פרסומת
דלג

אליס בארץ הפלאות

מאת: אביבה דקל ● צילום: מהאלבומים הפרטיים ● 7/10/2019 08:11 ● מה נשמע 621
מי שמכיר בהווה את אליס קוריאט, האשה, הספורט והחיוך התמידי על השפתיים, לא יכול לדמיין אותה כאשה כבויה ● את אהבת החיים הזו ואת הצורך לעבור עוד ועוד יעדים אישיים וספורטיביים למדה אליס במרוצת החיים ● לאחר שגידלה בכוחות עצמה את שני ילדיה, היום היא עושה למען עצמה ופורחת ● "בגיל 52 אני רצה מרתון ומפזזת במסיבות, ואני מאחלת לעצמי להמשיך לרוץ בתחרויות ולקפץ במסיבות, כי אין כמו ספורט ומוסיקה וחגיגות המעשירים את החיים”
אליס בארץ הפלאות

כמעט בכל בוקר, השכם בבוקר, אליס מתייצבת לאימון מפרך. ריצה או אופניים, למי אכפת, העיקר שהאדרנלין יעשה את שלובדרך לעוד מטרה שהיא שמה לפניה

 

קיבלה את החיים במתנה


אליס הגיעה עם משפחת מטנג'יר לדימונה בשנת 1973 שם חיו שלוש שנים, עד שבשנת 1976 הגיעה המשפחה לאילת ומאז היא כאן - למדה בבית הספר היסודי 'אופיר' וכמו כולם בתיכון 'גולדווטר' – זה היה העולם שהכירה. היא היתה ילדה שקטה שלא יצאה הרבה לבלות עם חברות. מסלול חייה היה מהבית לבית הספר ומבית הספר הביתה או למגרש הטניס שם הייתה מתאמנת.

 

עם חיוך תמיד על השפתיים


את בעלה היא הכירה בגיל 21 במלון 'אלמוג ים' דאז שם עבדה כעוזרת מציל והוא היה צ'קר. בגיל 21 הם נפגשו ובגיל 24 נישאו והביאו לעולם שני בנים: דין, כיום בן 26 ועידן היום בן 21. "הייתי אשה תלותית, תלויה בבעלי  ולא עשיתי שום דבר מבלי שהוא אמר לעשות", היא מספרת על התקופה ההיא. "החיים שלי היו ריקים מתוכן, בלי תחביבים, למעט הטניס, ובלי חיי חברה. רק בית, בעל וילדים. לא ידעתי אפילו כמה משעממים החיים שלנו עד אחרי שהתגרשתי", היא מודה בחיוך. "בעלי היה זה שרצה להתגרש ואני הרגשתי פתאום משוחררת. הבנתי שבכך שרצה לצאת מהמסגרת הוא בעצם נתן לי במתנה את החיים שלי ואת החופש לעשות מה בראש שלי". אלא שלצד החופש שקיבלה הבינה אליס מהר מאוד שלא פשוט לגדל שני ילדים כל כך צעירים לבד. "כשהתגרשנו דין היה רק רק בן חמש ועידן בן חצי שנה. 12 שנים חייתי למען הילדים, השקעתי את כל כולי בבית ובהם. הילדים היו כל עולמי. אחרי בר המצווה של עידן הציע לי בן דודי יניב להצטרף לקבוצת הטריאתלון של 'האילתים' ועולם חדש ומדהים נפתח בפני. רצתי,  שחיתי, התחריתי והרגשתי פתאום שאני מלאת חיים ומלאת אנרגיה". 
וגם הגוף השתנה בהתאם, אני מציינת ואליס מאשרת בחיוך רחב: "נכון מאוד. עד גיל ארבעים שקלתי 82 קילו. מעולם לא חשבתי על המשקל שלי ומבלי משים הגעתי למשקל 82 קילו. הייתי שמנה. בעזרת הספורט ובעזרת המאמן האישי שלי עומר זקס, שעשה אתי עבודה מדהימה, השלתי מעלי עשרים וחמישה קילוגרם. אף אחד לא מבין מדוע אני, שסיימתי לימודים של מאמנת חדר כושר, צריכה מאמן אישי, שזה משהו בהחלט לא זול, החלטתי שאני זקוקה לאימונים עם מאמן שיאתגר אותי, ואני עושה זאת פעמיים בשבוע ופורחת. זה לא מובן מאליו שבגילי המתקדם –52 אני מגיעה להישגים ולרמת אימונים כל כך גבוהה".

 

לא עוצרת באילת

 

להעז ולהגשים חלומות


בגיל ארבעים פלוס החליטה אליס שהיא לא רוצה מסיבות וחגיגות וגם לא מתנות לימי ההולדת שלה, אלא היא מעדיפה לתת לעצמה בכל שנה אתגר חדש בחיים, משהו שעוד לא עשתה, לפתוח לעצמה עוד דלת לעוד עולם שטרם חוותה. עולם אחר. כמתנת יום הולדת ראשונה לעצמה היא נרשמה ל"מלכת המדבר" בקוסטה ריקה.

ומדוע זה היה אתגר כל כך גדול? 
"הצטרפתי לקבוצה של 36 נשים זרות מכל הארץ. אני שמעולם לא היו לי חיי חברה או קשרים עם חברים, הייתי צריכה ללמוד להסתדר עם נשים שלא הכרתי. מצאתי את עצמי משתלבת בחברה שהיו בה נשים מכל הסוגים – סנוביות, פרחות, נחמדות ולא נחמדות ואני מדברת, אומרת מה מפריע לי  ומה נעים לי. בין הנשים האלו פגשתי ארבע נשים שמאז אנחנו בקשר הדוק. מתראות בכל פעם שאני בתל אביב ואנחנו בקשר יום יומי בטלפון. שם, ב"מלכת המדבר" גיליתי שמה שאני רוצה לעשות בחיי הוא  להעז ולהגשים כל חלום שיהיה לי מאותו יום והלאה. וכך עשיתי.  רציתי טריאתלון – עשיתי טריאתלון. רציתי להשתתף בתחרויות ריצה והשתתפתי בתחרויות ריצה. אפילו נרשמתי לתחרות חצי 'ישראמן'. בפעם הראשונה אמנם כאחת משלישיה, אבל אחר כך עשיתי חצי 'ישראמן' לבדי ולפני שנתיים הצבתי לעצמי מטרה נוספת – להשתתף בתחרות 'אשת הברזל' בעיר רוט שבגרמניה, וכשהגעתי לקו הסיום אחרי 14 שעות ו-57 דקות, הרגשתי שעשיתי משהו שהוא לא יאמן".

 

רוכבת ולא אל הזריחה

 

אם אין אני לי


ולא רק חלומות ספורטיביים אליס העזה והגשימה אלא היא גם עשתה את זה במישור העסקי כשהחליטה לצאת לדרך עצמאית. "אחרי תקופה לא מבוטלת בה עבדתי כפקידה במשרד הנהלת חשבונות, החלטתי שאני לא צריכה לעבוד עוד בשביל מישהו אחר. עזבתי את מקום העבודה, למרות שעידן היה עדיין בתיכון ודין השתחרר מהצבא ולמרות שהיה לי ברור שאני המפרנסת היחידה בבית. היה לי גב כלכלי בדמות אחי שאמר לי- "תפרצי, תפתחי עסק משלך ואם יקרה משהו, אני מאחוריך". למרות הפחדים והחששות התפטרתי ופתחתי עסק משלי וחיי השתנו. אני הולכת לעבוד בידיעה שאני מחליטה מי הלקוחות, אני מנהלת את סדר היום שלי ויש לי לקוחות שזורמים אתי, ולמרות ההיעדרויות שלי בשל הנסיעות לתחרויות, או להופעות או למסיבה, הלקוחות שלי מפרגנים לי. אני לא מוותרת על שום דבר בחיים, ויחד עם זה מצליחה לסגור את כל הפינות בכל הנוגע לצד המקצועי והן מהבחינה הכלכלית".

 

 

כובשת יעדי טיול

 

מה עוד השתנה בחייך?
"יצאתי למסיבות, היו לי חיי חברה סוערים וחגיגות במרכז ובאילת, ואפילו התחלתי להפיק אירועים לחברי קבוצת הטריאתלון. אני, שמעולם לא היו לי חיי חברה, הפכתי פתאום לאשת חברה והייתי מוקפת חברים".

ובספורט, דברים קורים?
"הצטרפתי לקבוצה שמונה ארבעה חברים מאילת: עדנה לוינשטין, רחלי ואיציק דנינו ואני. המאמן של הקבוצה הוא גיל וינר שנמצא בתל אביב. מדי מוצ"ש הוא שולח לנו תוכנית אימונים שבועית ומכין אותנו למרתון ניו יורק שיתקיים ב- 3/11. הוא המאמן שהכין אותי גם ל'אשת הברזל' והוא שמכין אותי ואת הקבוצה הקטנה שלנו למרתון ניו יורק. כל הקיץ התאמנו יום יום בחום האילתי וסגרנו מעל חמישים ק"מ ריצה בשבוע בחום של ארבעים מעלות, למרות שהתחלנו את האימון בארבע לפנות בוקר ולמרות שבמהלך האימונים התמודדתי עם פציעות לא פשוטות – פציעה בירך ופציעה בכף הרגל, אבל סוף סוף אנחנו בישורת האחרונה ואוטוטו אני מגשימה את החלום העכשווי שלי. לפני המרתון אנחנו נוסעים לקובה לבלות, ומשם אחרי שישה ימים לניו יורק. השארנו לעצמנו כמה ימים לבלות בניו יורק אחרי המרתון. אנחנו גם אוכלים את העוגה והיא גם נשארת שלמה", היא אומרת בחיוך גדול ואופייני.

 

עם אחיה שמחזק אותה


וזוגיות לא חסרה  לך?
"כרגע אני אוהבת מאוד את החופש שלי, ויהיה לי קשה לוותר על החיים שלי. אני נהנית מכל רגע. כרגע אני לגמרי אליס בארץ הפלאות. יכול להיות שאם אפגוש במקרה מישהו כמוני שמתרוצץ ועושה דברים שלא כל אחד מעז לעשות, והוא גם יהיה כזה שלא ינסה לעצור בעדי מלעשות את מה שאני רוצה – אולי שוב אתיישב. אני שומעת הרבה מחברותיי שרוצות לעשות כל מיני דברים אך חוששות שלא יצליחו או שזה יפריע לחיי הנישואין, אבל אני חושבת שמי שלא מנסה לעולם לא יוכל לדעת אם הוא יכול, ומי יודע אולי יתמכו בך בבית. אני לא הייתי צריכה פסיכולוגים או כדורים כדי לדעת שאני צריכה להעז ולעשות כל מה שרציתי, למרות שאף פעם לא ידעתי באמת עד כמה חשובים לי הספורט והתחרויות, המסיבות, הנסיעות והעצמאות הכלכלית".

ולא פחדת לעשות מה שרצית?
"כמובן שחששתי. בעיקר בתחום העסקי. המקצוע שלי הוא מאוד תובעני והאחריות כלפי הלקוחות גדולה מאוד. אם לא יודעים לנהל את העבודה מול הלקוחות אפשר לסבך אותם ואת עצמך. אבל אני יודעת בדיוק מה צריך ותמיד ידעתי. עסק פרטי זה לא פשוט. התחרות גדולה, יש הוצאות ויש לקוחות שעוזבים כי הם עוזבים את העיר או סוגרים את העסק, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. לא פעם ולא פעמיים חשבתי שאולי כדאי לחזור למקום בטוח ולהיות שכירה, אבל אני לא מוותרת על העצמאות שלי ומאמינה שאפשר להתגבר על כל מכשול. אני מייעצת לכל אחת לא להישאר במסגרת שלה אם לא טוב לה. צריך להעז ולאתגר את עצמך, ואני דוגמא לא רעה. בגיל 52 אני רצה מרתון ומפזזת במסיבות ואני מאחלת לעצמי להמשיך לרוץ בתחרויות ולקפץ במסיבות, כי אין כמו ספורט ומוסיקה וחגיגות המעשירים את החיים".

 

מסמנת וי על עוד אתגר

 

ומה אומרים הילדים על אמא שרצה בתחרויות ומקפצת במסיבות?
"הם מאוד מפרגנים ואפילו גאים בי".

ומה אחרי המרתון בניו יורק?
"אני חוזרת לאילת ונכנסת לאימונים בדרך לעשות בפעם השנייה את תחרות 'אשת הברזל' ביוני 2020 בפרנקפורט. כל עוד הגוף שלי מרשה לי, לא אפסיק ואמשיך לעשות מה שאני אוהבת, וליהנות מחיי".


חדשות אילת - ערב ערב באילת  

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש