פרסומת
דלג

גן לי חביב לי

מאת: אביבה דקל ● צילום: מערכת ערב ערב ● 15/5/2019 09:06 ● מה נשמע 600
למרות שעברו כבר לא מעט שנים הם זוכרים אותם כדמות שהשפיעה להם על החיים ● פנינו לכמה מתושבי אילת והחזרנו אותם אל גן הילדים ● שמענו סיפורים על גננות, משחקים וימים אהובים של כייף
גן לי חביב לי

 

הגננת ניצי של מירב אפק - "הגננת האולטימטיבית

 

הגננת ניצי


מירב אפק, מנהלת 'מופת' באילת, בת 46, אבל זוכרת את כל הגננות שלה. אחת אחת ואפילו בשמות. "כולן היו נהדרות", היא ממהרת להדגיש. "הגננת הראשונה שלי הייתה שרה מדמוני, השנייה - ניצי הוכמן והשלישית שרקה רוכל. ניצי הייתה ללא ספק הכי כייפית – היה תענוג גדול להיות בגן שלה. היא הייתה מדליקה – גננת חיילת במדים, עם שתי צמות שחורות", מפגינה מירב זיכרון מפתיע וירידה עד לפרטים. "אני הייתי במחזור הראשון שלה כגננת. הייתי בת ארבע או חמש ואהבתי מאוד ללכת לגן, וכך גם כל הילדים. לאהוב ללכת לגן זה דבר משמעותי מאוד אצל ילד. ניצי שמרה על קשר עם הילדים שלה, גם אחרי שסיימו את הגן. יש לי ידיד בשם מרחב, שהיה איתי במחזור הראשון בגן של ניצי. הוא כבר לא באילת ותמיד כשאנחנו מדברים הוא מזכיר את הימים הטובים בגן של ניצי. היא הטביעה בנו כנראה משהו טוב אם כולנו זוכרים אותה לטובה. הסייעת בגן של ניצי הייתה רגינה קיסלסי ז"ל, והשתיים היו בלי שום ספק הזוג האולטימטיבי".


ניצי על מירב: "מתיקות מנצחת”

 

מירב, אז והיום


ניצי החלה את הקריירה שלה כגננת על תקן חיילת גננת באילת והמשיכה לעבוד 37 שנים במקצוע אותו אהבה מאוד. מירב אפק הייתה בגן של ניצי בשנה הראשונה בה עבדה על מדים. ממש כמו מירב, גם ניצי זוכרת את הילדה הקטנה: "מירב הייתה ילדה מתוקה להפליא", מספרת ניצי בחיוך, "ממש צפיחית בדבש. בא לחבק אותה כל הזמן. חייכנית, נעימה, אבל עושה בדיוק מה שהיא רוצה. 
בימים ההם, כשהייתי גננת מתחילה, לא היו גדרות סביב הגן ולא שערים נעולים. יום אחד נעלמה מירב ויחד איתה נעלמה גם צהלי, בתה של נעמי דרור, המורה לנגינה שביתה היה סמוך לגן. חיפשנו אותן בכל מקום, הפכנו את הגן ואת הסביבה, וכשמצאנו את השתיים לבסוף מטיילות בדרך בין ביתה של צהלי לגן, לא הבינו הקטנות על מה המהומה- "בסך הכל הלכנו לבקר בבית של צהלי. רציתי שנטייל לבית שלה", אמרה לי מירב בחיוך מתוק ואפילו לא הצלחתי לכעוס עליה", נזכרת ניצי. "הילדים היו אז מדהימים וגם ההורים. גם הילדים של היום נפלאים, אבל יש לחץ, בעיות והמצבים שהילדים נקלעים אליהם, והסביבה שבה הם חיים מלחיצים באמת".

יכולת לדמיין אז מה מירב תעשה לכשתגדל?
ניצי מחייכת: "הייתי בטוחה שתנהל משהו. תמיד הייתה עצמאית מאוד, אבל לא חצופה ועשתה הכל בנועם. תמיד היו סביבה חברים וחברות והיא ניהלה אותם- לא בשתלטנות, ולא בכוח כי אם בנועם. היא אולי אפילו לא הרגישה שהיא מנהלת אותם. היא תמיד חייכה והילדים הלכו אחריה. לדעתי זה לא השתנה עד היום, וזה סוד ההצלחה שלה – הנועם, המתיקות והחיוך".



לגעת בכל ילד וילד

 

איילת, אז והיום


מי? הגננת אילת צמח, גננת בגן חובה 'ארגמן'. בת 53, נשואה ואם לשלושה. הגיעה לאילת בעקבות בעלה שעבד בעיר.


איזו ילדה היית?
"אני לא זוכרת הרבה, אבל נראה לי שהייתי ילדה שקטה וממושמעת".


הגננת שזכורה לך במיוחד?
"הגננת שאני זוכרת הייתה הגננת רבקה, שהייתה הגננת שלי בגן 'אביבה', גן החובה בו למדתי. היא הייתה אשה צעירה, ואני זוכרת שהיה לה כיסוי ראש. כל ילד פוגש בממוצע שתי גננות בחייו, ולגננת של גן חובה יש יתרון בשל העובדה שהילדים גדולים יותר והגננת נעוצה בזיכרונם. אני זוכרת שהבטנו בגננת בהערצה ומאוד כיבדנו אותה".


מה את זוכרת מהגן?
"הגן שלי היה בירושלים, ולפי התמונות שיש לי, יחסית לגנים של היום הוא היה גן פשוט מאוד. אני זוכרת במיוחד את חגיגת החנוכה ואת הסביבון שהשתלשל מהתקרה ונראה מופלא בעינינו. זוכרת את המשחק החופשי בחצר שהיה מאוד משמעותי לפעילות שלנו בגן. בחצר נהנינו, למדנו דברים חדשים על הגינה, כל החברויות והמחנות, וכל הקשור ביחסי חברות, כל אלו קרו בחצר. לא היה אז בגן עושר של משחקי ומתקנים כמו שרואים בגנים של היום, ואנחנו פיתחנו לעצמנו עולם דמיוני רחב. אני זוכרת תמיד את הכריכים. אצלנו בבית אכלנו אוכל בריא, ולגן נתנו לי כריכים בריאים ותמיד קנאתי בילדים שהגיעו לגן עם כריך מרוח בשוקולד. היום, כשאני גננת בעצמי, אני מנהיגה אצלי בגן אורח חיים בריא, ואין אצלי שוקולד. דבר אחד שנשאר לי מהגן שהיה מאוד פשוט אבל ריגש אותנו מאוד - בסוף השנה קיבל כל ילד אלבום ובו צילומים מהגן. הכריכה של האלבום הייתה ציור שאנחנו ציירנו, וזה שימח וריגש אותי מאוד. הייתה זו מתנה צנועה, אבל משמעותית מאוד ואני שומרת עליה עד היום".


עד כמה הזיכרונות שלך מהגן גרמו לך להיות גננת?
"אני מאמינה שהחוויות הטובות בגן תרמו להחלטה שלי להיות גננת, ובנוסף, כשהילדים הפרטיים שלי הלכו לגן, התאהבתי בגן מחדש. בגיל 30 עשיתי הסבה מקצועית ומעבודה במשאבי אנוש בבית מלון הפכתי להיות גננת. ממילא כולם במלון קראו לי הגננת אילת, שכן טיפחתי וטיפלתי בכולם. שם הייתי גננת של ילדים גדולים. הדחיפה האחרונה שלי לבחור להיות גננת הייתה כאשר נרשמתי לקורס סייעות ואמרו לי שאני חייבת ללמוד הוראה ולא לעבוד בבית ספר כי אם בגן. זה לא פשוט ללמוד באמצע החיים, כשאת עצמך מטופלת בשני ילדים, אבל כנראה שזה היה היעוד שלי. למדתי וזה קרה. כנראה שכל אחד מגשים בסופו של דבר את ייעודו בחיים".


יש משהו שאת מביאה לגן שלך מתוך הזיכרונות שלך מגן והגננת?
"אני חושבת שאני מביאה לגן שלי היום את החום והאהבה שקיבלתי מהגננת שלי בימים בהם הייתי ילדה, שזה אחד הדברים החשובים ביותר לילד בגיל הרך. להעניק חום ואהבה זה מבחינתי במקום הראשון בתפקידים של הגננת. המשנה שלי היא שגן צריך להיות גן מכיל, גן חם, גן שבו הצוות קרוב לילד, קשוב ומחבק ומבין את צרכיו".


את שומרת על קשר עם הגננת?
"לצערי לא. עזבתי את ירושלים בגיל 12, ומאז לא ראיתי אותה".


איך היית רוצה שהילדים יזכרו אותך כגננת?
"מספיק שיזכרו שהייתי שם בשבילם, שיזכרו את החוויות, את הדרך ארץ, את העבודה בגינה והפעילות הסביבתית, שזה לא יישאר רק  בגן. אני מקווה שאני מצליחה לגעת בכל ילד ולהאיר עבורו את הפינות החשוכות".


מה ההבדל בין הגננות של פעם לגננות של היום?
"אני חושבת שההבדל הוא בידע הפסיכולוגי שאנו רוכשות כיום. היום הגישה הפסיכולוגית נרכשת ומושכלת, ויש שימת דגש על נושא הפסיכולוגיה והפדגוגיה. יש חשיבות לעודד חשיבה מחוץ לקופסא, מהכרת השונות בין ילד לילד. פעם התייחסו לכל הילדים כשווים, היום אנו מודעות שלכל ילד צרכים משלו ואי אפשר להתייחס לכולם בצורה שווה. לכל ילד יש את הצורך המיוחד שבו אנו צריכות להצליח לגעת".


 

הגן של היום הוא לא הגן של פעם

 

בטי, אז והיום


מי? בטי סימלמיץ', 25 שנים במערכת החינוך, השנה בשנת שבתון.
הגיעה לאילת לפני כ- 12 שנה, בעקבות המעבר של אחיה ובעלה המלונאים לאילת. היא נולדה וגדלה בדימונה, בת אמצעית למשפחה בת ששה ילדים.


איזו ילדה היית?
"אני זוכרת את עצמי כילדה סקרנית, טום בוי. אהבתי מאוד יצירה, משחקים ומוסיקה. הוריי היו הורים מכילים מאוד, גידלו 6 ילדים באהבה ולא עם הרבה אמצעים כלכליים. היינו משפחה מגובשת מאוד, נוסעים לטיולים, אוכלים ארוחות משפחתיות ומדברים המון. ההישגיות והרצון להשיג הישגים לימודיים היו דווקא פחות משמעותיים. המרוץ אחרי הזמן, ההישגיות והטכנולוגיה, גורמים לחסכים רגשיים אצל ילדים כבר מהגיל הצעיר, ובעיקר גורמים לקשיים בהתמודדות עם אתגרי המאה ה-21".


איך את זוכרת את הגן ואת הגננת?
"אני זוכרת את הגן כמקום מהנה ומלמד. שמו בו דגש על למידה עם שירים, הרבה משחקים והצגות. הגננת שלי בינה, זכורה לי כדמות חמה ואוהבת, מקצועית, רגישה וגם סמכותית. 
אני זוכרת את ההערכה הרבה של הוריי לגננת. היא גם הייתה הגננת של שלושת אחיי הקטנים ממני. בעיר דימונה, שהייתה קטנה, כולם הכירו את כולם, ושמה הלך לפניה! היא הייתה דמות מאוד משמעותית עבורי בתחילת דרכי במערכת החינוך, ואין ספק שבזכותה, ובזכות הרגישות והנועם שלה, לצד הנחישות - אני הכרתי צדדים נוספים בעצמי (כשרון השירה למשל), וכך גם שאר ילדי הגן. אני זוכרת את החיבוק החם שלה, המחמאות והמאמצים שלה לגוון את הלמידה בגן. תמונה שזכורה לי היא גן המשחקים שהיה בחצר הגן - צבעוני במיוחד".

שמרת על קשר עם הגננת?
"כשעזבתי את הגן, הייתי רואה אותה כשהייתי מגיעה לגן לפעילויות של האחים הקטנים שלי, היא תמיד נתנה לי תחושה שהיא גאה בי, תמיד עם חיוך ומחמאה. הקשר איתה נותק כשעזבה את דימונה לאחר מספר שנים, אך היא אחת מאנשי החינוך הבודדים שאני זוכרת - וזה מעיד על כך שהייתה משמעותית עבורי".

מה ההבדל בין הגננות של פעם ושל היום?
"היום כאשת חינוך, ברורה לי החשיבות של הגן בבניית האופי, החוסן, הכישורים החברתיים של הילד, ובעיקר חיזוק הקשרים החברתיים. כפי שציינתי קודם, בעידן של המציאות המשתנה, אנו רואים יותר ויותר, את הקשיים של הילדים לשחק, לדבר - פנים אל פנים ולא מול מסכים. יש נטייה של גננות להכין את התלמידים לכיתה א', ללמד קריאה/חשבון - מה שלדעתי מוטעה, כי זה בא על חשבון עבודה על החלקים הרגשיים והחברתיים, וזה יוצר פערים שעשויים להשפיע על הילד עם הכניסה לכיתה א'. עם המעבר מהגן לכיתה א', צריכים הילדים להתנתק מהגן ולהיכנס למערכת שעות, צלצולים, ישיבה של 45 דקות בשיעור וזה לא קל..זאת בדיוק הסיבה שבבית-ספר 'אלמוג' אותו אני מנהלת, ישנו מרחב גני בין שתי כיתות א', אשר בנוי כגן, ובו פינות עבודה, מטבח, ספריה, פינת יצירה, פינת בובות וקוביות... מרחב זה משמש בתחילת השנה מקום לעבודה של תלמידים באופן פרטני/קבוצתי, מקום שמאפשר גמישות במבנה יום הלימודים, איוורור ומשחק... ובשלב מאוחר יותר הוא משרת את תהליך הלמידה ומאפשר למידה מותאמת, מגוונת אשר נותנת מענה לשונות הלומד".


 

קשוחה אך מחנכת

 

אמיר, אז והיום


מי? אמיר איבגי, מגיש חדשות בטלוויזיה, לשעבר בערוץ הראשון, וכיום מגיש חדשות ראשי בערוץ 20.
אמיר, בנם של מכלוף איבגי, עובד 'תמנע', וליליאן, עקרת בית, עזב את אילת לטובת באר שבע כבר לפני שנים, אבל הוא יליד אילת וגדל בה, וגם בלבו, כמו בלב כל הילדים שגדלו באילת, תמיד  תהיה פינה חמה שמורה לעיר ובעיקר לגננת שלו.
אמיר זוכר היטב את הגננת שלו שרה שריג, שהייתה הגננת שלו ב'גן אשל' בשכונת 'יעלים', מאחורי סופר אלימלך. הוא גם זוכר היטב את מרים, העוזרת של שרה. השתיים עבדו יחד שנים רבות, ותחת ידיהן עברו הרבה מילדי אילת.


מה אתה זוכר מהימים ההם?
"שרה היתה גננת קשוחה. פחדנו ממנה, אבל בזכות החינוך שקיבלנו ב'גן אשל', הגעתי לכתה א' כשאני יודע קרוא וכתוב. 'גן אשל' היה גן מעשיר ומחנך, וזה לזכותה של הגננת שרה. את חווית הקריאה המלווה אותי עד היום, קיבלתי בגן. אני זוכר את ההתרגשות הגדולה שחווינו בכל יום שישי כשהחלפנו ספר בספריה של הגן. אני עדין זוכר עד היום את מגע שקית הבד שבה הבאנו מדי יום שישי את הספר שגמרנו בשבוע שחלף, וקיבלנו במקומו ספר חדש. 


שמרת על קשר עם חברים מהגן?
"כמו כל ילדי אילת נשארנו יחד. הילדים שהיו אתי בגן הלכו אתי עד אחרי התיכון. היה אז רק תיכון אחד בעיר- תיכון 'גולדווטר', כך שמי שהיה אתך בגן, ליווה אותך והיה חלק מחייך עד הצבא. הקשר שנולד בגן נשמר, ואנחנו כולנו חברים בפייסבוק עד היום".


 

 הגננת שרה גרנות, של אמיר חיים

 

הגננת שרה


"גידלה את הילדים לאהבת הארץ


אין באילת כמעט מי שלא מכיר את אמיר חיים, הבעלים של חברת האמנים 'המשפחה הפקות', בעל בית ספר למוסיקה לילדים, שפתח השנה אולפן הקלטות מפואר ומשוכלל. פסנתרן, מלחין וכותב מוסיקה לגיל הרך וגם למבוגרים וחבר באקו״ם. להקת 'המשפחה' בניהולו מופיעה באירועים רבים באילת ומחוצה לה ואף התארחה בתכניות טלוויזיה ורדיו רבות. 


"בוודאי שאני זוכר את הגננת שלי , מודיע לי אמיר כשאני שואלת אותו האם הוא זוכר. "שמה היה שרה גרנות, ושם הגן העירוני שהיה ממלכתה נקרא 'גן כרמלה'. הוא היה ממוקם לא רחוק מבית הספר 'ערבה'. שנתיים הייתי בגן של שרה גרנות, מגיל ארבע ועד שש. שרה הייתה גננת מצוינת. היו בגן שלה ארנבות, תרנגולת, תוכים ואקווריום. שיחקנו המון בחצר. מאד אהבתי את קבלות השבת ואת החגים, אולי מפני שהיא כל הזמן בחרה בי להופיע לפני הילדים. אצל שרה גדלנו על סיפורי התנ"ך, על סיפורי ארץ ישראל. שרה גידלה את הילדים לאהבת הארץ, וכולנו אהבנו כל רגע מהזמן שבילינו בגן. הגן של שרה היה בין הגנים הראשונים בהם ניגנתי כשהתחלתי לנגן בגני ילדים. אנחנו עדיין בקשר. היא אפילו חברה שלי בפייסבוק", הוא מודיע לי בחיוך. 

 

שרה על אמיר: "לא היה לי ספק שיבחר במוסיקה”

 

אמיר חיים, אז והיום


שרה גרנות הגיעה לאילת בעקבות עבודה שקיבל בעלה בעיר. ארבעים שנה חייתה המשפחה באילת. כיום הם מתגוררים בקרית מוצקין. מספרת שרה:
"שימשתי כגננת באילת משך 36 שנים. התחלתי בגן 'גיבורים' ואחר כך עבדתי בהרבה גנים. בשלב מסוים עזבתי את העבודה בגנים לטובת הקמת מרכז הדרכה לגננות באילת. המרכז עדיין קיים, וגננות מגיעות אליו להשתלמויות ולקבלת הדרכה אישית. אחרי שמונה עשרה שנה, שנתיים לפני שיצאתי לגמלאות, חזרתי שוב לעבוד עם ילדים – וזו הייתה חוויה מרעננת". את אמיר היא כמובן לא הספיקה אף פעם לשכוח: "אמיר הוא אחד הילדים שלא שוכחים. הילד הזה הוא עולם ומלואו. 
הכרתי אותו היטב משום שהיה ילד של השכנים שלי בדו משפחתי והכרתי את המשפחה. תמיד ראיתי בו ילד מיוחד. הוא למד עם הבן שלי בבית הספר 'ערבה', ואחר כך - בתיכון וליוויתי אותו לאורך כל הדרך. עד היום אני נהנית מכל כתבה שאני רואה עליו ומכל הופעה שלו בטלוויזיה. אני גם חברה שלו ב'פייסבוק' ואנחנו שומרים על קשר. אמיר היה ילד מוכשר, ילד מדהים, ממושמע, טוב וחכם – ילד שכל גננת מאחלת לעצמה שיהיה לה בגן. תמיד היה 'בימתי' ואהב להופיע. ילד עמוס כישרונות שבאו לו מלידה ובאו לידי ביטוי כבר בגן. תמיד ידעתי שהוא מוכשר ושיצליח. לא היה לי ספק כבר אז שאמיר יבחר במוסיקה כמקצוע. אחרי הכל כל בני המשפחה שלו מנגנים ושרים – משפחה שכולה מוסיקלית. ידעתי שאמיר ימשיך את המסורת. אני גאה בו מאוד. 
שמעתי שלאחרונה הוא פתח בית ספר למוסיקה. אני שמחה לשמוע על כל מה שקורה לאמיר, שמחה על שהוא מצליח ומאחלת לו רק דברים טובים".


הגננת ששינתה את חיי

 

ערן היום ואז עם הגננת דיקלה


מי? ערן יצחק, עוזר מאמן הפועל מול הים אילת בכדורסל.
כששאלתי את ערן אם הוא זוכר את הגננת שלו, הוא ענה מיד וללא היסוס: "וודאי שאני זוכר. אני זוכר את הגננת שלי דקלה אהרון מגן חובה. קשה לשכוח גננת שהפכה פרחח ושובב לא קטן למישהו שיושב ולומד בשיעורי הכנה שהעבירה לקראת כתה א'. הייתי שובב גדול, וכל מה שעניין אותי היה לשחק ולהשתולל  - ללמוד לא היה בכלל בראש שלי. דקלה לא לחצה. במקום זה היא עשתה לי הפקה ענקית של יום הולדת לקראת עלייתי לכתה א', וגרמה לי על ידי כך לשבת בשקט בשיעורים ולעבוד על ההכנה לכתה א'. בזכות דקלה עברתי את ההכנה בגדול. אבל לא רק בגלל זה אני זוכר אותה לטובה, אלא גם בגלל השמחה, השירים והחגיגה שהיו בכל יום בגן, שמחה שגרמה לי להתעורר בכל בוקר ולרצות להגיע לגן".


חדשות אילת - ערב ערב באילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש