פרסומת
דלג

אנטיפתי - סליחה, יש לך חבר מועדון?

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2362
אנטיפתי - סליחה, יש לך חבר מועדון?

את ראש השנה הזה, ככל הנראה, אזכור לשנים רבות, לא רק בגלל המסורת החדשה שהביא עמו, אלא כנראה, בעיקר, משום שבו לראשונה, הוטח בפני במלוא עוצמתו המכאיבה, עומק הפער שבין ישראל הראשונה לישראל הרביעית. רצה הגורל ובמחי לילה ובוקר אחד, חלפתי בין שני קצוות, פרי שתי הזמנות, שתיהן לכבוד ראש השנה החדשה, שעל הרצף שביניהן ממוקמת למרבה הצער ישראל 2008, מתנדנדת בין נהנתנות להישרדות ולא בגרסת הריאליטי. זה התחיל בהזמנה חד-פעמית שקיבלתי ליום רביעי בערב, אל מועדון ה'קולוסאום' המתחדש והמדובר - פסגת הפלצנות הנובורישית נכון לרגע זה בביצה התל אביבית. מיקום: כיכר אתרים. קהל היעד: אלפיון עליון. דמי חבר שנתיים: (כן רק על מנת ליהנות מהזכות להכנס בשערי המקום) 6,000 שקל. העיצוב: שחור אוליגרכי מאופק מידיהם של האדריכלים אורי בן דרור ומיכאל אנקווה. האווירה: בסגנון 'איפה מורידים כאן שורה בשרותים', התפריט: יקר להחריד, אבל פרופיטרול מוס טונה זה דבר טעים. כלי הנשק: 'קיר רויאל' (שמפניה עם קרם דה קסיס). המוטו: אם כבר להקיא בשירותים, אז לפחות בסטייל עם פרסונל באטלר צמוד. אין ספק, המקום, ממש כצורתו הארכיטקטונית הייחודית, הוא בועה הבולטת בנוף הישראליות המיוזעת. ישראל השבעה מסתגרת לעצמה במגדל שן מעוגל, בטבורו של הכרך המהביל, מנסה לתפוס לעצמה קצוות אמריקה, שאריות גלמור. אם רק הייתי בגיל הממוצע של באי המקום, יתכן שממש הייתי נהנה לשכוח מי אני באמת על איזו כוסית או ארבע, אבל אני זוכר היטב וגם זוכר שבשעה שש בבוקר יעיר אותי השעון לקראת בוקר יוצא דופן לא פחות וקיצוני אף יותר - חלוקת סלי מזון לחג לקשישים. שנים אני שומע, כמו כולם, בין אם מהתקשורת ובין אם מחברתי היקרה זילי מעמותת 'לתת באילת', על הערכותן השנתית של עמותות תמחוי כאלו ואחרות לקראת החגים. מאזין לשמות הרשתות התורמות, מנסה להפנים את כמויות ארגזי החג המעידים כל אחד על משפחה במצוקה. איכשהו הפכו הדיווחים בתקשורת על חלוקת סלי מזון לאחד מסממני החג הבולטים. ככה זה בארץ אוכלת יושביה. השנה, הודיע לי חברי הטוב ב', "אנחנו יוצאים לסייע במבצע חלוקת סלי מזון לחג לקשישים". הודיע ושריין בשמי את יום חמישי שלפני ערב ראש השנה. "תאסוף אותי מהבית בשבע בבוקר ואל תאחר. מחכים לנו". הורה ואני צייתתי. בשבע וחצי, אחרי ארוחת בוקר חפוזה ומקלחת בהולה, מצאתי עצמי בבניין ציבורי ריק, בצפון תל אביב, במרכזו של שדה קרב מאורגן לעילא. בשטח פעלו כ- 30 איש ונראה היה שכל אחד מהם מחפש מה והיכן ניתן לסייע. האמת היא שאת העשייה במקום, כך ניתן היה להבחין, החלו כבר ימים בטרם הגענו. אנחנו באנו לסייע בנקודת הסיום, שהיא אריזת הארגזים המלאים והעמסתם לחלוקה ואולם, על מנת להכין 700 ארגזי אספקה קשה לחג (ותאמינו לי המדובר בארגזים כבדים), נדרשות עשרות ידיים שעבדו בשטח ימים לפני הגיענו ודאגו להתרמת המוצרים מהרשתות, איסופם וחלוקתם לארגזים. על העשייה המרוכזת מפקחת אישה אחת קטנה בשם אתי, שתיכף עוד נחזור אליה, ולצדה אנשים. כל מיני אנשים. סתם אנשים, נשים, בחורים צעירים, כמה חיילות, אתם יודעים - תושבים. כאלו שנראים בדיוק כמו כולם, רק שאכפת להם באמת ובכלל לא אכפת להם להוכיח את זה בעבודה קשה ומדובר בהחלט בעבודה קשה. לא חלפו עשרים שניות מרגע שחצינו את מפתן השער, וכבר הסתערה לעברנו אחת המתנדבות, מאיצה בנו להכנס לאחד החדרים הגדולים בו נפרסו מאות ארגזי המזון המלאים. סגרנו אותם היטב בנייר דביק והתחלנו במלאכת ההעמסה. בחוץ המתינה שיירה של עשרות מכוניות שסתמו את הרחוב הצר. כולן של מתנדבים שקיבלו טלפון להתייצב ולסייע ביום פקודה. כל אחד קיבל לידיו ארבעה ארגזי מזון, רשימת כתובות ומספרי טלפון של הקשישים, שאת שמותיהם מקבלים מאגף הרווחה בעירייה ואפילו מפות שמורות כיצד להגיע לכל בית. לצד אלו מקבלים דף הנחיות ובו הסברים מפורטים כיצד לנהוג במגוון מצבים בהם אתם עלולים למצוא את עצמכם מנחמים קשישה בוכיה או מתמודדים מול שכנים ש'רוצים גם'. אין ספק. מי שמארגן את המפעל השנתי הזה כבר שמונה שנים צבר הרבה מאוד ניסיון ולמד כיצד משנעים כמויות מזון עצומות אל נקודות הקצה ביעילות מרבית. ה'מי' הזה קרוי ארגון 'שורשים', הקיים מזה שמונה שנים. העמותה שהוקמה מתקיימת על טהרת ההתנדבות. הקימו אותה אנשים פרטיים שכל מטרתם היא להביא מעט הקלה לאלו שחייהם לא משופעים בכך. פעילות העמותה מתמקדת בשני מבצעים גדולים, שמתקיימים פעמיים בשנה, בימים שלפני החגים ראש השנה ופסח. במבצעים אלו, מארגנת קבוצת 'שורשים' מאות חבילות מלאות מזון, צעצועים ופרחים. החבילות הללו מגיעות עד לפתחי הבתים באמצעות מערך של מאות מתנדבים, שנוקשים על דלתות הבתים ועם הרבה חום וחיוכים מביאים איתם את שמחת החג. קבוצת 'שורשים' החליטה לאמץ לחיקה שתי קהילות, האחת מורכבת ממאות קשישים עריריים, והקבוצה השנייה מורכבת מבני הקהילה האתיופית ובה מאות בתי אב ומשפחות חד-הוריות ששרויות במצוקה קשה. פשוט משום ש: "לא יעלה על הדעת כי בקרבנו, לידנו ובתוכנו, בעיר שמאפשרת לאלו שיכולים נהנתנות ללא הפסקה, יחיו הקהילות הנזקקות הללו, ששתיקתן ובדידותן תהפוך אותן לשקופות, לא קיימות ושותקות". בראש הארגון, כאמור, תמי שכנא, שהגיעה בכלל מתחום הניהול של חברות מוסיקה ותכנים מוסיקליים, אבל גם עבדה במפלגת הירוקים בריכוז מתנדבים. היא הרוח החיה מאחורי הפרויקט והיא גם הטורבו שלפני המחנה ביום האקשן הגדול.
לאחר כמה שעות של אריזה מאומצת, כשהזיעה כבר ניגרה מאיתנו והצטלמה היטב במצלמותיהם של צלמי העיתונות המקומית שהגיעו על מנת להנציח את תמונת מירוק רגשי האשם הקולקטיבי של כולנו, בבחינת 'דעו שם אתם אלו שבבית, שיש מי שממרק את חטאיכם ומכפר עליהם בעבודה קשה, ולהלן ההוכחה המצולמת. הסירו דאגה. הפראיירים שמתנדבים עודם במקומם. אתם יכולים לשבת בבית ולהמשיך לשלוח אס אמ אס תרומה ל'רוח הישראלית' זה הרבה יותר נוח והרבה פחות מלכלך'. וזו עוד נקודה חשובה למחשבה שנולדה בעקבות היום הזה: עד היום, החשבתי את עצמי בהחלט לאדם תורם. העיתון שבבעלותי מקפיד להעניק חסויות לאירועים קהילתיים ויוזם ומפיק בעצמו פעילויות כאלו לרוב וגם אני אישית, תמיד שמח לשלוח יד לכיס ולתרום איזו עשירייה, אבל רק עכשיו, אחרי יום האריזה שעברתי אצל אתי, הבנתי שישנה התנדבות וישנה התנדבות, ולא שלא כולן חשובות, ולא שלא על כולן אומרים תודה ועדיין - יש התנדבות שעושים דרך הרגליים והידיים, כזו שבסופה אתה גם פוגש את מושא התרומה שלך במפגש אנושי שהוא לא פחות ערך ואפילו יקר חשיבות מכל מצרך שתרכוש עבורם. וזה אולי גם היה עקב האכילס שלי במבט לאחור. שכן בעוד שקפצתי על האפשרות לסייע באריזת ארגזי המזון הריחניים ואף שמחתי להעמיסם על אף משקלם האימתני, הרי שמצאתי כי אני חושש מהמפגש עם הקשישים שברשימת החלוקה שאקבל. אלא שלא העוני והעליבות הם שהרתיעו אותי, אלא דווקא החשש מלהתקל בקשישים מפחדים. מפחדים לפתוח אתת הדלת, מסתגרים בעל כורחם בבתיהם, נבהלים מכל אורח לא צפוי. אני חושב שבניגוד לעוני, ותסלחו לי על האמירה הבאה, אליו ניתן להתרגל, לפחד אי אפשר להתרגל. זה מה שהופך אותו לנורא כל כך. לחיות ערירי ועני זה דבר אחד. לחיות בפחד זה דבר אחר לגמרי. לכן רווח לי כשלא מצאתי פחד בעיניהם של הקשישים בהם פגשתי. הדלתות לא היו מוגפות בשלל שרשראות, והמבט בעיניים היה כולו של תודה. אז נכון שמתאמים מולם את בואנו מספר ימים קודם טלפונית מהעמותה וגם אנחנו הקפדנו להודיע על בואנו עשרים דקות מראש לכל קשיש, בהתאם לדפי כתובות מפורטים ומאורגנים להפליא שהועברו אלינו ועדיין, שמחתי למצוא קשישים שאף שהם חיים בדלות מחפירה, ביתם מריח ונקי, שעל אף שאין בו תמונה או פרח והמקרר שבו ריק ממצרכים, רואים שמישהו הגיע וניקה עבורם את הבית, שסייעת עזרה להם להחליף לבגדים נקיים לכבוד החג. זהו עוני ללא ספק, אבל זהו עוני מטופל. אני מניח שלכבוד החגים עובו התקציבים והתקנים וכך גם צריך להיות, אבל חודש אחרי שחזרתי מארץ כמו ברזיל, עם 95 אחוזי עוני בלתי נתפס, שמחתי לגלות שמושגי העוני של ישראל 2008 נכנסים לקטגוריה של 'מערביים'. אפילו השכונות בהן ביקרנו בפאתי דרום תל אביב, טבלו בירק והיו נקיות ושקטות. סוג של 'שמחת עניים'. חזרתי משם מעודד, הפסיכולוג שלי טוען שלא מעט בשל הכרת התודה לה זכיתי מהקשישים, שמילאה אותי בשמחה אגוצנטרית טהורה. מודה, הרגשתי אדם טוב יותר, אבל הלא זה הרעיון העומד בבסיס רעיון ההתנדבות והתרומה, שהן מסייעות לך להרגיש ולהיות אדם טוב יותר ולבטח לא מזיקות במאזן החטאים ביום הדין, ואם כל מה שנדרש לשם כך הוא מנוי דו-שנתי בקבוצת 'שורשים', מי אני שאסרב לדיל כה מפיל.