פרסומת
דלג

דרוזית אסלית

מאת: ● 15/2/2011 22:07 ● ערב ערב 2485
מה יכולה כפריה דרוזית, אמא לשני תינוקות שבעלה נכה והיא אנאלפביתית לעשות כדי לשרוד?. לא מעט מסתבר- הכול תלוי בכוח הרצון ומדינה אשקר ניחנה בכמות לא מבוטלת של רצון. ראיון מעורר השראה על הצלחה נשית תודות לבצק פיתות וגבינת לאבנה מתוצרת ביתית. לגזור ולשמור
דרוזית אסלית

תמונת כתבה


החודש עבר אמין אשקר ניתוח לב והוא מתאושש לאיטו. מדינה רעייתו היתה כל הזמן לצדו. את מדינה, נושאת נס העדה הדרוזית בעיר, כמעט כל אחד באילת מכיר. מדינה שמכינה פיתות מרוחות בגבינת לאבנה תוצרת בית, עשתה עבור המגזר הדרוזי באילת עבודת הסברה מאין כמותה והיא חמושה בקמח, מים ומלח בלבד. כיום היא מרשה לעצמה להתרווח ולומר לעצמה בסיפוק שאילת היא בית לכל דבר. כעת כשילדיה סטודנטים או בדרך להיות סטודנטים, היא מציבה בפניהם את המטרה הבאה: להנשא לדרוזי או לדרוזית ולהקים משפחה, רק אז תהיה רגועה. רק אז תוכל לחזור לכפר מולדתה מרר ולהתפלל בצילם של עצי הזית והאורן.

תמונת כתבה


נישואי שידוך


בגיל 17 מת אמין אשקר וקם לתחיה. אמין, צבעי, נער יפה ומקובל חברתית, שעתידו פרוש לפניו כמרבד יפהפה של הצלחה, אהבה וחברים למכביר. ביום בהיר וגורלי אחד, טיפס הצבעי הצעיר על קיר בכפרו עוספייה והתחשמל מעמוד חשמל. מחוסר הכרה אמין צנח מגובה של 18 מטר ו-40 יום הטלטל בין חיים למוות כשהוא נוטה יותר לצד השני. עד שהתעורר בתוך אמבטית קרח וחייו השתנו מקצה לקצה. כעת, אחרי ניתוחים שחצו את גופו לאורך ולרוחב, הוא נותר צולע ונכה. "אצלנו אם אתה חלש – החברה ממשיכה הלאה", פוסקת בענייניות, מדינה רעייתו ואם ילדיו שמעידה על עצמה שאילולא היתה איתו היו חייו נראים אחרת לגמרי ולא במובן החיובי דווקא. "אמין הרגיש 'שונה' וכשפגשתי בו כבר היה נכה. כשפגשתי בו הלב והראש אמרו לי כן. אני מאמינה שזה גורל", היא אומרת ולא שוכחת להזכיר- " היו אלו נישואי שידוך. בזמנו היה מקובל ששדכנים הציעו וההורים אישרו, אבל גם אנחנו הסכמנו", אומרת מדינה, "כיום, מוסד השידוך כמעט גווע ועבר מהעולם. הצעירים המודרנים מבקשים להתאהב".
מדינה רואה בזה סכנה גדולה עבור חברה סגורה ושמרנית. היצר והלב מבקשים להשתובב.
מגבלה חמורה שמוטלת על בני העדה הדרוזית היא איסור נישואין למי שאינו דרוזי. "אם גבר דרוזי יתחתן עם בחורה שאינה בת העדה הדרוזית- מנדים אותו ומחרימים ואם בחורה מתחתנת עם מי שאינו דרוזי, חייה בסכנה כי ירדפו אחריה וירצחו אותה בגלל כבוד המשפחה".
כאשה, מה את אומרת על רצח אשה בנימוק של כבוד המשפחה?
"כדתיה אני אומרת: אלוהים נתן ואלוהים לקח. אם אני אתנגד לשמירה על כבוד המשפחה זה כאילו אני מסכימה לתופעה של נישואין מחוץ לדת שלנו וזה אסור", משיבה מדינה שנמצאת בשנים האחרונות בתהליך חזרה בתשובה. במגזר הדרוזי כמעט ולא תמצאו גירושין. לדברי מדינה, בת ,54 אמא לחמישה וסבתא לנכד, הדבר נובע מהתפיסה הדתית שרואה בזיווג דבר גורלי. גם מדינה שעברה לא מעט טלטלות בחיי הנישואין בחרה לא לפרק משפחה. עבור שלמות התא המשפחתי יש לשאת כמעט בכל סוג של קושי והציפייה לנישואין נטולי קשיים היא ציפיה לא מציאותית. סוג של פינוק.

תמונת כתבה


מנחיתות - למנהיגות


אשה תקיפה מדינה. מדברת ברורות ופועלת ללא לאות. אפילו ראשי המגזר הדרוזי שלא ששו בהתחלה לתת תוקף לעמדת המנהיגות של אשה נכנעו לבסוף ושלחו מכתב שמעודד אותה לפעול באילת. "כשקראתי את המכתב שחתום בידי נכבדי העדה, הרגשתי גאווה רבה", היא אומרת וממהרת להתחלק בקרדיט עם בעלה: "אמין נתן לי גב. אמין ליווה אותי לישיבות וחיכה לי בחוץ עד שהישיבה הסתיימה ואז ליווה אותי הביתה. בשבילי זה כוח. אם לא היה לידי לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי". חליפת המכתבים לאורך השנים מתעדת את תהליך ההתחזקות במעמדה של מדינה. במכתב ראשון כותבים ראשי המגזר מכתב תודה וממענים אותו אל 'משפחת אשקר', כך שמדינה נכללת תחת כנפיו של בעלה למען כבוד המשפחה.
במכתב שבא לאחר כמה שנים כבר מופיעה מדינה כמכותבת יחידה. אמין קיבל בגאווה את פעילותה של אשתו הנמרצת. לא שהכול זרם על מי מנוחות. מדינה הצעירה נאבקה בכמה חזיתות בו זמנית: בעוני, במחלתו של בעלה, בגידול הילדים בחברה שרואה בהם 'ערבים' ובגעגועים לכפר, ולמרות כל הקשיים היא יצאה מכל אלו מנצחת.
כיום סוף סוף יכולים בני המשפחה לומר בנחת שאילת היא עירם לכל דבר. הם התערו בה לחלוטין. "אני מרגישה שאילת זו המשפחה שלי. אני הולכת לשמחות וללוויות של בני העיר ואני יכולה לומר שנכון שעבדתי קשה בשביל זה, אבל גם הם, התושבים, לא אכזבו אותי".
ההתחלה היתה אכן, קריעת ים סוף עבור בני הזוג שהגיעו לעיר עם שני תינוקות וללא פרוטה בכיסם. "היתה לנו חנות למוצרי תיירות והיה מיתון כבד ופשטנו רגל והחלטנו לבוא לאילת ולהתחיל מחדש", היא מספרת על המניע להגיע לאילת. "לא ידעתי עברית ולא היתה לי עבודה כי גם הייתי אמא לפעוט ולתינוקת". כשראתה מדינה שאין מוצא היא החליטה לעשות מעשה: "אמרו לי שיש מקומון 'ערב ערב באילת', הלכתי ופרסמתי בו מודעה שאנחנו עושים גינון, ולבעלי אין בכלל ידע בגינון... כשהתקשרה מישהי משכונה א' והזמינה אותנו, הלכתי איתו ועם שני הילדים. אני גזמתי וחפרתי ואמין רק זרק את הפסולת", היא מחייכת, "אין מה לעשות צריך להתפרנס"...
"חשבו שתלינו את דגל פלשתין"
מדינה מצאה חן בעיני הלקוחה. אולי הבינה ללב אשה ואם שמוכנה לעשות כל דבר כדי להניח ארוחת צהריים על השולחן. אותה אשה סייעה למדינה למצוא עבודה בבית ספר כמנקה. התיאור של מדינה את השנים הראשונות באילת מזכירה את המשל על שתי הצפרדעים שנפלו לכד של חלב. אחת התייאשה וטבעה ואילו השניה לא הפסיקה לפרכס ולקפץ עד שהתנועה המתמדת הפכה את החלב לגוש חמאה עליו טיפסה הצפרדע ויצאה אל החופשי. ממש כמו הצפרדע השנייה, לא הפסיקה מדינה להתאמץ ולנוע. "היינו עניים ואכלנו פיתה עם לבאנה כארוחת בוקר, צהריים וערב. אמין קיבל פיתות בחינם במאפיה בה עבד ואני הכנתי לאבנה בבית. כך התקיימנו במשך ארבע השנים הראשונות", היא נזכרת.
לא התייאשת?
"עד עכשיו לא", היא אומרת ומחייכת. "גדלתי בבית שלא חסר לי כלום. חונכתי לסמוך על עצמי ולא לתת הרגשה שחסר לי משהו. אצלנו אומרים שהרעב בא מהעין. הבטן שובעת ממה שיש, אבל העין רואה וחומדת...צריך לחנך את העין לא לנסות למלא את הבטן". קושי נוסף היה הבורות של תושבי אילת בנוגע לעדה הדרוזית. בורות, שהובילה לגילויי טינה וגזענות. "הלכתי עם מטפחת וחשבו שאני ערביה. אמרו לילדים- 'אתם ערבים... לכו מפה', אבל אמרתי- 'אין קשה מולי' והפכתי בתגובה לקיצונית. התחלתי ללכת עם מטפחת עבה יותר. אמרתי 'אני זו אני, תקבלו אותי כמו שאני מקבלת אתכם היהודים'". אירוע קשה היה התלונה במשטרה שהוגשה נגד המשפחה בגין תליית דגל העדה הדרוזית על גדר הבית, "המתלוננים חשבו שתלינו את דגל פלשתין", מבהירה מדינה. מדינה פנתה ל'ערב ערב באילת', שפרסם כתבה בנושא. כתוצאה מכך הפכו בני הזוג לדמויות מוכרות באילת. במקביל, התחילה מדינה להכין בהתנדבות פיתות עם לאבנה לגני ילדים בעיר, למועדון הקשישים, למתנ"סים, דמותה הרוחפת מטפחת לבנה וקערת בצק בידה הפכה לדמות מוכרת, "התחילו להתקשר אלי 'מדינה תבואי להכין אצלנו פיתות בארוע. אנחנו נתן לך את החומר ואת תתרמי את העבודה. למרות שהייתי זקוקה לכסף לא ביקשתי תשלום, אלא ראיתי בזה הזדמנות להתערבב". קשר מיוחד יש לה עם אבי אזולאי, יו"ר מועצת הפועלים בעיר, "אם לא היה אבי אזולאי לא הייתי מגיעה לתת הרצאות לציבור האילתי. אבי הוא כמו אח בשבילי. אבי עזר לי לארגן אירועים ובכל חג שחגגנו תמך בנו בתקציב ובפרסום, בידע שלו ובהכל" . הפריצה של מדינה לתודעה העירונית היתה בטקס חתימת השלום עם ירדן. מדינה שולפת הזמנה ועליה מופיעים שמותיהם של ראש הממשלה דאז, רבין ז"ל . עם רבין יש למדינה היסטוריה ארוכה. "אבי ז"ל, מוחאסיין דאביר, היה ניצב משמר הגבול ויועץ קרוב לרבין לענייני דרוזים. הוא אהב והוקיר את רבין וכשהוא נרצח, אבי קיבל את זה קשה, פרש מהפוליטיקה וחזר בתשובה", מספרת מדינה. אביה שימש עבורה מקור השראה. "הוא הגיע לאילת ונתן הרצאות רבות על העדה הדרוזית ויצר קשר עם בתי הספר. תלמידי י"ב התארחו בבית אבי. יש בבית קיר הנצחה מלא מזכרות וצל"שים שקיבל, ואני מזמינה גם היום את תושבי אילת לבקר בכפר מרר בבית משפחתי, וללמוד על העדה הדרוזית". כבת לאב כזה, היה זה טבעי שמדינה תייצג את העדה הדרוזית באילת, כך סבר גם גבי קדוש, ראש העירייה בעת הטקס 'יד לשלום'. "התקשרו אלי מהעירייה ואמרו 'נשמח שתייצגי את העדה הדרוזית בטקס'. הניפו שם דגלים של כל מדינה וגם של העדה הדרוזית. נתנו לי שולחן והזמנתי את הפרופסור עדל מנצור מעוספיה, שנתן הרצאה על דרוזים, והזמנתי להקת ריקוד שרקדה את ריקוד ה'דבקה' המסורתי".
מהו דגל העדה הדרוזית?
"הוא מורכב מהצבעים ירוק, אדום, צהוב, כחול ולבן והוא מסמל את תלבושת הנביאים שלנו, שכל אחד מהם לובש צבע אחר. הדרוזים", מוסיפה מדינה, "הגיעו ממצריים בשנת 408 לספירה ושמם היה- מוחידון, מלשון מאוחדים. בשנת1017 התקבל השם- דרוזים, על שמו של מבשר הדת, דרזי".

הכתיבה כפורקן


הדת הדרוזית יוצאת דופן מבחינות רבות. זו הדת היחידה שאי אפשר להמיר דת אליה או ממנה החוצה. "נולדת דרוזי – תישאר דרוזי", קובעת מדינה. "אם נאבד את המסורת שלנו, לא יישאר לנו דבר ויחד עם זה, כל כפר שונה במנהגיו. הדרוזים של רמת הגולן רואים עצמם כאזרחי סוריה ולא כישראלים".
יש לכם קרובים בסוריה?
"לחמי היה אח שנים רבות בסוריה. הקשר ביניהם נותק משנת ,1948 ורק בשנת1989 קיבל חמי הודעה דרך 'גבעת הצעקות' ברמת הגולן, שם קוראים ברמקול אל הצד השני. אז התקשרו אלינו כי אחיו של חמי העביר הודעה שהוא רוצה להפגש עם כולם דרך 'גבעת הצעקות'. למחרת היינו שם ולראשונה שמע חמי את קול אחיו שאמר לו- 'אחי יקירי, חלומי לפני שאני נפטר הוא שתחבק אותי'. לשמע המילים המרגשות נפל אביו של אשכר והתיישב המום על סלע. "חשבנו שקיבל מכת שמש. הוא החזיק בראשו וחמישה חודשים אחרי כן נפטר מבלי שזכה לחבק את אחיו". כשהתבשר האח המתגורר בסוריה על מות אחיו, הוא נעשה משותק ולא קם מכסאו עד יום מותו כחצי שנה אחרי כן. על כך התבשרו בני המשפחה, שוב, דרך הודעה שקיבלו מ'גבעת הצעקות'. למרות החלוקה בין המדינות מציינת מדינה: "אנחנו משרתים בצבא ונופלים במלחמות ישראל. אנחנו נאמנים למדינה בכל מובן". ובנה מנצור אף משרת כקצין בצה"ל. גם בניה האחרים, בוגרי שירות צבאי מלא. מדינה עצמה נקראת על שם מדינת ישראל. "נולדתי בשנה בה אבי ביקר בקבר יתרו וכרת ברית נאמנות ושבועה למדינת ישראל. כשנולדתי הוא בחר עבורי את השם שמסמל את הקשר שלו ושלנו למדינה", היא מסבירה. כמי ששיכת למיעוט בארץ ישראל מבינה מדינה את מצבם של מבקשי המקלט שמגיעים לישראל- "מדינת ישראל היא הבית החם והטוב וכולם מבינים את זה עכשיו. אני בעד לסייע, כי הם לא באו להישאר. עם ישראל לא העריך את המדינה שלו עד שהוא רואה מה קורה במדינות ערב ובמדינות אחרות. יש לנו גן עדן, זו מדינתנו ועלינו לשמור עליה ולאהוב אותה וכל אחד עליו לשרת את המדינה". מאז הגיעה לאילת, עברה מדינה תהליך של העצמה. כשהגיעה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית. כשפנתה לאולפן וביקשה ללמוד אמרו לה שאין דיי תלמידים. מה עשתה מדינה? אם הבנתם כבר באיזה אופי היא ניחנה בוודאי ניחשתם את ההמשך..."הסתובבתי בשכונה ואספתי בנות ממרוקו, וגם דרוזיות ובדוויות ופתחתי כתה". במשך שלוש שנים למדה מדינה קרוא וכתוב ומאז היא מנהלת יומן חיים אישי ."אני כותבת כל יום מה היה לי היום וכך אני מרגישה פחות בודדה". כדרכן של נשים גאות, ממעטת מדינה לשתף אחרים בקשייה הפנימיים. "גם אם רבנו מריבה גדולה ומישהו הגיע לבית, מיד חייכתי ונתתי הרגשה שהכול בסדר", היא מספרת. את חשבון הנפש ואת הבכי שלה עשתה בלילות לתוך המחברת. מדינה מוסיפה שהילדים היו מקור כוחה: "לראות את הילדים גדלים מיום ליום נתן לי כוח ותקווה. יש לי פרחים, וכיום אני גם סבתא בן השנתיים ואני מאחלת לעצמי לראות את כל ילדיי נשואים ולראות נכדים נינים ובני נינים, ממש כמו סבתי שנפטרה בגיל "107!
מתי תנוחי?
"עד שיתחתנו. כי האמא היא זו שאוספת את הילדים. אם אעזוב, המשפחה תתפרק לפני הזמן. אני רוצה לחזור לכפר, שם הילדות שלי, שם החברים והמשפחה, אבל אני יודעת שהילדים צריכים אותי עכשיו אפילו יותר ממה שהיו צריכים ככשהיו קטנים. כי הם חושבים שהם עצמאים וגדולים ועלולים להסתבך בצרות. הילדים שכבר בגרו הם מנצור, קצין צה"ל וסטודנט לתואר ראשון, הלה, סטודנטית לתואר ראשון, נשואה ואם לפעוט בשם ים בן שנתיים, מוחסן (סונא), חייל משוחרר מחפש עבודה, סלים, שחקן כדורגל, חלוץ ב'בני אילת' ומאמן קבוצת נוער, ולוסי, עובדת בפלאפון ושוקלת להירשם ללימודי עבודה סוציאלית בשנת הלימודים הבאה.
מה חסר לך בעיר?
"בית ההורים, אמי ואחותי, המסורת, בית התפילה, כי בעיר, כמה שתשמרי, זה עדיין חסר. אני לא השתניתי בראש שלי מאז שעזבתי את בית הוריי בגיל 23. אי אפשר להקים בית תפילה בעיר כי צריך שייח לבית תפילה ועל השייחים שלנו נאסר לגור בערים כי הן נחשבות למקומות לא צנועים ומלאי פיתויים. מי שרוצה דת ורוחניות צריך לגור בכפר. כך שאני באמצע. בין הבתים ובין העולמות". ובינתיים מסייעת מדינה במאמצי ההחלמה של אמין, מתכתבת בעניין לימודי מורשת הדרוזים בבתי הספר באילת, ומוכנה להגיע לכל כתה ולתת הרצאה על העדה הדרוזית ותרומתה למדינת ישראל. ואם תביאו את החומרים- היא גם תכין לכם פיתות מרוחות בגבינת לאבנה תוצרת בית. בכיף... אשת חיל.