פרסומת
דלג

חיה ובועטת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 3/7/2019 18:25 ● מה נשמע 607
והשבוע - החופש הגדול כבר כאן אז למה יש ’חכמים’ שלא מבינים שאסור לסכן את הילדים ● וגם- רגע אחרי סוף שנת הלימודים מומלץ לפרנסי העיר לעשות חשבון נפש ולחפש את הדרך הנכונה להשאיר בעיר את המורים החדשים
חיה ובועטת

 

תשמרו לנו על הילדים 


כ- 11,300 ילדי אילת יצאו לחופשת הקיץ הגדולה. שמחה גדולה לילדים ולמורים שנאלצו לסחוב ברצף את הימים מאז חופשת שבועות. שמחה קצת פחות גדולה להורים, שנאלצים לשלוח יד עמוק לכיס ולמצוא תעסוקה לילדים המשועממים. אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני ההורים בתקופה הזו הוא הצורך להגן על הילדים במהלך ימי החופשה, שכן כל המחקרים מצביעים על כך שעיקר הסכנות מצויות דווקא בבית ובקרבתו. ולמה אני כותבת את זה? כי ממש מול הבית שלי, ברחבת העפר הנושקת לפארק קנדה ומהווה את דרך הכניסה לבית הספר 'מצפה ים', החליט חוכמולוג לנטוש לאחרונה את רכבו תאמרו גרוטאתו מסוג פורד פוקוס בצבע בורדו. ניחא לנטוש, אבל אם כבר החליט הנוטש לגלות אזחות לקויה, לא ברור לי על מה ולמה הוא בחר לנטוש את הרכב דווקא במקום כזה בו עוברים מדי יום עשרות תלמידים בדרכם לבית הספר, ועכשיו בדרכם לפעילות הקיץ בבית הספר או ככה סתם בדרכם לפארק. אם לא די בזה, הרי שהחלון בצד הנהג, שידע מן הסתם ימים טובים יותר, נותר פתוח, הרכב מצוי בזוית ירידה, מה שאומר שדי אם ילד יישב כמשחק על כסא הנהג ויוריד את מעצור היד, מהר מאוד יגיע הרכב לחומת האבנים שממול. ושלא תגידו חרדתית או מגזימנית, ביום שבת האחרונה פספסתי בשנייה תמונה של ילדים משחקים בתוך הרכב הנטוש, ואוי לו לאותו נוטש רכבו באם ביום מן הימים יקרה כאן אסון.

 

סכנה לילדים


אז כמובן שמיהרתי לפנות למוקד העירוני 106 ודיווחתי על המפגע המסוכן. ביקשתי שמישהו יגיע לפחות לחסום את החלון או למנוע את האפשרות להיכנס לרכב. אז חיכיתי וחיכיתי, קיוויתי וקיוויתי ומי לא בא? אחרי שלושה ימים של שקט תעשייתי מכיוון הנטוש, ואחרי שאף אחד לא טרח אפילו לקשט את חלון הרכב בהתרעה לפני גרירה, התקשרתי שוב למוקד העירוני ונזפתי. בתגובה הבהירה לי המוקדנית מעברו השני של הקו, כי פנייתי הועברה למחלקת הגרוטאות של העירייה ולמרות הרצון שלהם לפעול במהרה, במקרה של גרוטאות רכב ישנו הליך ארוך ומכעיס שמצריך בראש ובראשונה איתור ופנייה לבעל הרכב בבקשה לסלק את המפגע מהמקום. רק לאחר כמה ימי המתנה, משלא נעשה דבר עם הרכב הנטוש, מועבר הנושא לבית המשפט, רק שם יכול לקבוע השופט כי מדובר בגרוטאה ולאשר לנציגי העירייה לעטר את חלון הרכב באותה הודעה שלפני פינוי המטרד. ורגע, זה לא הסוף, עכשיו מקבל בעל הרכב אפשרות של כמה שבועות לפינוי הנטוש בעצמו, ורק לאחר שעברה התקופה הארוכה הזו, תוכל העירייה לפנות את הגרוטאה ולחייב את בעל הרכב בעלות הפינוי. אכן נפלאות הן דרכי החוק במדינת ישראל והפעם האצבע המאשימה לא יכולה להיות מכוונת כלפי העירייה, אממה, באותה נשימה, תוהה אני האם אין שום דרך להגדיל קצת את הראש, להבין כי מדובר כאן בסכנה של ממש ועם כל הכבוד לחוק היבש, להגיע לפחות לאטום את הרכב? לזה בדיוק אני קוראת סכנת קיץ מיותרת. ואתה הבעלים של הרכב, שאולי קורא עכשיו שורות אלו ומזהה את הגרוטאה שלך, או שאולי החברים שלך קוראים עכשיו את האייטם, אולי תבין שדמם של ילדי השכונה על ראשך. מה לעשות ובחרת במקום הלא נכון לנטוש את הרכב,.אז מאחר ובלאוו הכי תאלץ לשלם את הוצאות הגרירה, טוב תעשה אם תקדים לעשות את זה קודם ובעצמך, ועל הדרך אולי תחסוך לעצמך כמה שנים טובות וארוכות של ישיבה מאחורי סורג ובריח, כי זה מה שקורה כשאי מחשבת תחילה גורמת למוות.
ותחשבו על זה טוב טוב. שלא נדע מצרות.

 

אמצו מורה 


זהו. תמה ונשלמה לה שנת לימודים נוספת. עוד איקס בטבלת היאוש בדרך לסיום הלימודים, ולפחות במקרה של הפרטיים שלי הדרך עוד ארוכה. אחת הבעיות העיקריות מולן נאלצת להתמודד מערכת החינוך בארץ בכלל ובאילת בפרט הוא המחסור החמור במורים, מה שגורם לריבוי שעות חסרות במהלך השנה. אין גורם במשרד החינוך שלא מכיר את הבעייה שהיא חמורה על אחת כמה וכמה באילת המשוועת לכוח הוראה טוב. שורה של תמריצים שווים מוצעים בכל שנה למורים חדשים שמגיעים מחוץ לאילת כדי ללמד בעיר הכי דרומית על המפה. עד כאן הכל טוב ויפה. לפחות מבחינה כספית אין ספק שהעסק למורים שמגיעים לעיר משתלם במיוחד. אלא שבפועל, ואת זה הדגיש בפני כבר לפני מספר חודשים מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך שנכנס לאחרונה לתפקידו, הבעייה הגדולה של אילת היא העובדה שאין בעיר קהילת מורים, או במילים אחרות, אין באילת קליטה חברתית מספיק טובה של המורים החדשים שמוצאים את עצמם מרוחקים מהמשפחה הרבה יותר ממה שתיארו לעצמם, בבדידות מזהירה ושוברת לבבות, עד שלא פעם גם ההטבות הכספיות שניתנות למורים שמגיעים מחוץ לאילת לא מצליחים לגרום להם להישאר בעיר.

 


ואני שואלת איך זה שעד היום לא השכילה עיריית אילת לפתוח תוכנית מיוחדת לקליטת המורים החדשים בעיר. תוכנית שתאפשר להם להרגיש למרות הריחוק מהמשפחה שיש להם כאן בית, שיש להם למי לפנות, היכן לאכול ארוחות שישי, איפה להעביר חגים קצרים כשאין מספיק זמן לנסוע הביתה, ובכלל תוכנית שתספק להם אוזן קשבת, נפש מבינה ואמפטית. הרי לא יתכן שמצד אחד העיר תשווע כל כך לכוחות הוראה, תקלוט כוחות הוראה ותאבד אותם לאחר שנה אחת או לכל היותר שנתיים ועם עובדות לא מתווכחים. 
כך קרה שבשנת הלימודים הבאה החלטתי לפתוח בעצמי בפרויקט אמץ מורה. אני מכירה לפחות מורה אחת, מקסימה ובודדה שלדעתי לא תתנגד למצוא לעצמה בעיר משפחה חמה ותומכת על תקן משפחה מאמצת. אזמין אותה אלינו לארוחת שישי, אדאג לה באם תהייה חולה, אהייה כאן עבורה כאוזן קשבת, כאמא שנייה כי האמא הראשונה רחוקה מדי, כי אם בקיבוצים יכולות להיות משפחות מאמצות וגם בצה"ל אז בעצם למה שלא נתאגד כולנו, תושבי אילת בעלי הלב החם כל כך ונאמץ אל חיקינו מורה?
הנה, אני זורקת את הרעיון לעיריית אילת, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה וידאג בסך הכל לחבר בין מורים חדשים ובודדים בעיר לבין משפחות מאמצות חמות וטובות. זה לא בשמיים, אבל הרווח של כולנו יהיה ענק. ובינינו גם של המורים החדשים שיגלו שלמרות הריחוק אין על אילת.
 


חדשות אילת - ערב ערב באילת  

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש