שלי ומי בעצם צריך יותר?".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש