פרסומת
דלג

מתנדבות בכל הכוח

מאת: ● 25/11/2010 09:13 ● ערב ערב 2473
כשלושה שבועות לאחר שצויין יום הקשיש, 'ערב ערב' מביא את הסיפור של המתנדבים, אשר בימים כתיקונם, קולם ומעשיהם, אינם נשמעים. אלו סיפוריהן של ארבע נשים שעושות למען הזולת. לבנה, רבקה, אמיליה ורבקה זכו במסגרת ארועי שבוע הקשיש בתעודות הוקרה בגין פעילות ההתנדבות שלהן. "ההתנדבות היא הכוח שלנו", אומרת אמיליה. סיפורן של נשים טובות באמצע הדרך

תמונת כתבה


לבנה לוי: "זה התיקון שלי"


לפני שנה פרץ י' הקשיש בבכי מר. זה היה בזמן הדלקת נרות חנוכה. לבנה לוי, המתנדבת שמבקרת באופן קבוע בביתו ,הגיעה עם קבוצת ילדים וערמת סופגניות, וכולם שרו והדליקו נרות, ואז פרץ י' בבכי ואמר: "לא מגיע לי כל זה". לבנה מיד הגיבה: "מגיע גם מגיע. אם אתה בעולם הזה, הכל מגיע לך". ובראיון ל'ערב ערב' באילת, עם זכייתה באות הוקרה למתנדבת במסגרת אירועי שבוע הקשיש, היא אומרת, שרגשי פחיתות הערך והדיכאון הם רק חלק מהתופעות איתן היא מתמודדת בקרב ששת הקשישים המרותקים לבתיהם אותם היא מבקרת אחת לשבוע בשמונה השנים האחרונות. זו הפעילות שבגינה זכתה לאות ההוקרה.
לפני שמונה שנים, הגיעה לבנה לאילת מירושלים. היא חיה בגפה טיפלה בשני הוריה עד שנפטרו, ומאז היא בטוחה שהתיקון שלה הוא לסייע לקשישים ובעיקר לחולים שבהם. לבנה מתנדבת גם בבית החולים אחת לשבוע ומחלקת ארוחת ערב לחולים. "אם אני יכולה לעשות טוב למישהו, אז למה לא?", שואלת לבנה, "אם לא אני, אז מי יעשה את זה?", היא חותמת את דבריה. מדי יום היא יוצאת לבקר אחד מהקשישים שהיא מכנה 'האהובים שלי', עושה להם טיפול פדיקור ובעיקר שואלת לשלומם ומטה אוזן קשבת. "הם מספרים לי מה היה כל השבוע ומה הם צריכים. אני תמיד נכנסת בידיים מלאות במשהו. שוקולד או מתנה. בחגים אני מביאה מתנות, ובימי ההולדת שלהם - מוציאה אותם לבילוי במסעדה. אני עם רכב, ואם בא להם לצאת לחוף הים, אני לוקחת אותם להתאוורר". ואיך היא מסתדרת כלכלית? "יש לי בבית קופת חסכון, וכל יום אני מפרישה לשם חלק מהכסף שלי וברוך השם, תמיד הקופה מלאה ואלוהים נותן". לבנה, שלומדת קבלה ושיעורי תורה, מאמינה שיש לה תיקון לבצע: "אלוהים נתן לנו 24 שעות ביממה, מתוכן שמונה שעות שינה, שמונה שעות עבודה והיתר - תהני מהבריאה. אז קחי שעה ביום ותני לאלו שבנו את המדינה וכיום הם בני שמונים פלוס", היא מציעה. קשה לה לשמוע דברים שאומרים הקשישים כמו: "אנחנו כבר לא מועילים למדינה, אז למדינה כבר לא אכפת מאתנו", והיא נתקלת גם בקשישים רעבים: "לפעמים אני מנקה להם את הבתים ומביאה אוכל מכיסי. יש לי קשיש שיש לו רק בן אחד, ובן זה לא כמו בת, הוא לא שם לב, אז אני קונה עבורו בגדים ומצעים ובחגים, אני מבשלת לו ומביאה אוכל טעים וביתי, ותמיד תמיד מביאה לו עוגה לשבת". את הקשישים היא אוהבת בכל ליבה: "הם נהפכים כמו ילדים, לרכים ולנאיביים וזקוקים לאהבה ורוצים ליטוף ונשיקה ותשומת לב, אותם אני נותנת כי אני מתמלאת מהמפגש איתם בנתינה ובאהבה ויש לי המון חום לתת", היא אומרת. "והתגובות שלהם כשאני נכנסת לבית שלהם. הברכות שלהם מעניקות לי חיים. הם מלאים אהבה וכך יש לי הרבה שפע".
בטקס חלוקת התעודות, קיבלה לבנה שני זרי פרחים ותעודות שריגשו אותה "לא ציפיתי לזה. שמונה שנים אני עושה ואף אחד לא שם לב. ואני לא אדם בשביל במות. אבל פנינה והצוות ממתנ"ס 'יעלים' דחפו אותי ועודדו אותי 'בוודאי שמגיע לך לקבל אות הוקרה', והם היו כל כך תומכים". על הכוח להתנדב ולתת מעצמה, היא אומרת: "אנחנו כלי וצריך למלא אותו ברוחניות. אצלי הוא מתמלא מאליו ולכן אני אומרת שהתברכתי בעולם הזה".

רבקה יניב: מועדון הספר הטוב


לפני שנתיים, הגיעה רבקה יניב לגור באילת. "אחרי מות בעלי, הגעתי בעקבות בני היחיד והמיוחד, ד"ר נדב ששר, שהוא בן נהדר שמתגורר באילת", מספרת רבקה, פעילה במתנ"ס 'קולייר', מורה בפנסיה וחובבת קריאה נלהבת. "עם הגיעי, השתלבתי בפעילות מתנ"ס 'קולייר' והקמתי בו את מועדון הספר הטוב. במסגרת המועדון, החברות קוראות ספר שאני אומרת להן לקרוא, ואחרי חודש אנחנו נפגשות ודנות בספר". במהלך השנתיים האלו, הקימה רבקה גם קבוצה של חברות שעוקבות אחרי הנוכחות של חברי מועדון 'גיל הזהב', ובמידה ומישהו לא מגיע, מצלצלת יניב לדרוש בשלומו. "אנחנו מבקרות חברים שחלו או שאושפזו ובקצרה: שומרות על קשר". כמו כן מסייעת יניב בשתילת צמחים במתנ"ס. "האילתים אנשים חמים ונפלאים שעטפו אותי עם הגעתי לעיר בצורה שלא תאמן", היא אומרת, "אני אוהבת להיות מעורבת ונעים לי לעבוד עם אנשים, ואני קצת רכלנית, וכך אני יודעת את הסיפורים של כולם", מתלוצצת יניב, ועם חוש הומור כזה, מה הפלא שברדיו המקומי קפצו עליה ונתנו לה פינה משלה שבה היא מספרת על אירועי השבוע הזה בסגנון קולח ואינטליגנטי?

אמיליה גרוסמן: "מאמינה שההתנדבות היא הכוח שלנו"


את אמיליה גרוסמן, שהגיעה לאילת ב- 1963, זוכרים רבים בזכות עבודתה כצלמת. מאות תצלומים של אילת מתנוססים באלבומים ברחבי העולם בזכות העובדה שאמיליה ובעלה ברוך צילמו ופיתחו את התצלומים של התיירים ששטו בסירות הזכוכית. בשנת 1971, נפטר ברוך במפתיע במהלך שירות מילואים, ואמיליה נותרה לגדל את בניה רמי איציק אריק וברוך המוכר בכינוי 'בוני'. במשך השנים, לימדה אמיליה פסנתר לפרנסתה, וכשנחלש זרם התלמידים, מצאה עצמה מסייעת בגידול הנכדים ומבקשת לצאת מהבית מדי בוקר שלא למסגרת מחייבת של מקום עבודה. בנסיבות האלו, העיסוק בהתנדבות התאים לה כמו כפפה ליד. "אני מאמינה שההתנדבות היא הכוח שלנו. היא מעניקה לי סיפוק רב בזכות העובדה שאני עושה משהו עבור מישהו אחר", מספרת אמיליה, שמתנדבת במטבח האגודה למען הקשיש במסגרת מועדון 60 + בשחמון מזה כשנתיים. "מתי שצריך, אני שם. אם יש מסיבה או ארוע, אני מגיעה. ובאופן כללי אני שם יומיים בשבוע וכעת הוספתי יום". עבור פעילותה זו זכתה אמיליה באות הוקרה במסגרת אירועי שבוע הקשיש. בימי שני, תוכלו למצוא אותה בבסיס חיל הים, שם היא מושיטה יד איפה שצריך. על פעילותה בצבא היא מספרת: "צהל מתייחס בכבוד רב למתנדבים .זו תחושה טובה להיכנס למקום של צעירים ולשמוע את השיחות שלהם. זה מחזיר אותי לחויות של הילדים ושל הנכדים שלי". על ההתנדבות מספרת אמיליה: "לפי האופי היהודי, העשיר שומר על העני, והחזק שומר על החלש. ההתנדבות שלנו חוסכת למדינה הרבה כסף, כי אנחנו ממלאים את החורים ששאר המשרדים הממשלתיים לא יכולים למלא. הייתי רוצה שהממשלה תתן יותר, שקופת המדינה תבוא לטובת העובדים בשטח, שתתן תנאים ומשכורת. גם לאחיות בתי חולים, לעובדות סוציאליות ולמטפלות בקשישים שישלמו להם ויביאו עוד עובדים להפחית בעומס".

רבקה לוי: "עלו לי דמעות לעיניים"


פניה של רבקה לוי מוכרים לאילתים רבים מעבודתה במשך 25 שנה בעיריית אילת באגף התרבות והחינוך. רבקה, שהגיעה לעיר בשנת 1968, התנדבה במשך כל השנים, ומזה ארבע שנים, היא מתנדבת בצבא: "מכינים ערכות קיטבג לחיילי מילואים", ולאחרונה, התחילה מתנדבת במועדון ששים פלוס בעבודות מזכירות ובקהילה התומכת. "ההתנדבות עושה לי טוב על הלב, אני אוהבת לעזור ולהושיט יד". רבקה מציינת, שהערכים שספגה בילדותה כילדת קיבוץ יגור היו ערכי נתינה ועזרה הדדית, ואלו מלווים אותה גם כיום. "אני ממליצה לעוד אנשים אם הם יכולים וזה עושה להם טוב על הנשמה, לצאת להתנדב". על הזכייה בתעודת ההוקרה למדה תוך כדי הדפסות בעמדת המזכירות כשראתה את המכתב יוצא מן המדפסת ועליו מתנוסס שמה הופתעה לטובה. "ניגשתי לשירה נבון ושאלתי אותה האם זה אמיתי? כמעט פרצתי בבכי. לא ציפיתי לזה, כי גם כך אמרו לי תודה. כשעליתי לבמה, מאד התרגשתי". לאחרונה, עקב בעיות בריאות, נעדרה רבקה פרק זמן מסוים, וכששבה לצבא ולמועדון ששים פלוס, התקבלה בחמימות. "קיבלו אותי נורא יפה והרגשתי שייכת", היא אומרת.

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש