פרסומת
דלג

ואף על פי כן אנה מחייכת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 4/9/2019 18:20 ● ערב ערב 2931
סיפור חיה של אנה שפירא, צעירה טובה אילת, כאילו לקוח מתוך טרגדיה יוונית ● סיפורה של נגנית ויולה מחוננת מאילת, שהגיע לרמות הגבוהות בעולם, אבל בחרה לחזור לארץ ולהמשיך לעשות כאן חיל ● כיום כאם חד הורית, המגדלת את בנה בן ה–3 המוגדר כלוקה ב-cp, היא נאלצת להתמודד לבדה מול כל הקשיים ● ואם לא די בכך, למרות כל יכולותיה המקצועיות, והעובדה כי היא עדיין מרצה באקדמיה למוסיקה בירושלים, המוציאה תחת ידיה מורים למוסיקה, דווקא באילת, כל הדלתות משום מה נסגרות בפניה ● עניי עירך קודמים? לא במקרה של אנה ● ולמרות כל הקשיים אנה לא מרימה ידיים ועם חיוך תמידי על השפתיים היא מבהירה: "דמעות ועצב לא יעזרו כאן לאף אחד" ● רכז המוסיקה בחבל אילות: "לא ברור לי איך העיר אילת ויתרה על בולדוזרית שכזו. הרווח כולו שלנו"
ואף על פי כן אנה מחייכת
"השנה האהבה במעלה שחרות הצילה אותי כי ילדים נותנים הרבה אהבה וכוח. שפירא ובנה

לסיפורה של אנה שפירא נחשפתי דרך תגובה לפוסט שכתבה רגע לפני תחילת שנת הלימודים. "מה שאתן לא יודעות זה שלחינוך המיוחד אין בכלל צהרונים", היא כתבה נוכח תלונות של אימהות על מחירי צהרונים וסבסודים. "לילדי התקשורת עוד איכשהו מנסים השנה לעשות משהו, אבל לילדים השיקומיים אין אופציות. והגן הוא גן אחד ואין מלבדו. השעות הן מ- 7:40 בבוקר ועד 15:10 כך שאם את אמא לילד מיוחד, תתפטרי או תעברי לעיר אחרת", היא כתבה ועוררה את תשומת ליבי. אז קבענו להיפגש וגם נפגשנו.
אנה שאלה אם יהיה בסדר אם תביא איתה לפגישה את אריאל בנה, אחרי הכל בימים אלו של חופש גדול אין לה ממש היכן להשאיר אותו. וכך פגשתי בשניהם. "זה אריאל", היא הציגה את בנה בפני, וכמו שאף על פי ולמרות הכל החיוך לא יורד משפתיה של אנה, כך גם אריאל בן השלוש מחייך בכל הזדמנות. "תיזהרי הוא ממכר", היא הזהירה אותי בחיוך לנוכח בנה הקורן הלוקה ב- CP בדרגה גבוהה. ואם עד לאותו רגע עוד חשבתי שכל הנושא ייסוב סביב בנה הרי שמהר מאוד גיליתי שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.

 

החיים לא בוחרים במי לפגוע


"כל מי שמתחיל לעבוד בעירייה צריך לעשות סיבוב בבית החולים השיקומי 'אלין' ולהבין שם שהחיים לא בוחרים במי לפגוע", כך היא בחרה לפתוח את השיחה וסיפרה: "בביקור האחרון שלנו שם, שכבה על המיטה ליד אריאל ילדה בת חמש. בבוקר אחד היא התעוררה עם כאב ראש. זה היה קריש דם במוח. זהו, הילדה נכה. את מבינה יש מצבים בחיים שאף אחד לא חסין אליהם". וכאילו שבמשך חודשים היא אגרה תלונות בבטן, אנה המשיכה להוציא את שעל ליבה בשטף: "לא יתכן שעיר תיירות כמו אילת לא תהייה נגישה...אנשים בכו שסוגרים את שדה דב? למי אכפת שדה דב? שיגידו לי איך מישהו מוגבל מגיע לשדה התעופה רמון? רק בין השעות 05:30 בבוקר ל- 8:30 יש אוטובוס נגיש לרמון. כדי שייצא אוטובוס נגיש בשעה אחרת של היום, את צריכה להתקשר או לשלוח מייל ולקבוע. אם היה עיכוב בטיסה הם צריכים לתת מענה תוך שעה. תחשבי על זה שזה כמעט בלתי אפשרי ולכן אנחנו צריכים כל הזמן להתנייד במוניות. בקופת חולים מכבי עשו רפורמה חיובית והם משתתפים במונית לכל צד בשווי של 120 ₪ אבל מה אם בית החולים השיקומי היחיד נמצא בירושלים ומונית משדה התעופה עד אליו עולה 350 ₪? או, זה כבר לא מעניין את אף אחד", היא מודיעה לי בחיוך.

 

"העיר אילת צריכה להתעורר מכל הבחינות. גם אם לא ממקום של לב, שיחשבו בעיניים של עיר תיירות". שפירא

 

ואז נולד אריאל


החיים של אנה שפירא, בת אילת, האירו לה פנים. היא גדלה באילת, סיימה בגרות 10 יחידות במוסיקה, למדה וניגנה בקונסרבטוריון באילת כבת טיפוחיו של המנהל ליאוניד וסומנה כנגנית ויולה מחוננת. אחרי הצבא היא התקבלה ללימודים בבית האופרה היוקרתי והנחשב במילאנו- 'לה סקאלה', כשלאוניד מתגאה בכל הזדמנות בצעירה האילתית שהצליחה, הגיעה רחוק, סיימה תואר ראשון וגם שני במוסיקה באקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון בחינוך מוסיקה, ולא סתם מוסיקה אלא בביצוע, אם לפשט את ההגדרה- הוראה במוסיקה. היא התמחתה בהוראה קבוצתית בארצות הברית, ואם לא די בזה הרי שהיא מחזיקה בתעודה דומה מאוניברסיטת סן פרנסיסקו סימפוני. בימים אלו ממש היא משלימה את התואר השני והדוקטורט בחינוך מוסיקאלי באוניברסיטת קולומביה. על הדרך היא מרצה גם כיום באקדמיה למוסיקה בירושלים בחוג לחינוך, כמו שהיא מסבירה: "אני מלמדת סטודנטים להיות מורים למוסיקה". שיא המקצועיות? בהחלט.
אלא שאז, בשיא ההצלחה, לפני קצת מעל שלוש שנים, כשחלומות של אחרים התממשו על ידה, החליטה אנה ההריונית לחזור ארצה וללדת כאן באילת, בקרבת בני משפחתה את בנה הבכור.
"היה בי פרץ של ציונות", היא מודה בחיוך, "רציתי להחזיר לעיר את מה שקיבלתי בה וללמד כאן את דור העתיד. אלא שלאחר היריון רגיל ותקין לכל אורכו, כשהגיע רגע הלידה הסתבכו העניינים. אחרי 10 שעות של מצוקה ותחינות מצידה לעבור ניתוח קיסרי, הוכנסה אנה לניתוח חירום בסיומו גילתה כי הרע מכל קרה. בשבת, יומיים וחצי בלבד לאחר שעברה ניתוח קיסרי היא כבר הייתה בדרך לפגייה בבית החולים 'שניידר' לפגוש סוף סוף את בנה.
"היום הוא מוגדר כCP- היא מסבירה לי, בדרגה הכי גבוהה שיש. יש לו אפילפסיה ומלא אבחנות. האבחנה שאני אוהבת היא- "כשל בהתפתחות". אלא שעל פי כל האבחונים, למרות הבעיות שלו, אריאל מפותח שכלית שנה וחצי מעל גילו", היא אומרת וממהרת לסייג: "במצב כזה התסכול שלו הוא עוד יותר גדול כי הוא מנסה כל הזמן לזוז ולשבת כי המוח שלו אומר לו שהוא יכול, אבל פיזית הוא לא יכול לעשות את זה".
רגע אחרי הלידה הבינה אנה שלא משנה מה היא אולי חשבה לעשות בהמשך חייה, כאם חד הורית שצריכה לגדל באהבה את בנה הבכור עם ה– CP עדיף לה לעשות את זה בעיר מגוריה אילת, כשהיא קרובה לאימה ונעזרת בה בעת הצורך, אלא שדווקא עכשיו כשהייתה בטוחה שהעיר בה גדלה, למדה ושאבה את שורשי המוסיקה שזורמים בדמה, תקבל אותה לחיכה בזרועות פתוחות, גילתה אנה לתדהמתה שההיפך הוא הנכון. 

 

מה שאי אפשר באילת, אפשר בחבל אילות


"יש באילת כמה וכמה פרויקטים של בתי ספר מלמדים מוסיקה, הבעיה היא שאף לא בבית ספר אחד מלמדים ללמד בקבוצות, שזו בדיוק המומחיות שלי. אז פניתי לכל גורם אפשרי, הצעתי את עצמי והייתי שמחה לעזור, אבל משום מה כל הדלתות נסגרו בפני וכולם אמרו לי לא. את לא מתאימה. הציעו לי להעביר אולי סדנה בחינם אבל בזה בערך זה הסתכם. היחידה אותה אני יכולה לציין לטובה היא עינת חרמוני, מנהלת בית ספר 'עציון גבר', שנתנה לי הזדמנות, אבל גם זה לא היה דרך משרד החינוך. אז השגתי לי משרה של שקל וחצי וכל זה תוך כדי גידול הילד ובזמן שבעיריית ירושלים פתחו בפני את כל הדלתות ואמרו לי רק בואי".


אז בעצם למה לא עזבת?
אנה מחייכת: "אמא שלי גרה באילת. אריאל ואני חיינו אצלה וזה עזר מאוד עד שעשו אצלה בבניין שיפוץ. לא זו בלבד שלא עשו בבניין הנגשה למרות שביקשנו מראש, אלא חסמו את המעבר ואנחנו נאלצנו להיפרד מאמא ושכרנו דירה לבד. כשאת מגדלת לבד ילד מורכב את צריכה כל עזרה אפשרית. ירושלים בהקשר הזה הרבה יותר קשה להתניידות עם עגלה כמו שיש לאריאל. בשנה שעברה למזלי קושרתי לקרן קרב, קרן העשרה בבתי הספר. מנהלת הקרן באילת דיברה בעניין שלי עם מנהלת קרן קרב הארצית שבמקרה גם הייתה סטודנטית שלי באקדמיה למוסיקה בירושלים, היא הייתה בהלם שאני מחפשת עבודה ולא מוצאת. היא הייתה זו שקישרה אותי עם בית הספר מעלה שחרות ביטבתה, שם לא הקשיבו להמלצה מאילת לא לקבל אותי וקיבלו אותי בזרועות פתוחות".
וכך המורה המצטיינת למוסיקה, נגנית ויולה מחוננת, זוכת פרס מל"ג למעורבות חברתית ותרומה לקהילה באקדמיה למוסיקה בירושלים, חצתה את הכביש והעבירה את כל הידע שלה שלא מצא מקום באילת, לקיבוץ השכן יטבתה ולחבל אילות, שם הבינו את כל הטוב שיש להם בידיים ופתחו עבורה את השערים. "את מבינה את זה? למרות שיש לי תעודת הוראה במוסיקה, למרות שאני היחידה שלמדה שיטת לימוד מראות, למרות שאני עדיין עולה מאילת לירושלים להרצות באקדמיה, אני מחוברת ומקושרת ורק רוצים שאעזוב את אילת ואעבור לבירה, למרות שיש לי תחושה שיש לי המון מה לתת בעיר, אני מציעה ואף אחד באילת לא רוצה לקבל".
אנה מספרת לי על שורה של פרויקטים קהילתיים שהרימה, הפיקה וביצעה עבור האקדמיה למוסיקה בירושלים כמו למשל הפלשמוב בבית החולים הדסה, במהלכו גילו באי בית החולים שסביבם קיימת תזמורת חיה ומנגנת. כשהיא מספרת לי על הפרויקטים היא זורחת ומבהירה לי שיכלה ליצור כאלו דברים ועוד הרבה מעבר לזה גם באילת, "אבל כשלא רוצים אותך את יכולה להמשיך ולהציע, להמשיך ולבקש וכלום לא ייצא מזה", היא אומרת לי בחיוך.

ומה על הטיפולים?
לצד כל קשיי הפרנסה שחוותה באילת, המשיך אריאל לגדול. הוא נכנס ללמוד במעון ניצן, הגן השיקומי היחיד בעיר, ואנה עברה להתגורר בסמוך למעון. אלא שהשנה אריאל בן ה-3 כבר עובר לגן עירייה, מעבר שכרוך בקשיים. "אם במעון ניצן היו 2 סייעות על ההסעה כדי שיהיה מי שייתן מענה לאריאל במצב של פרכוס, הרי שעכשיו כשהוא עולה לגן עירייה פתאום אין בזה צורך ואני צריכה להילחם מול כולם שתהייה לאריאל סייעת צמודה לאורך הנסיעה. ניחא אם הגן היה קרוב אלינו, אבל הגן היחיד לילדים מיוחדים נמצא ברחוב החשמונאים וזה מה יש. שבוע לפני תחילת שנת הלימודים לא היה ברור אם יש בגן את כל הטיפולים הנחוצים. אחרי הכל בגן שיקומי אריאל צריך לקבל קלינאי תקשורת, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. במעון ניצן היו את כל הטיפולים האלו, כאן הסבירו לי שבכל שנה עד לרגע האחרון, לא ברור אם זה יהיה ושיהיה ברור אריאל חייב את הטיפולים האלו על בסיס יום יומי".


ואם לא יהיו את הטיפולים בגן?
"במקרה כזה אני צריכה לקבל מכתב הפניה למכון להתפתחות הילד ולהתרוצץ אתו בין תורים".


ומה על צהרון?
"אין בכלל על מה לדבר. ברווחה עובדים קשה שיהיה צהרון לילדים עם אוטיזם אבל משום מה לא מוצאים לנכון לרכז את כל הילדים עם הצרכים המיוחדים ביחד. אז מה יש לנו כאן? גן אחד שאם לא טוב לך זה מה שיש, טיפולים שהבן שלי חייב ולא בטוח שיהיו. אני צריכה להילחם על סייעת לאריאל בהסעה שהוא חייב (אישור לסייעת נוספת כבר התקבל, עכשיו היא צריכה לעבור הדרכה אצל הרופא), ואם לא די בזה, הרי שהגן נפתח בשעה 7:40 ולא בשעה 7:30 כמו במקומות רבים בארץ, וזו בדיוק השעה בה ההסעה שלי למעלה שחרות יוצאת. את מבינה ש-10 דקות יכולות להיות קריטיות? אז אני צריכה לשלם לבחורה שתעלה בכל יום את אריאל להסעה כשתהייה לו סייעת צמודה וכרגע, עד שזה יקרה, אני צריכה לשלם שהיא תעלה אתו למונית ותיקח אותו לגן. אבל רגע, גם כאן יש בעיה כי באילת מרבית המוניות המונגשות, נהגיהן לא רוצים בכלל להגיע. ובכל הזמן הזה המפקחת על המוסיקה בירושלים אומרת לי- רק תגידי לי איפה את רוצתה ואני נותנת לך בית ספר בבירה ואיזה היקף משרה שאת רוצה ואני נשארת באילת כי כאן קל לנו יותר להסתדר. בשעה 15:00 אריאל מסיים את הגן ומבלי שיהיה לו צהרון אני צריכה שוב מישהי שתאסוף אותו הביתה ותישאר אתו, עד שאני מגיעה מהעבודה. ובגלל שהיקף המשרה שלי הוא שקל וחצי אני עובדת ב– 4 משרות בהיקף קטן, וברגע שאריאל חולה זה לא כזה נורא".


אני שואלת את אנה על הקבלה שלה במעלה שחרות והיא מפרגנת מכל הלב: "במעלה שחרות עטפו אותי בהמון אהבה וזה מה שהחזיק אותי השנה. הילדים, הצוות, ההורים, המנהלת, כולם פתחו בפני את הדלת והיום יש להם כבר אימפריה בתחום המוסיקה. בתוך פחות משנה הוקמה שם תזמורת, תוך שנה יש כבר מעל 140 ילדים מנגנים. אין לי בעיה לעבוד כמוכרת בחנות, אבל מה על כל הידע והיכולת שלי?".

ואיפה את בוכה? אני תוהה בקול אל מול הבחורה שמפזרת סביבה אין סוף חיוכים ומנסה לשדר אופטימיות גם כשקשה.
"במקלחת כשהוא ישן", היא מחייכת.


ואיך זה שלמרות הכל את לא מפסיקה לחייך?
אנה מחייכת ומבהירה: "ואם אני אבכה זה ישנה את המצב?".


איך שורדים את המצב הזה?
"השנה האהבה במעלה שחרות הצילה אותי כי ילדים נותנים הרבה אהבה וכוח. אני מלמדת שם גילאי יסודי ג'-ו', לקחו אותי לפתח תוכנית מוסיקאלית בגנים, אני מלמדת כתה יב' במגמת מוסיקה ומגישה לבגרות, הבאתי קונצרטים מודרכים לגנים, הבאתי איתי קונצרטים של אמנים מהאקדמיה בירושלים. תראי לי בית ספר אחד שיש בו 5 קונצרטים בשנה, ביניהם המקהלה הקאמרית בירושלים, וכל זה תודות לקשרים שלי. סטודנטים שלי למוסיקה מהאקדמיה בירושלים מוכנים להגיע לכאן בכל רגע. הזמינו אותי לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ונתנו לי מלגת לימודים מלאה ללימודי און ליין, הזמינו אותי לשם להרצות בכנס בינלאומי בנושא מעורבות חברתית דרך מוסיקה כמו גם בכנס באדינבורג ואברדין בסקוטלנד ורק כאן, בבית שלי סוגרים בפני את הדלתות. במשך שנתיים נלחמתי, נקשתי על כל דלת אפשרית. באירוע עירוני של אמהות לילדים מיוחדים ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי דיבר על כך שהוא עובד קשה להביא לאילת מורים. אמרתי לו לפני כולם- "אתה לא יכול להביא מורים מבחוץ אם יש לך מורים באילת ואין להם עבודה בעיר. הוא ביקש שאדבר עם הלשכה. אז צלצלתי וגם דיברו איתי, שמעו ואמרו- נקבע פגישה ומאז לא שמעתי מהם כלום ואת יודעת מה, ההפסד הוא לגמרי של העיר. אז נכון, יש כאן חיים קלים יותר ונוחים יותר, אבל לאמא לילד עם מגבלה יש הרבה קשיים. ועכשיו, אם לא ידאגו לי לסייעת שמגיעה לאריאל, לא תהייה לי ברירה אלא לעבור לגור בחבל אילות. שם לפחות יש הסעה לגן לילדים עם צרכים מיוחדים באילת עם כמות הסייעות שאני צריכה ושם גם לא אצטרך לעלות על הסעה לפני הבן לי. אז אולי באמת זה מה שצריך לקרות ושהעיר שלא יודעת לפרגן לילדיה, תפסיד אותי".


מה היית רוצה שיקרה?
"העיר אילת צריכה להתעורר מכל הבחינות. גם אם לא רוצים לחשוב ממקום של לב, שיחשבו בעיניים של עיר תיירות ועד כמה אנחנו פוגעים בעצמנו ובתיירות בכך שאין באילת נגישות מספיקה. כל עיר תיירות נחשבת מונגשת היום לגמרי, עד שזה מגיע לאילת".

מעיריית אילת לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.


בתגובה לדברים מסר השבוע מנהל המרכז למוסיקה בעיר לאוניד קאופמן: "אני לא המקור לדעת אם אנה אכן "מפריחה" את התחום במעלה שחרות. בדרך כלל, ככל שזה נוגע לחינוך, ניתן לראות פירות של השקעה וכשרון רק כעבור שנים ולא בחלוף כמה חודשים. בשלב זה, הטענה הזו נשמעת יותר כמו מחמאה עצמית ופחות כמו עובדה. 
ללא קשר לפריחה במעלה שחרות, אילת אינה שממה שזקוקה להפרחה. קונסרבטוריון אילת הוא אחד מהמוסדות הבכירים והמובילים בארץ; התזמורות שלנו זוכות בפרסים בתחרויות בינלאומיות. מדי שנה אנו מגישים תלמידים למבחני בגרות 5 יחידות במוסיקה (לרוב הציונים שלהם בין 95 ל-100). בוגרינו מתקבלים ולומדים באקדמיות למוסיקה בתל אביב, ירושלים, ואף כמה הרחיקו עד פריז וניו-יורק. אנה היא אחת מהבוגרים של הקונסרבטוריון והיא אף תלמידה שלי לשעבר. עם זאת, מורי הקונסרבטוריון הינם בדרך כלל אקדמיים ובעלי תואר שני בנגינה. לצערי, נכון לעכשיו, אנה אינה אלטרנטיבה טובה יותר לאף אחד מסגל המורים שעובדים במוסד כיום. מעבר לעניין תלונותיה של אנה, אני מרגיש שיש בעצם הבחירה שלה להקליט את השיחות עמי בלי ידיעתי בגדר פגיעה באמון שנתתי בה כתלמידה וכאדם שתרם רבות להתפתותה המקצועית. אני רואה בהתנהגות זו פסול מוסרי".

 

אימפריה של בחורה אחת

 

לאילון גינזבורג, רכז המוסיקה בחבל אילות  ומנהל בית הספר למוסיקה במתנ"ס חבל אילות יש רק דברים טובים לומר על אנה. בגדול הוא מבהיר כי הוא מודה בכל יום על כך שבאילת לא הצליחו להבין ולהעריך מי ניצבת למולם. "לא ברור לי איך העיר אילת ויתרה על בולדוזרית שכזו. הרווח הוא לחלוטין שלנו", הוא אומר השבוע ומפליא בשבחים על הצעירה הכשרונית. "הדרך הכי טובה לדעת מה אנה עושה כאן זה פשוט לבוא ולראות, לדבר עם ההורים שהילדים שלהם עברו תחת ידיה ולדבר עם צוות בית הספר שחלקו עובד כאן 30 שנה, עבר הכל אבל אף פעם לא נתקל בתופעה כזו. מה שאנה הצליחה לעשות בשנה הזו הוא כמעט בלתי נתפס בכל הרמות. נכון שתמיד יש התלהבות ראשונית במערכת ועדיין, מה שהיא עשתה כאן הוא בלתי נתפס. כל בית הספר היסודי שינה את עורו. הבחורה הצליחה לעשות כאן קסם. בימים בהם התוכנית פועלת בבית הספר כולם מסתובבים עם כלי נגינה והיא מנצחת על החגיגה כקוסמת. מורים וותיקים שהגיעו אלינו ממסגרות באילת עומדים נפעמים ומסתכלים על דרך ההוראה שלה ומבהירים כי היא מקור השראה ולימוד. מדובר בעילוי. קשה למצוא מילות שבח שיצליחו לבטא את גודל התופעה ששמה אנה שפירא. עם כל מה שקורה אצלה בתחום האישי, זה המקום שמחזיק אותה חיונית. אנה היא שליחה בעולמנו, ואת כל האנרגיות שלה היא מתעלת כלפי הילדים. כשדיברתי עם סגן נשיא האקדמיה למוסיקה בירושלים, אחד האנשים המוערכים בתחום המוסיקה בארץ, שבוע בלבד לאחר שקלטנו אותה אצלנו, ברגע שהזכרתי את שמה הוא כבר הבהיר לי שאין לי עוד צורך בעזרתו. "אם יש לך את אנה במערכת", הוא אמר לי, "תהייה בטוח שאתה מסודר". בעשר שנים שהיא עבדה שם היא הקימה כמו בולדוזר אין סוף פרויקטים ויוזמות ועכשיו היא עושה את זה כאן. הרווחנו ובגדול".


חדשות אילת - ערב ערב באילת  

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש