פרסומת
דלג

רחלי תנגיש לכם

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: חיים דוד ● 31/7/2019 10:02 ● מה נשמע 611
חמש וחצי שנים אחרי שקיבלה על עצמה את תפקיד רכזת נגישות אילת והערבה ויצקה תוכן ועשייה לתוך התפקיד החדש, רחלי רגב, הבחורה שהשם הנרדף שלה בעיר הפך ל'רחלי נגישות', אומרת יפה שלום ותודה וממשיכה הלאה לקידום הבא ● בשיחת פרידה היא מסכמת את שנות העשייה שלה, מבהירה בלי הצטנעות ובצדק: "אני מרגישה את השינוי שעשיתי בעיר" ● מסתכלת בגאווה על שורה של פרויקטים שהיא משאירה מאחוריה, ובאותה נשימה לא שוכחת לציין כי גם יש עוד הרבה עבודה לעשות ● ולא, מבחינתה היא לא עוזבת את העיר, אלא רק הופכת להיות השגרירה של אילת במרכז
רחלי תנגיש לכם

לפני חמש וחצי שנים בדיוק נכנסה רחלי רגב למשרדי בעיתון. מהוססת, נרגשת, רגע אחרי שקיבלה על עצמה תפקיד שהיה חדש עבורה וחדש בכלל בנוף המקומי- רכזת נגישות אילת והערבה. וזה לא שהיא באמת ידעה בתחילת הדרך מה היא הולכת לעשות תחת הטייטל המחייב הזה, אבל כשאת מגיעה מהמקום בו נגישות היא לא שפה זרה עבורך, ומי כמוך מכירה מקרוב את העובדה שכשאומרים נגישות לא מתכוונים רק לשביל גישה- השמיים הם הגבול. מהר מאוד יצקה רחלי תוכן עשיר לתוך התפקיד החדש שנולד יד ביד עם חוק הנגישות בארץ, וחתמה על מהפך בתחום הנגישות באילת. 

 

סוגרת מעגל


כשרחלי נכנסת למשרדי היא מחייכת חיוך רחב ומבהירה: "זו סגירת מעגל עבורי. לכאן הגעתי רגע אחרי שקיבלתי את התפקיד החדש, כדי לספר עליו, ולכאן אני מגיעה היום, רגע לפני שאני עוזבת, כדי לסגור מעגל ולסכם". מבחינתה הרבה מים עברו בים סוף. לא זו בלבד שהיא הצעידה את אילת בהצלחה בנבכי עולם הנגישות, אלא שרחלי אורזת היום לא רק את הפקלאות, אלא גם שני ילדים שילדה כאן באהבה רבה והיא ממשיכה הלאה, להתקדם בסולם התפקידים בעמותת 'נגישות ישראל', המקום שהיה לה לבית כנערה עם ליקוי שמיעה. "חצי שנה אחרי שהגעתי לאילת קיבלתי את התפקיד", נזכרת רחלי בתחילת דרכה בתחום שהפך אותה מעוד צעירה אנונימית שהגיעה לחפש את עצמה באילת, לשם דבר בעיר. "הגעתי לאילת לאחר שעזבתי עבודה כשבידי מקצוע של מורשית נגישות. זה היה בתקופה בה התקנות בנושא רק נכנסו לתוקף. לא היה משהו שרציתי לעשות יותר מלרדת לחיות באילת", היא מודה. "זה היה החלום שלי אחרי הצבא. יש משהו בעיר הזו שעושה לי תחושה של בית. קיוויתי שאם ייצא שאעסוק באילת בתחום הנגישות ב – 20 אחוז מהזמן שלי, אומר תודה לעולם", היא אומרת בחיוך, "אלא שאז, חצי שנה אחרי שחייתי בעיר, ישבתי, קראתי, הסתכלתי ושאלתי את עצמי, עמותת 'נגישות ישראל' אותה הכרתי כנערה מדריכה, הבינה שיש באילת פוטנציאל אדיר. זו הייתה מבחינתם עיר עם ואקום, ריק בתחום הנגישות. רצה הגורל ובאותם ימים ממש הגיעו לטלפון האדום של העמותה, המון תלונות מאילת מצד תיירים ותושבים בנושא היעדר נגישות, מה שגרם למיכל רימון, מנכ"לית עמותת 'נגישות ישראל' לפנות אלי ולהציע לי- "בואי תרימי את הכפפה".
ורחלי הרימה את הכפפה ועוד איך. "פתאום הכל התחבר. ברגע שרישוי עסקים בעירייה הבינו שיש להם בעיר עם מי לעבוד הם לקחו על עצמם ברצינות את נושא הנגישות בעיר. בהתחלה אמנם הכל היה מבולבל, מי אתם העמותה? אבל אחרי חמש וחצי שנים אני יכולה לומר בפה מלא שהכל היום מסודר כאן. אני לוקחת איתי צפונה את הייעודים וליווי העסקים ופה באילת יישאר מה שהעיר יכולה להכיל-הפרוייקטים הקהילתיים".

 

ותודה על הבית. רחלי ואמירה אדרי

 

"זה לא מובן מאליו שנעשה כאן שינוי"


כשרחלי מדברת על פרוייקטים הקהילתים שפרחו תחת ניצוחה בעיר, היא מתכוונת בהערצה לכ-100 פעילים שנשארים בעיר עם לכתה, מהם 10 הם הגרעין המרכזי. "הפרויקט הגדול שלנו הוא 'רוכבים ביחד', פרויקט רכיבת אופני הטנדם ופרויקטים נוספים שמקדמים בין השאר מוניות נגישות בעיר, פורום רכזי נגישות, מרכז מידע נגיש שהוא עדיין בחיתוליו ועוד".

ומה על סיירת הנגישות? אני מזכירה לרחלי שמבהירה: "סיירת הנגישות שלנו בעיר התפרקה בקטע טוב. לקחנו את הגרעין המוביל שעשה ועבד שעות והפכנו אותם למובילי מרחב אילת והערבה. כיום לכל אחד מהם יש את המעגלים שלו בתחום הנגישות. דדי חיות מוביל את 'רוכבים ביחד', חני רובין מובילה את פורום רכזי נגישות, שוש סגור מובילה את פעילות ההסברה והחינוך באירועים עם כ -40 פעילים, שוש עשור מנהלת את דף הפייסבוק והאינסטגרם, אבנר נחשון מנצח על מרכז המידע הנגיש וזה הרבה יותר נכון ככה. תוסיפי לזה את העובדה שבמהלך השנים התקיימו בעיר כ- 10 קורסים של שפת הסימנים, 4 קורסים של רכזי נגישות ו- 10 ארוחות חושים, כך שבהחלט הייתה עשייה".


את מרגישה את השינוי שעשית בעיר?
"אני מאוד מרגישה את זה ואומרת על כך תודה. זה לא מובן מאליו ולא היה קל. אחד הדברים שלמדתי שללכת ראש בראש זה לא עובד, לפחות לא באילת. הייתה נקודה שאמרתי לעצמי זה לא עובד, לכי עם ולא נגד ולעשות שינוי זו משימה הרבה יותר קשה. אנשים בעיר נאטמו בעיקר סביב נושא חוק הנגישות. אחרי הכל זו השמעת ביקרת ואנשים לא אוהבים לקבל ביקורת, אז פשוט ניתקתי את החוק המפעילות באילת. החוק מבחינתנו באילת לא רלוונטי, אנחנו לא מדברים בעיר בשם החוק ולא עושים בעיר נגישות על פי חוק שיוויון הנגישות, אלא עושים בשלב הזה פעילות הסברתית מקדמת. זה אומר שאנחנו מביאים את כל מה שהחוק לא נותן עליו את הדעת, כמו למשל שירות מוניות נגישות. יש תקנון מוניות נגישות, נמכרו מספרי מוניוות בסכומים סימליים רק כדי שאנשים יפעילו מוניות נגישות. כיום יש באילת 35 מוניות נגישות שזה המון ביחס לאוכלוסיה ועדין אנשים מתקשרים להזמין מונית נגישה ואין. אלו תלונות שמגיעות מתיירים ומאילתים אבל החוק לא פועל כאן".

 

האמהות שינתה אותי


מי אמור לאכוף את החוק במקרה הזה אני תוהה ורחלי מבהירה מיד: "משרד התחבורה", וממהרת להוסיף, "אלא שבמקרה הזה החלטנו ללכת בטוב ולהקים בעיר את פרויקט המוניות הנגישות. שרה עובדיה ושוש עשור מצאו בעיר את תורג'מן, האחראי על כל המספרים של המוניות הנגישות וגילו שהוא מאוד מעורב ואיכפתי. זה הפך לפרויקט חברתי נטו. בלי חוק, בלי חובה וזה עובד בתהליכים וזה לא פשוט. אין מה לעשות ללכת בטוב עובד לאט יותר. עדיין לא מצאנו את הנוסחה המדויקת איך לגרום לתהליך לעבוד טוב יותר".


“התבגרתי, התעייפתי וילדתי"


אם תבקשו להבין מרחלי עד כמה קשה להזיז מהלכים באילת היא תסביר שהכל זה למצוא את האנשים הנכונים, בעלי ההשפעה בעיר שיכולים להזיז מהלכים. "ואז הכל אפשרי", היא מבהירה ומציינת- "מה שקרה עם מחלקת רישוי עסקים בעיר מצדיק שאפו גדול. יש ערים בארץ שמצויות רק עכשיו בתחילת הדרך של נגישות ברישוי עסקים. צריך להבין שעסק בלי נגישות זה לא שהוא קיבל פטור, הוא חשוף לתביעה ורישוי העסקים לא עשו את העבודה שלהם. עיריית אילת התחילה עם הנגישות כחלק מרישוי העסקים בשנת 2014 והיום יש אולי בפועל 10 עסקים בעיר שהם טעוני נגישות. מדובר במהלך רציני בעיר שעשו הילל גניש ושרה עובדיה שנכנסו לזה בכל הכוח והרצינות. רק כשיש את האנשים האלו שאיכפת להם והם רוצים שינוי- זה קורה".
אחד הדברים היותר טובים שקרו לרחלי רגב במהלך שהותה באילת היה לדבריה ההשתתפות בתוכנית ’מנדל’. "מנהיגות ישובית שמלמדת אנשים שגם ככה עושים למען העיר איך לעשות את הדברים אחרת, הרבה יותר בחשיבה עירונית ושותפות ציבורית. בתוכנית הבנתי שאם נאגם משאבים וכל אחד יתן את החלק שלו, נוכל לתת הרבה יותר. ב’מנדל’ למדתי גם לראות מה יש ולא רק מה אין. היום יש בעיר פרויקטים של בינוי ברמת נגישות מאוד גבוהה. תראי למשל את כל החנויות החדשות בטיילת. יש שם שיפוע של כמעט 0 מעלות בין הכביש למדרכה. קוראים לזה נגישות ואני מוצאת את עצמי משבחת את העבודה היפה, מה שלא יכולתי לומר לפני חמש וחצי שנים אז ברור שנעשה כאן שינוי. אושר טובלי, מנהלת פיקוח ורישוי, מורשית נגישות מתו"ס (מבנה תשתית וסביבה) אמנם לא מגיעה לפקח על כל הפרויקטים בעיר, אבל מספיק שאכפת לה והיא עוקבת מי עושה ואיך עושה, אז דברים קורים. אין פה חאפרים בתחום. חאפרים לא שורדים פה".

 


"זה לא סוד שאילת היא ה'בייבי' שלי. הדירה שינה מעייני המחשבה על מי תחליף אותי והיום אני רגועה. היא תשלים את מה שאני התחלתי. אם אני הבאתי לעיר את החוק, התקנות, את הצד המקצועי איך עושים נגישות, היא כפסיכוטראפיסטית תפתח את הדלת לפרויקטים קהילתיים חברתיים. גם אני עשיתי פעולות קהילתיות, אבל תמיד היה שם הקטע החוקתי"


 


כמה מכל המצב הזה קרה בזכותך?
רחלי מחייכת: "זו תנועה. זה גל", היא מנסה להצטנע. "חשבתי על זה. אולי זה קרה פשוט כי הגעתי בטיימינג הנכון. כשהגעתי לעיר חשתי שאני נכנסת לואקום. כשאין לך מתחרים בזירה חברתית קל יותר לייצר שינוי". 


בשורה התחתונה, עייפת ממאבקים?
"התעייפתי, התבגרתי וילדתי". היא עונה בנחישות ומסבירה: "ברגע שהפכתי לאמא, מסתבר שזה  מיתן אותי. כשאני אומרת התעייפתי אני לא מתכוונת לאנשים אלא לתהליכים, כך למשל אחד הדברים שכואבים לי, שלא הצלחתי עדיין לייצר בעיר אירועים נגישים כמו שצריך למרות שהייתה החלטת מועצה בנושא וברור שהעיר רוצה את זה. בפועל, למרות שיש חוק ברור בנושא שאומר שאירועים עירוניים חייבים להיות נגישים, באילת הם נגישים חלקית וחבל שכך. הרבה פעמים זה נופל בגלל תקציבים ואין לי ספק שזה עוד יקרה, זה עניין של זמן. וכשאני אומרת התבגרתי אני מתכוונת לזה שהתבגרתי כדי להבין שדברים לא קורים תוך יום, להבין שצריך להיות פוליטיקאית כדי לקדם, להשתמש במחשבה, חוכמה, סבלנות ובכלל בכלים הציבוריים המקובלים. אני חושבת שאם הייתי נשארת בעיר, לא הייתי פוסלת את האפשרות להיכנס למועצה ולדחוף משם את הדברים".

 

“משהו באימהות ריכך אותי"


משהו באימהות ריכך את רחלי ועל כך היא מודה. אם קודם ללידת שני ילדיה, נועם בת ה - 2.7 ואלון בן ה - 10 חודשים היא הייתה לוחמת, הרי שהיום היא אמנם עדיין לא מוותרת אבל מחפשת את דרכי המלך להגיע לתוצאות הרצויות. "אין מה לעשות, אותי הלידות הפכו לרכה יותר", היא מודה בחיוך. "הפוסטים שאני מעלה זה כבר הילדים ולא רק בעיות נגישות, אם בעבר הלא רחוק הייתי רק- רחלי נגישות, היום זה גם רחלי אמא. פתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת באינטרנט לא רק כתבות נגישות, אלא גם חנויות לילדים".


בשורה התחתונה, למה את עוזבת?
"יש לי שלוש סיבות: אני בוגרת 'מנדל'. העירייה השקיעה משאבים בייצירת מובילים באילת. מצד אחד אני בתחושות קשות בגלל זה כי התחושה היא שאני חייבת לעיר, מצד שני, הלידה של אלון גרמה לי לגעגועים קשים למשפחה, שהקהילה לא הצליחה לכפות עליהם. הסיבה השנייה היא הקידום בעבודה- הוצע לי תפקיד מדהים- להוביל את כל מערך נגישות האירגונים בארץ. במילים אחרות זה לעשות נגישות בלי להילחם. אנשים במקרה הזה מבצעים את מה שהם חייבים ואת צריכה להכווין אותם לעשות את זה נכון, לא צריך עוד לשכנע. וכשמדובר בכל האירגונים הגדולים במשק זה חלום. אני מודה שהייתה דילמה קשה בבחירה בין העיר שאני אוהבת לבין המקצוע שאני אוהבת וזה הכריע. מעבר לזה בשנתיים האחרונות חצי מהפרנסה שלי לא הייתה מתוך העיר אלא מול לקוחות מהצפון, מצאתי את עצמי על הקו אילת תל אביב לפחות פעמיים בשבוע, וכשהשדה באילת יצא ושדה דב נסגר זה הפך לכמעט בלתי אפשרי להמשיך עוד ככה. משהו בי מבקש מבורא עולם לומר לי שהדלת לא נסגרת עבורי באילת. אני רוצה עוד לחזור".
“משאירה את העיר


 בידיים טובות”


כשרחלי מדברת על לעזוב את העיר בה יצרה את תשתית הנגישות, זה לא קל לה. מנחמת אותה העובדה כי מחליפתה, רבקה טביב, אילתית מזה כ – 12 שנה, תעשה כאן לטעמה עבודה נהדרת וכי מדובר בבחורה הנכונה במקום הנכון. היא מראה לי איך התחיל הבוקר של טביב ברכיבת טנדם התנסותית עם עיניים עצומות ונזכרת בחיוך, "אני עשיתי את זה בגליל העליון כדי להביא את הפעילות הזו לאילת". טביב, מנהלת הדרכה לשעבר במלון 'קלאב הוטל', פסיכוטראפיסטית, עבדה ב'אלונים', עמותה שמשלבת אנשים עם מגבלויות נפש בקהילה. "יש לה את החלק הניהולי", מפרגנת רחלי, "יש לה היכרות עם אנשים עם מוגבלות. במקרה הזה הפעילות היא לא פעילות טיפולית אלא חברתית קהילתית ואני רגועה מאוד. היא יודעת את העבודה. מעבר לזה שאני לא מתנתקת, אלא אהייה הקשר של אילת מול המטה, שזו פונקציה מאוד חשובה בריחוק הגאוגרפי. זה לא סוד שאילת היא ה'בייבי' שלי. הדירה שינה מעייני המחשבה על מי תחליף אותי והיום אני רגועה. היא תשלים את מה שאני התחלתי. אם אני הבאתי לעיר את החוק, התקנות, את הצד המקצועי איך עושים נגישות, היא כפסיכוטראפיסטית תפתח את הדלת לפרויקטים קהילתיים חברתיים. גם אני עשיתי פעולות קהילתיות, אבל תמיד היה שם הקטע החוקתי. היא תביא את השיח הקהילתי. אם אני הבאתי קהילה מדברת נגישות, היא תביא קהילה מדברת שילוב".


מה הדבר שאת הכי גאה שהבאת לאילת?
"יצרתי בה משפחה. את משפחת נגישות ישראל. רשת של אנשים שמדברים שפת נגישות ושהם באים לנושא לא ממקום מתלונן וקורבני אלא ממקום אקטיביסטי שרוצה לשנות, לא רק למען עצמם אלא למען הקהילה. ושיהיה ברור, יש באילת קהילה מדהימה שרוצה ליצור, לעשות, לשנות ולהוביל. מה שצריך להיות כאן יותר זה כלים, פלטפורמה לעשייה. כמו שיש בעיר האב הייטקיסטי, צריך להיות כאן גם האב קהילתי. יש בעיר אנשים מובילי קהילה ברמה ארצית מאוד גבוהה אבל אתה לא יכול לעבוד לבד אלא אם יש לך פלטפורמות מתאימות".


איך אילת עומדת בנושא הנגישות מול שאר הארץ?
"יש דברים שאנחנו מובילים בהם כמו רישוי עסקים, ויש דברים שאנחנו עדיין מאחור כמו נגישות השירות".


ועדיין יש באילת הרבה מתנדבים בתחום שהם לאוו דווקא מוגבלים. איך זה?
"היום יש בקרב המתנדבים באילת 50-50 מאחר וזה נושא שנוגע לכולנו. יש אנשים שזה מרתק אותם מקצועית כי הם מבינים את הפוטנציאל השירותי התדמיתי של האירגון ויש אנשים שמתחברים לזה ברמה האישית או שהם עצמם עם מוגבלות או מישהו מהמשפחה ויש אנשים שמתחברים לזה ברמה הפילוסופית. יש לא מעט אנשים עם מוגבלות שלא מוכנים לעשות כלום למען עצמם והסביבה וזה דווקא מפתיע. יש משפט שאומר- לא עלינו אלא בלעדינו. אצלנו הייתה התעקשות שבכל הפרויקטים יהיה לפחות 50 אחוז אנשים עם מגבלות".


באיזו תחושה את עוזבת?
"אני כבר מתגעגעת, כבר מחפשת מתי להגיע לכאן וכמובן רוצה להודות לכל מי שעזרו ותמכו בי בדרך. לאמירה אדרי שנתנה לנו מקום ובית בבית המתנדב, כי כשיש בית אפשר ליצור יותר וכמובן ללילי ואלי מקולייר שקודם לכן נתנו לנו בית שם ולעיריית אילת על התמיכה במועדון הרוכבים שלנו. אני עוזבת בתחושה ברורה שיום עוד אחזור".


חדשות אילת - ערב ערב באילת  

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש