בתרבות שנשענת על ים ומדבר, קשה שלא לקטר על התחושה שאנחנו נמצאים בפיגור סביבתי -תרבותי מול הערים הגדולות שבמרכז. אולם, האם באמת העיר אילת מאופיינת ביובש תרבותי, או שמא אלו התושבים עצמם שמאופיינים בעצלנות?!
המסקנה - שתי התשובות נכונות!
מיקומה הגיאוגרפי של אילת, על קצה המפה הישראלית, לא משאיר הרבה ברירות אלא ליהנות מ'השאריות' של מה שקורה במרכז, או במקרה הטוב, מהשאריות של האורחים בבתי המלון בעיר. מה שמוביל אותנו להיות 'מעוכבים סדרתיים' בכל תחום-
החל מהתחזית וכלה בתרבות. אולם למרות שהתרבות שלנו באילת מתמזגת עם הנוף הצחיח, קשה להגיד שהיא מיובשת לחלוטין.
מסתבר שיש כאן לא מעט תרבות, אלא שלעיתים צריך לחפור כדי למצוא אותה!
אין צורך להכחיש כי האילתי הטיפוסי אכן מסתפק במשחק הנדוש: ים-יבשה
ובאופן כללי, ביחס לכמות התושבים בעיר אנו עדיין רחוקים מלהיות אידיאל כלשהוא על קשת צרכני התרבות הישראלית. אך כן, קיימת באילת קבוצה לא קטנה של אנשים שאוהבים תרבות וגם יודעים איפה למצוא אותה (ולא רק בהתפלחות להופעות הנערכות במסגרת אירועים פרטיים או בתי מלון).
גופים פרטיים כגון תיאטרון 'מופת', 'תיאטראות אילת', 'תיאטרון רשת 'ישרוטל' ובעלי עסקים שונים בעיר, פועלים במרץ לצד גופים עירוניים (מתנ"ס וכ'ו), בהבאת אירועי תרבות לאילת. החל בהצגות, סרטים ומופעים וכלה בפסטיבלים, קונצרטים והרצאות למיניהן. ולמרות זאת, התחושה הראשונית של תושבי המקום לשאלה האם יש תרבות באילת תהיה- לוקה בחסר.
התחושה הזו יכולה לנבוע מכמה סיבות: הראשונה - כתוצאה מהעדר פרסום מקיף אלא נקודתי לקהל היעד. השנייה - כתוצאה של התמקצעות ב'שנורריזם' - ליקוט שאריות הכרטיסים שנותרו (על בסיס מקום פנוי) ממכירת הכרטיסים למופע/קונצרט או הצגה כחלק מחבילת סוף שבוע במלון. והשלישית- תודות לפריבילגיה ממנה נהנית כל אמא אילתית שרוצה בשביל הילד שלה קצת תרבות ונאלצת להידחף עם עוד עשרות זאטוטים צווחנים לתוך אולם קולנוע אחד רק כדי לראות איזה דג מזמר שמגיע לאילת פעם בשנתיים?!
בלי שום רצון או כוונה להשמיץ את עסקני התרבות העירוניים, שכן מתאמצים להביא לכאן משהו מתורבת, תמיד יוצא שזה איך שהוא נופל בתוך המשוואה של המחיר, הדרישה וההיצע!
מצטערים, אין ביקוש
מירב אפק, מנהלת תיאטרון 'מופת' באילת מזה שבע עשרה שנה, מדווחת שהשנה, התבטלה חבילת המנויים להצגות ילדים בגלל ביקוש נמוך. "אני בטוחה שכל אחד עושה את החישוב הכלכלי האישי שלו בהקשר של צריכת תרבות", מסבירה אפק, "המחיר אותו אנו גובים עבור הצגת ילדים אחת זהה למחיר של הצגות ילדים בכל מקום באילת. יכול להיות שיש כאלה שמעדיפים לבחור בעצמם את ההצגות ולא לשלם על כל המנוי בתשלום אחד, אבל חשוב לי לציין כי ההצגות הנבחרות על ידנו הן הצגות שעברו ביקורת תו איכות של 'סל תרבות' ואומנות לעם', מה שאי אפשר לומר בביטחון על הצגות המובאות לכאן על ידי גורמים פרטיים. כמו כן, אנו מודעים לצערנו, לטענה שמחירי המנויים וההצגות בכלל יקרים יותר ממרכז הארץ וזהו למעשה עקב האכילס של אילת. בגלל המרחק אנו נאלצים לתמחר את ההצגות במחיר שיעזור לנו לכסות על כל ההוצאות הכרוכות בהבאת אירוע או הצגה. לדוגמא: הטסת האמנים, הלנתם בבית מלון והובלה של ציוד התפאורה במשאיות וכל זאת עוד לפני ששילמנו עבור השכרה של האולם.
במרכז- לכל תיאטרון יש את האולם שלו, לכל עיר שמכבדת את עצמה יש אולם תיאטרון עירוני ולכל הצגה/ מופע או כל אירוע תרבותי אחר יש אפשרות לרכישת כרטיסים במחירי מבצע. נקודות יתרון אלו לא משאירות לנו האילתים הרבה מקום לגמישות".
ומה עם אולם?
גם לטענתה של יפה כהן, שפתחה בעיר משרד כרטיסים מאורגן בשם 'מופעים ועוד', אשר מעבירה תחת ידיה את כל המופעים, הפסטיבלים והאירועים המאורגנים שמגיעים לעיר, העדר אולם תיאטרון עירוני הוא בגדר מכשול גדול מאוד בדרכה של העיר להפוך לעיר המכבדת את עצמה מבחינה תרבותית. "דווקא בעיר אילת, המאופיינת כעיר תיירות, המארחת מאות כנסים בשנה ומשמשת כאתר מועדף לעריכת פסטיבלים גדולים, אין מקום אחד ראוי לשמו שיכול להכיל למעלה משש מאות איש", מתרעמת כהן, "אז נכון שבעונות החמות מגיעים לכאן פסטיבלים גדולים כמו פסטיבל הג'ז, קלאסי בים האדום, פסטיבל הקאמרי, מרוקיאדה, הודיאדה, פסטיבלי נשים, פסטיבל מחולות ועוד אירועים מסוג דומה, אבל הופעות חיות לדוגמא, זה משהו שאין לו כאן מקום מסודר.
לא כל הופעה מתאימה להיערך במקום פתוח כמו ב'חוף הדקל' או ב'חווה'. לצערנו מפאת העדר מקום מתאים, סצינת המועדונים לקחה על עצמה להביא הופעות של זמרים להופעות קטנות. אבל אם אני רוצה לראות מופע איכותי מבלי לעמוד בחוץ כל המופע, לנשום אבק או לסבול במועדון שמעשנים בו, אני צריכה לטוס לתל אביב. זה גם לא הגיוני שבכל פסטיבל שמכבד את עצמו יצטרכו המפיקים לשלם הון תועפות על הכשרת ההאנגרים בנמל כתחליף לאולם. אין לנו ברירה, אם אנו רוצים ליהנות מתרבות כל השנה ולא רק בקיץ אנחנו חייבים אולם".
נכון להיום, שני האולמות היחידים בעיר, נמצאים בבעלות פרטית. האחד- 'תיאטראות אילת', בבעלותו של משה צייגר והשני- אולם תיאטרון 'ישרוטל', בו מועלה כמעט מידי ערב מופע 'וואו', בבעלות רשת 'ישרוטל'. אז נכון שתודות להם יש באפשרותנו כיום לראות מופעים כאלה ואחרים, אלא שאם מסתכלים על רווחת התושבים והמפיקים, לא רק שהמפיקים מפסידים מזה, אלא גם אנו התושבים שלא מקבלים את הפריביליגיה לשלם פחות על כרטיסים להופעות/ הצגות. שלא לדבר על זה שבאילת אנחנו לא יכולים לראות את ילדינו מופיעים בהופעות מחול או הופעות מטעם בית הספר מבלי לשלם על כך כסף.
זה לא הגיוני שדווקא בעיר לוהטת כמו אילת לא נוכל ליהנות מהופעה חיה אמיתית- בישיבה, בתוך מזגן עם סאונד הולם.
לא פלא שאנו צריכים לחפור ממש עמוק כדי למצוא את האירועים התרבותיים שמתאימים לנו?! אם אנחנו לא בליינים שעוקבים אחרי הפרסומים של המועדונים השונים בעיר, אם אנחנו לא עובדי בתי מלון או מקורבים שלהם, אם אנחנו לא דודים של מישהו שעובד בחברה גדולה שמגיעה לכנס גדול באילת וזוכה לרצף של הופעות פרטיות איכותיות, או אם אנחנו לא עשירים מספיק כדי לשלם על הופעה לקונצרט בפסטיבל הקאמרי או הקלאסי, לא בטוח שנוכל ליהנות באילת מקצת תרבות.
חיים תרבותיים יותר
אז נכון שהאילתים ידועים באהבתם הגדולה ל'חינמים', כאלה שלא אוהבים לרכוש תרבות בכסף במיוחד אם השכן, הדוד, החבר של הבת דודה או סתם חבר מהעבודה יכול לסדר לנו כניסה חינם, אבל יש לציין כי גם התופעה הזו הולכת ומצמצמת מימדים בשנים האחרונות. יודעי דבר יציינו כי גם אנחנו, האילתים, הופכים או לפחות מתאווים להפוך לאוכלוסייה צורכת תרבות, אפילו בכסף.
מספיקה לנו רק ההנחה האילתית שמגיעה לנו ואנחנו נשמח לשלם! לא ככה?!
עובדה, שדווקא ברכישת מנויי תיאטרון המבוגרים של 'מופת' נרשמה השנה עלייה משמעותית. תודות ליוזמה ברוכה של שתי מורות בבית ספר התיכון 'רבין'(סיגלית בבטקו ויפעת וייס) רכשו שתי כיתות י' ו- י'א חבילת מנויים להצגות המבוגרים. וזהו לכל הדעות, צעד חשוב ביותר לחינוך דור העתיד להיות צרכני תרבות מובילים.
אם רק תפתחו את העיניים ותחדדו את האוזניים תגלו שכן אפשר למצוא איך להעשיר את עצמנו ואת ילדינו מבחינה תרבותית. אז אולי ההיצע לא ממש גדול ביחס למה שאפשר למצוא במרכז, ואפשרות בחירה היא מצרך נדיר באזורנו, אבל ממה שכבר יש אפשר בהחלט ליהנות ולהצביע ברגליים כדי שיהיה לזה המשכיות.
ב'תיאטראות אילת' כבר עברו לשדר בדו-מימד, ולכן איכות הסרטים עלתה ובכורות ארציות מככבות כאן בקצב גדול יותר.
בחנוכה, אמנם עדיין לא נזכה לראות פה את הפסטיגל, אבל נוכל ליהנות מהופעה של "טררם על הבמה", שיביא לכאן תיאטרון 'מופת', עם אפשרות למחירים מיוחדים לוועדי עובדים.
גם "ספר הג'ונגל" בכיכובו של גיא אריאלי יגיע לביקור באילת בחנוכה
ובחודשים הקרובים צפויים לנו לפחות שבעה פסטיבלים שונים.
החל מהמרוקיאדה וכלה בפסטיבל השמש-פסטיבל מחולות לילדים ולמבוגרים, פסטיבל ג'ז חורף, פסטיבל קלאסי וקאמרי ופסטיבל נשים.
בואו רק נקווה שכל אחד מאיתנו יוכל למצוא לעצמו את הנישה התרבותית האהובה עליו, שלא נקטר ונתלונן כל כך, שנשלם פחות ושרק נתראה באירועי תרבות! יאללה קולטורה!!