פרסומת
דלג

חיה ובועטת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 18/10/2019 06:50 ● מה נשמע 622
והשבוע- סנוב, בצופים כבר היית? אחרי 40 שנה חזרתי ללובשי החאקי לא כחניכה מן המניין אלא כאמא וגיליתי שלמרות שהדור השתנה, בצופים כמו בצופים חוקי ההישרדות תמיד מנצחים
חיה ובועטת

 

 וכמה טוב שאתם כאן


מי מאיתנו לא גדל בתנועת נוער כזו או אחרת. מי מאיתנו לא זוכר את משחקי החברה, הלילות הלבנים נטולי השינה, החברותא, הטיולים, הצחוקים, החוויות וכן גם את הלילות המאובקים והקרים בשקש"ים איי שם זרוקים בשטח. אלא שהנוער של היום זה כבר לא הנוער של פעם. הנוער של היום סטרילי, צמוד למסכים, נוער שבכל המחקרים כבר נקבע כי אין לו יכולת יצירת קשר בריאה בגלל תקשורת המחשבים והווטאפ, נוער אחר. ככה לפחות חשבתי עד שבאחד הימים הקטנצ'יק שלי הגיע הביתה בלחיים סמוקות והודיע לי- "אמא אני נרשם לצופים".

 

טיול בממשית
כבוד לשכבה הבוגרת
לשטח הגענו


עבורי זה היה כמו סוף העולם שמאלה. צופים? מאיפה הוא הביא את זה לכל הרוחות ואיך זה בדיוק ישתלב עם ההתמכרות שלו לפורטנייט? תהיתי בתוך תוכי, ולמרות הסקפטיות הפגנתי פרצוף צוהל ותומך של אמא נלהבת והאמת, לא היה משהו שרציתי יותר מזה שיצליח. אז הוא הלך לפעולה ראשונה. "נו, ואיך היה?", שאלתי בציפיה, משוכנעת לשמוע משהו בסיגנון ה"אמא עזבי, זה לא בשבילי".
אלא שלתדהמתי הילד חזר פורח ובמשך כל אותו יום לא הפסיק לדבר על כמה כייף היה לו. וזה חזר על עצמו גם לאחר הפעולה השנייה והשלישית ואני מתמוגגת, רואה את הבן שלי הופך מיום ליום לילד פארקים, נפרד לשלום מהמחשב והפורטנייט, מחכה בציפיה לפעולה הבאה. בזהירות ניסיתי לברר איתו מה בדיוק קורה שם בינות לכתלי בית הספר 'אלון' לשעבר, שגורם לו לחזור הביתה כל כך נלהב, והבן שלי סיפר לי בהתלהבות איך הם משחקים תופסת, צולים 'מרשמלואים' על האש, משחקים תופסת דבש, כשהידיים שלהם מרוחות במתוק מתוק והדביק הזה, ובעצם מי צריך יותר? במקום בו לא הצליחו חוגי ספורט, פעילויות אקטיביות ושאר ניסיונות שלי לחלץ אותו מהבית, הצליחו הצופים בניצוחו של המדריך של הקבוצה שלו- סהר לצלוח את המשימה.

 

מי אמר שינה בשטח?


אלא שדווקא אז, בשיא ההתלהבות שלי הגיע טיול הפתי"ש, זה שכמעט עשיתי לעצמי פאדיחה ותיקנתי את הצוות של הצופים בקבוצת הווטאפ שפטיש כותבים עם האות ט' ולא האות ת', עד שלמזלי הבנתי שמדובר בראשי תיבות של 'טיול פתיחת שנה'. ואם הייתי משוכנעת שמדובר בטיול קל"ב (קרוב לבית), ממנו נוכל לחלץ את הילד בשעת לילה אם יהיה לו קשה, הבנתי במפגש ההורים לחרדתי כי הפתי"ש יהיה לא פחות ולא יותר אלא בחניון ממשית בואכה דימונה.
"תשכח מזה", הודעתי לקטן שלי ולא הועילו לו כל ניסיונות השכנוע. "אבא ואנוכי לא יכולים להגיע לבקר, לבדוק את השטח, להציץ בסירים, לבדוק את האוהל, המצעים, ובכלל, מה אם תחליט שלא מתאים לך? איך נגיע לחלץ אותך באישון לילה במרחק של שעתיים וחצי נסיעה?". הלאוו היה חד משמעי מבחינתי, "אלא אם כן יאפשרו לי לצאת כהורה מלווה", הצעתי פשרה אותה בני חטף בשתי ידיים. אממה בצופים כמו בצופים זה לא פיקניק ולא כל הורה יכול להצטרף למעט צוות ההורים הקבוע שמוכשר על תקן הורים מלווים קבועים. "אז אין טיול". הבהרתי לו נחרצות. אלא שרצה הגורל וגם כמה נשמות טובות, וממש על סף סגירת הרישום התבשרתי שאני בפנים (ותודה לשירן יצחקי על הויתור ופינוי המקום).
אז מיהרתי להסדיר תשלום, לרכוש שני שקש"ים (ידעתם ששק"ש עולה היום 50 ₪ ואפשר למצוא אפילו זול יותר? הייתי המומה). והחרדות שלי עלו שלב ככל שהתקרבתי לשינת השטח. אם להודות על האמת לא ממש דאגתי מה יעשה הבן שלי כמו איך אני אתרגל לאבק ולג'יפה אחרי שנפרדנו לפני קצת מעל 20 שנים. נו שויין כמו שאומרים אצלנו.

 

אוכל, קדימה אוכל

 

לטיול יצאנו


ואז הגיע היום. עמוסים כאילו אין מחר, ומתוגברים במיליון מעילים, צעיפים ואפילו כפפות (כי באזור דימונה קפוא הרי בלילה) ואני אמא חרדתית, זוכרים? התייצבנו במקום המפגש כדי לגלות שכ-200 חניכי תנועת הצופים באילת יוצאים לטיול פתיחת השנה שכלל גם את טקס העלייה בדרגה וקבלת העניבות. תדרוך קצר של כל ההורים המלווים פלוס אנשי הצוות- שני חובשים ושני מאבטחים נושאי נשק וקדימה כולנו על האוטובוסים. וכמה כייף היה לגלות שלמרות שחובה על כולם להיות מאובטחים בחגורות בטיחות, בטיול הצופים אפשר לאכול ממתקים באוטובוס (חובה לשמור על ניקיון), מה שלא מרשים בטיולי בתי הספר למורת רוחם של ההורים הנוסטלגים.
עוד נסיעה קצרה והגענו. ברוכים הבאים לחור שתקוע איי שם בנגב- חניון ממשית. עיר נבטית קדומה שאת חורבותיה גילו בחפירות ארכיאולוגיות ושם אנחנו היינו צריכים לישון. עוד נשימה עמוקה, פרידה מהנקי לטובת חולות הנגב שבכל טפו מתרומיים לשמיים. שטח הנה אני באה.
פרקנו את כל הציודים, גילינו שההורים שלחו חצי בית עם הילדים, מבלי להתחשב בזה שילד בכתה ד' לא יכול לסחוב 4 תיקים, אוהל, שק שינה ומזרון, ועוד בטרם הבנתי מי נגד מי, ההורים שמכירים עניין כבר התייצבו במתחם המטבח, כי בכל חניון מאורגן מסתבר יש מתחם מטבח מסודר שכולל לא רק גזיות ענק ומשטחי חיתוך אלא גם מקררים. אז קדימה, פורקים את האוכל, מאפסנים ובינתיים המדריכים הצעירים מקימים עם הילדים את המאהל לשינת הלילה.
במטבח ההכנות עלו הילוך כשעל כל העבודה מנצחת ביד רמה ראש השבט אורן דולב. כבר לא בת 16, אבל אלוהים מאיפה האנרגיות והכוח הבלתי נדלה? יחד עם אילנה שטרית, מתנדבת ’מכורה’ בצופים שאמנם ילדיה הפרטים כבר בגרו ועזבו זה מכבר את השבט ואת הצופים, אבל היא לא יכולה להיפרד וממשיכה להגיע על בסיס קבוע והתנדבותי לטיולים ומנצחת על עבודת המטבח הלא פשוטה. יחד איתן היינו אנחנו ההורים, חותכים, מקלפים ואומרים אמן על כל משימה.
לא אמשיך להלאות בפרטים. המאהל הוקם, הילדים יצאו לפעילות לילה, האוכל הוגש בפס והילדים נהנו מכל ביס, מתעלפים לשקי השינה אחרי חצות, נרגשים מעצם העובדה שזה לא רק הלילה הראשון בלי אמא אלא לילה ראשון בשטח, לפחות עבור הצעירים.
אגב, אני הוזמנתי לארח חברה לחובשת שגילתה לשמחתה שהיא קיבלה חדר ולא תאלץ לישון באוהל. אז שאני אסרב?

 

 

קדימה בוקר


בוקר בטיול של הצופים נפתח באקשן במטבח. חבורת חניכים בוגרים שלא ממש ישנו בלילה, תפסו פיקוד על המטבח עוד בשעה בה החושך סירב להיפרד לטובת האור. חותכים, מארגנים, מפגינים סופר אחריות ובגרות לתפארת. אט אט התעורר המחנה והילדים הגיחו מהאוהלים הלומי שינה, מתעוררים אל תוך השטח. ארוחת בוקר, התארגנות וקדימה יוצאים להריסות ממשית, העיר הנבטית, בשלל פעילויות הכרה מאתגרות ומעניינות. כשהשמש הייתה באמצע השמיים חזרנו למאהל. קיפול ציודים, ארוחת צהריים וקדימה לטקס עליית הדרגות המרגש. שירי מורל, עידוד, ברכות וכ- 200 חניכי הפתי"ש שהסתדרו למסדר כמיטב המסורת- שלשות וכל היוצא בכך, קיבלו את העניבות החדשות בדרגה שמעל. ומי שלא ראה את החניכים הצעירים והנרגשים לא ראה התלהבות מימיו.
עוד קשירה של עניבה, עוד תמונה למזכרת ושיגור להורים בווטאפ של הצופים (אלא מה?), ונפרדים מהחול וממשית לטובת החזרה הביתה.

 

אז מה המסקנות שלי מהיום הגדוש הזה?

 

  1. יש צופים באילת ועוד איך, והם לא רק חיים אלא לגמרי בועטים.
  2. זה הפיתרון המושלם לכל מי שמחפש דרך לגמול את הפרטי שלו ממסכים ופורטנייט.
  3. חנונים? תשכחו מזה. לא מכירה חנונים שהיו עומדים בכזו גבורה בהכנות, בהקמות, בהדרכות ובמה לא.
  4. יש לנו נוער מושלם, מוצלח ונהדר, רק צריך לדעת איפה לחפש אותו.
  5. תשלחו את הילדים, לפחות שינסו, מי יודע אולי גם הם יתפסו.

לקינוח- אני לא יודעת אם ביום מן הימים גם הפרטי שלי יגיע להדריך בצופים וישרוד את הפעילות המוצלחת הזו, כי אתם יודעים איך זה ילדים... מה שבטוח אני כאמא יכולה רק לאחל לו לבחור בדרך הזו של הגברים גברים. תודה צופים.   
 


חדשות אילת - ערב ערב באילת  

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש