פרסומת
דלג

שחר, ילד שלי מוצלח

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2351
הכל כמעט כבר נכתב עליו . על ההישגים שלו, התחרויות, מחנות האימונים ובעצם מה לא? . השבוע, ימים אחדים לפני שיעלה על המטוס, פגשה מירב לוי דיאמנט לראיון ראשון ובלעדי את משפחת צוברי המצומצמת בהרכב מלא ושמעה סיפורים שאף אחד (כמעט) עדיין לא שמע = ומה באמת חושבת המשפוח'ס על סיכוייו באולימפיאדה . משפחת צוברי מגלה, איך מגדלים פוטנציאל אולימפי

יום ראשון, השעה 21:00. משפחת צוברי מתרכזת בסלון הבית. בעוד שבוע ימים בדיוק, יעלה הבן הצעיר, שחר, על המטוס ל'בן גוריון', ומשם יעלם לשלושה שבועות כדי להשתתף באירוע הספורט הגדול ביותר בארבע השנים הבאות- האולימפיאדה. האמת, כמעט הכל כבר נכתב על צוברי, הצעיר בן ה - 22, שיכנס לספרי ההיסטוריה של אילת כספורטאי הראשון שהשתתף באולימפיאדה. כמעט כל מי שבסביבתו כבר רואיין, מאמן הכושר שלו, מדריך השייט שלו ועוד כהנה וכהנה גורמים האחראים בדרך זו או אחרת להצלחתו. לרגע נדמה, כי היחידים שהצליחו עד כה להתחמק מעיני התקשורת היו דווקא האנשים האמיתיים והחשובים ביותר מאחורי צוברי- בני משפחתו.

אמו, ורד, בהווה מזכירה במשרד עורכי דין, אביו זאב (פודל), חשמלאי ראשי ותיק ב'חקר ימים ואגמים' ואחותו טל, כן, יש אחת כזו, בת 25, סטודנטית הנדסה, תעשייה וניהול במכללת 'שנקר'.
האמת, כשביקשתי לראיין את משפחת צוברי, בכלל לא ידעתי שיש גם אחות, אחרי הכל, מי שתמיד באור הזרקורים זה הוא שחר. ורד לא הסכימה מיד. היא נשבעה לי שהרבה גורמים פנו אליהם וביקשו לראיין את ההורים של, אבל בדרך כלל הם לא הסכימו, אלא שהפעם זה היה שונה. אחרי כמה דקות של המתנה, קיבלתי ממנה את האור הירוק לראיון המשפחתי הראשון. ככה זה אצל הצוברים, לי הם זוכרים חסד נעורים, אחרי הכל אני הייתי הראשונה שראיינה את ה'תכשיט' שלהם כשהיה רק בגיל תשע וזכה באליפות ילדים מקומית...

מי קדם למי?


אנחנו מתמקמים בסלון ושחר מגיח מאי שם. בשעה מאוחרת כל כך הוא מגיע תשוש מחדר כושר. אימון שני ביום. "הלו", אני אומרת לו, "מה יהיה? בסוף לא ישאר כוח לאולימפיאדה...". אבל שחר במבט עייף נזרק על הכורסה ומבטיח לי שאין מקום לדאגה, ככה זה אצלו בתקופה האחרונה.

את הימים המעטים שעברו מאז חזר לארץ אחרי מחנה האימונים האחרון בסין, באתר האולימפי, הוא מעביר בעיקר בים ובחדר הכושר, גולש להנאתו פאן ו...גולש קייט. אני מרימה גבה מופתעת ושואלת את שחר אם הוא לא מפחד להיפגע ברגע האחרון, אבל שחר מחייך ואומר: "כל מי שראה אותי על קייט היה בהלם. מה לעשות, אם הייתי מחכה לזה שיהיה לי זמן לעשות משהו, זה לא היה קורה...".
אבא זאב מחייך ומספר: "לפני אליפות ניו זילנד לפני שנתיים, האליפות הבינלאומית הראשונה על דגם הגלשן החדש, הרגשתי שיש הרבה מתח באוויר, שחר הצליח לעבור את פרידמן באליפות א.ס.א והיה הרבה לחץ אם הוא יוכל לקחת ממנו את כרטיס הכניסה לאולימפיאדה. שאלתי את שחר בשקט אם הוא צריך פסיכולוג, את יודעת, ראיתי שכולם לוקחים פסיכולוגים...שחר אמר לי- תראה איפה כל אלו שלוקחים את הפסיכולוגים. כזה הוא, אוהב לעשות את מה שהוא אוהב, בדרך שלו".
אני מודה בפורום המשפחתי שלא ידעתי כלל על קיומה של אחות וההורים צוחקים.
אמא ורד מעדכנת שבעצם כל הקטע של הגלישה בבית התחיל דווקא מטל: "היא התחילה לגלוש לפני שחר, היא גלשה 10 שנים, בגיל 16 השתתפה באליפות עולם ובגיל 18 הפסיקה בגלל הצבא".
אני שואלת את טל אם זה לא מפריע לה שבגלל כל ההתעסקות הזו עם אחיה היא הולכת לאיבוד, והיא, שהיתה קצינה בצה"ל ומילאה תפקידים נחשבים כמו למשל קצינת מבצעים בטייסת מטוסי קרב במלחמה האחרונה, אומרת בחיוך: "אני לא הולכת לאיבוד, אני מתבלטת בתחומים אחרים".
אמא ורד ממהרת לחזק את הסוגיה ומעירה: "הם מאוד מחוברים, הם מדברים הרבה. היא הולכת איתו לפעמים לאימונים ואפילו עולה על סירת הליווי. היא אפילו היתה זו שעזרה לשחר לשבור מחסום שהיה לו לגבי היכולת לנצח את יריב האימונים הניו זילנדי שלו, תומס אשלי...".
טל: "בגלל שתומס כל כך הצליח בדגם החדש 'ניל פרייד', שחר הסתכל עליו בהתחלה מלמטה, ראיתי את שניהם גולשים ואמרתי לשחר, שאני חושבת שהם באותה רמה ושגם הוא יכול לנצח ושלא יפחד לעקוף אותו".
ורד: "למעשה היא אמרה לו- 'הוא רואה בזה מקצוע, ואתה אוהב את מה שאתה עושה...'".
זאב: "ומאז היו תחרויות שבמקצים מסוימים שחר עבר את תומס...".
שחר מאשר: "באליפות העולם ב - 2007 עברתי אותו".
עוד לפני שנמשיך בכיוון האולימפיאדה, לאבא זאב, חשוב לחזור לשורשי הגלישה של שחר: "הוא למעשה קיבל את הדודא להתחרות כי אימנתי את טל (אחותו), הוא היה אז עדיין קטן ובכלל לא הסתכלתי עליו, הוא ראה שטל מצליחה וכל הפוקוס עליה והוא נדחף, הוא רצה גם ורצה להוכיח שגם הוא יכול...".

אולימפי...מה?


אנחנו ממשיכים לדסקס בעניינים היסטוריים-משפחתיים, ואני זורקת לאוויר את השאלה, עם כל הכבוד, הבן לא נוסע לעוד תחרות אלא לאולימפיאדה, האמנתם שזה יכול לקרות?טל: "כן. כל הזמן, ידעתי גם שהוא יגיע לבייג'ין עוד לפני האולימפיאדה בלונדון שתהייה רק בעוד ארבע שנים. הייתי מסתובבת בבסיס עם חברים ואומרת להם שחר צוברי, בייג'ין 2008, תזכרו".
ורד: "זה מה שהוא כל הזמן רצה, אבל באמת רצה".
טל: "והוא היה מכון להקריב הרבה מאוד בשביל זה וגם הקריב".
ורד: "עוד בתחילת הדרך אמרתי - אם הוא רוצה לגלוש, אנחנו נהיה הגב שלו. אין חוכמות, זה ספורט שמחייב הרבה תמיכה. הם מתחילים כילדים קטנים, צריכים לסחוב ציודים, המנהלה שמסביב מאוד מסובכת, שחר היה מאוד מודאג איך ייצא לתחרות אם המועדון לא יוצא אליה, אמרנו לו שנעזור לו וכך היה. אלו היו החופשות שלנו, לשבת על החוף. נסענו איתו בכל הארץ. אנחנו היינו מטיילים וחוזרים בסוף היום לאסוף אותו ואת הגביע, כל פעם היינו צוחקים באוטו בדרך חזרה, עוד גביע לאוסף...".
שחר: "אבא בשביתה".
זאב: "הוא מתכוון למדפים. יש לו כבר ארבעה מדפים עמוסים בגביעים וזה לא מספיק, צריך עוד אחד בינתיים, אני מבטיח להתקין בעוד כמה ימים".
ורד: "המזל שלנו שהוא לא שיחק כדורגל, כי ככה יכולנו לפחות להעביר את הזמן על חוף הים".
"הלו, משפחה", אני קוראת את החבורה לסדר, "בואו נחזור לרעיון האולימפיאדה"...
שחר: "זה דבר שלא קורה בן רגע, לכן אין פה קטע של להאמין או לא, זה משהו שקרה בשלבים. אנשים שואלים אם אני קולט את זה שאני נוסע לאולימפיאדה, נו בטח שאני קולט, היו ארבעה מבחנים, עברתי אחד ועוד אחד בדרך למטרה, זה לא משהו שקרה פתאום. האמת, שכשקיבלתי לפני שנתיים את ההודעה שתומס אשלי, סגן אלוף העולם, רוצה להתאמן איתי, זו היתה הפתעה במלוא מובן המילה".
ורד: "הוא קפץ לשמיים וישר שאל איך נעשה את זה. אמרתי לו שלא ידאג, נסדר את העניינים. בהתחלה חשבנו שאנחנו צריכים לממן הכל, אבל ככל שהעזנו לשאול ולברר, התברר שתומס לא רק הזמין אותו להתאמן איתו, אלא הוא גם ידאג לו להכל".
זאב: "זו היתה התפנית. כששחר חזר, היתה אליפות יוקרתית באייר, שחר סיים שני, עבר את פרידמן, וכולם היו בשוק. האסימון פתאום נפל ששחר חזק בתמונה. שחר אומר שההשתתפות באולימפיאדה נבנתה לאט, אבל אני יכול להגיד לך, שכבר בגיל צעיר שחר כיוון מאוד רחוק. בגיל שש הוא גלש, בגיל תשע הוא התחבר לרובי נאש, אלוף העולם בגלישה שהתארח באילת. אחרי שהוא ניצח באליפות לילדים, שאלתי אותו לאן הוא מכוון, והוא אמר לי: 'להיות אלוף העולם'. בגיל 16 הוא הפך לאלוף העולם, את מבינה? בגיל תשע כשהוא אמר לי שזו המטרה שלו, זה כאילו שילד יגיד לי שהוא רוצה להיות ביל גייטס, לא האמנתי לזה אז. בגיל 16, כשהוא הגשים את החלום, אמרתי לו 'אוקיי, יאללה, עשית את זה, נגמר הסיפור', אבל שחר לא הסתפק בזה ואמר לי- עכשיו אני רוצה להיות אלוף אולימפי...".
ורד: "בגיל 14, שחר הודיע לי שהוא רוצה להתחרות ב'טריאתלון' שהתקיים ביום למחרת. הוא לא התאמן וגם לא היו לו אופניים, אבל זה לא הפריע לו להשתתף, השאלנו אופניים, הוא נרשם, אגב, מאז הוא התחרה גם בטריאתלונים, בדרך לרישום הוא אומר לי- 'עכשיו עמית ענבר נוסע לאולימפיאדה', זה היה סידני 2000, אחר כך הוא אמר, 'יש עוד אולימפיאדה, ואני בשנת 2008 אשתתף'. את מבינה, כשהוא היה בגיל 14 בלבד, ישבנו וחישבנו בן כמה הוא יהיה כשייצא לאולימפיאדה ב - 2008".

לא מאבדים פרופורציות


למרות שהאולימפיאדה קרבה, במשפחת צוברי עסקים כרגיל. הדבר החשוב ביותר כאן הוא לשמור על הפרופורציות. כאלו הם. אני שואלת אותם עד כמה החיים שלהם כמשפחה השתנו מאז שנודע ששחר ייצא לאולימפיאדה, וורד עונה: "שום דבר לא קרה. לאורך כל התקופה ששחר היה תלמיד ויצא לתחרויות, שמרנו על שגרת החיים שלו. הוא היה חוזר מתחרויות מאוד מאוחר, אבל חייב לקום בבוקר לבית הספר, לא ויתרתי לו על משמעת, על הלימודים. על ההשכלה ויתרנו לו, אני מודה, יש מבחן בתנ"ך, אבל גם אליפות אירופה, אז מה עושים? אבל הוא ידע שגם אם הוא אלוף והביא מדליה, למחרת הכל רגיל. לא סתם הוא צנוע...ככה היה גם עכשיו, הוא חזר, אמרתי לו- 'אדוני, אתה לא גר בבית מלון, תוריד את הצלחת. אין מה לעשות, חייבים להחזיק אותו בפרופורציות".
טל: "התקשורת בעיקר מציקה לו, לא לנו".
זאב: "אנחנו זזים הצידה".
ורד: "היו לאורך השנים כל מיני החלטות בעייתיות, אבל לאורך כל הזמן, העדפנו שלא להילחם. גילינו מעורבות, אבל לא התערבנו".
טל: "אחד הדברים שמתארים את שחר זה שהוא לא מדבר הרבה, אלא עושה בים".
שחר: "הדוגמה הקלאסית לזה היא עם המאמן שלי רפא. רציתי שהוא יאמן אותי, התעקשתי, אמרתי 'אם האיגוד לא משלם, אני לוקח אותו פרטי'. אחרי שהבאתי את ההישגים בניו זילנד, הם הבינו שלא סתם התעקשתי ולקחו אותו".
זאב: "אופייני לשחר שלא משנה מה קורה לו בגלישה, הוא לא עושה מזה עניין, אם הביא תוצאה לא טובה, הוא אומר 'גלשתי לא טוב, אני צריך להשתפר'. הוא אף פעם לא מחפש אשמים מסביב".

זו ההזדמנות לברר אחת ולתמיד ממי שחר קיבל את תכונת האדישות הזו? חודש לפני אולימפיאדה, אתה שואל אותו אם הוא מתרגש והוא אומר- עדיין לא...
טל ואמא ורד צוחקות ומצביעות על אבא זאב. הוא האשם. אבא ממהר להתגונן:
זאב: "יש אדיש ויש מתון...".
טל: "אז אתה אדיש והוא מתון".
שחר מצטרף לחגיגת האשמות כלפי אבא: "עד היום, יש לי זינוקים גרועים בגללו, כילד הוא כל הזמן היה אומר לי 'אל תידחף לזינוק, אל תדאג, תן להם לצאת, למה להידחף'...".
כולם צוחקים, ושחר ממשיך: "הוא (אבא) היה מחזיק לי בים את הזנב של הגלשן ואני צורח לו- 'תעזוב אותי', כולם היו עוברים אותי, ורק אז הוא היה משחרר. עד היום אני צריך לשפר את זה".
טל צוחקת: "תן לשיירה לעבור, ואז תסתכל על הכל מאחורה".
זאב: "היום הבנתי שיש בעצם יתרון בלפרוץ קדימה".

אנחנו נשארים בבית


חודש לפני אירוע הספורט הגדול, יודעים בני משפחת צוברי בוודאות, שהם לא ייסעו להיות עם שחר באירוע החשוב כל כך, האמת, רק לאחרונה זאב וורד חזרו מטיול של שלושה שבועות בסין.
זאב: "בהתחלה חשבנו לנסוע לאולימפיאדה, אבל הבנו שאז הנסיעה תעלה פי שלוש או ארבע ושיהיה קשה יותר לטייל שם, חוץ מזה התברר שבקושי נוכל לראות אותו. אמרנו - נגיע לסין חודשיים לפני התחרות, נבדוק הכל מקרוב, ואם נחשוב שזה מתאים, ניסע גם לאולימפיאדה. היום אני יכול לומר שהגעתי למסקנה שעדיף לוותר, מה גם ששחר ביקש ממני לפני חודשיים שלא נבוא. אני משוכנע שהוא עשה חישוב כלכלי".
שחר: "זה מאוד יקר, חוץ מזה, הם יהיו קרובים אבל מאוד רחוקים, אני אהיה עסוק בשלי ובקושי אראה אותם, אם בכלל. יהיה לי קשה לחשוב שהם בחוץ ואני לא רואה אותם, ואם כך אז בעצם למה לבוא? אמרתי להם שישארו בבית, ככה הם יוכלו לעקוב אחרי התוצאות במחשב, ואם אני אצטרך אותם, אתקשר ואשיג אותם בלי בעיות. בהתחלה, כשהם לא רצו לשמוע לי, אמרתי להם שאני לא רוצה שיבואו כי זה ילחיץ אותי".
ורד: "אז נסענו לסין כששחר היה שם במחנה האימונים האחרון, וגם נפגשנו איתו פעמיים במהלך הנסיעה. ראינו שם הכל, כך שכשהוא מדבר איתנו היום על מקומות, ברור לנו למה הוא מתכוון".

אנחנו עושים קאט, וורד מבקשת לחזור לימי בית הספר העליזים של שחר ולהודות לכל מי שעזר לו עוד מימי בית הספר היסודי כשהפסיד חומר לימודי בגלל תחרויות: "צפי ז"ל היתה מדהימה. היא היתה מנהלת בית הספר בו למד שחר, והיא היתה מרגיעה אותי בקשר ללימודים של שחר...".
זאב: "מה שהכי הדהים אותי, שתמיד ידעתי שבגלל המצב, שחר חלש יחסית בלימודים. עד שבגיל 17, הוא פתאום קיבל תעודת תלמיד מצטיין...".
שחר ממהר להוסיף: "מצטיין בספורט".
ורד: "בית הספר תמיד דאג להבליט את זה".
זאב: "תמיד חשבתי לעצמי איך יכול להיות תלמיד כזה, מצטיין, אבל צפי ז"ל הסבירה לי שהוא מצטיין בתחומו. אמרתי יאללה בסדר".
ורד ממהרת להזכיר: "אבל הוא הלך לבית הספר"
טל: "ועשה הכתבות..", ובחיוך היא מספרת: "לשחר היה כתב נוראי, קטן ולא ברור. מאז, במשך חמש שנים, אבא היה מוותר לו על שיעורי בית ועושה לו עוד ועוד הכתבות. זו הסיבה שהיום יש לו כתב של בחורה".

נו אז מה יהיה איתו באולימפיאדה? אני שואלת.
ורד: "בשבילי הוא באולימפיאדה וזה הכי חשוב. האמת, רציתי שהוא יהיה בספורט עד גיל 18, ולא היה לי אכפת מה יקרה אחר כך, רציתי שאת תקופת הטירוף של גיל הטיפשעשרה הוא יעביר בספורט ולא בשיגעונות, ובאמת, הוא היה גולש כל היום ובלילה ישן".
זאב: "האמת, זו היתה כל המטרה בגלישה. לא חלמתי על אולימפיאדה, בסך הכל רצינו שהוא יחזור הביתה עייף אחרי אימונים ולא יעשה בחוץ שטויות. אני מאמין בו ומאמין שיהיה בסדר כמו שהוא אומר".
טל: "העיקר שיהיה מאושר".
ורד: "זאב אף פעם לא רוצה שהם יתאמצו מדי".
זאב: "אני בסך הכל אומר שאם אתה מתאמץ יותר מדי, סימן שאתה בטח עושה משהו לא נכון".
טל: "היינו הולכים לגלוש כילדים, נכנסים למים ויוצאים אחרי שש שעות, אבא היה שואל אותנו 'למה שש שעות אם אפשר חצי שעה'".

אני פונה לשחר ושואלת אותו- נו, ומה אתה אומר שיהיה? שחר משגר בי מבט עייף ואומר: "יהיה בסדר".

את השיחה מבקשים בני המשפחה לסיים בהרבה תודות לכל הציבור האילתי שמגלה עניין אמיתי בשחר ונותן הרבה תמיכה. ההורים מודים שוב ושוב לאנשים שמאחורי שחר, למנהל המרכז הימי, רוני מאיר, למאמן הכושר שלו, שלמה זקס ולמאמן הגלישה שלו, רפא בלילוס.

בין התאריכים 11-20 באוגוסט, תתקיים תחרות הגלישה בצ'ינגאו שבסין, אתר תחרות המרוחק כ - 900 ק"מ מבייג'ין, וזו גם הסיבה שלא תראו את שחר צועד במצעד המשלחות. מי שרוצה לצפות בשידורים בטלויזיה, כדאי רק שיקח בחשבון ששעון סין מקדים את שעון ישראל בחמש שעות. מי שיחפש בימים האלו את בני משפחת צוברי, הם לבטח יהיו מרותקים למחשב, לטלוויזיה ולכל מקור מידע אחר.
דבר אחד כבר בטוח, לא משנה לאיזה הישג צוברי הצעיר יגיע, עצם הגעתו לאולימפיאדה זהו הישג גדול.
צא בברכה וחזור אלינו בשלום.