פרסומת
דלג

"אני יודע מה זה להיות פליט"

מאת: ● 8/3/2011 21:21 ● ערב ערב 2488
סיפורו של פסח סקוזה הוא סיפור של אלו ששרדו את השואה כילדים. דור של בעלי עדות שהולך ונעלם. ככה זה מפציר בנו סקטוזה - "די לגזענות". סיפור אישי של הישרדות וחזון
''אני יודע מה זה להיות פליט''

"מי שלא היה פליט שנרדף על חייו - אינו יודע איך זה לחיות חיים של פליט, חיים של דריכות מתמדת", כך אומר פסח סקוזה, בשנות השבעים לחייו, ניצול שואה, פנסיונר של נמל אילת, שמביא עדות ישירה מהמקום של להיות 'תת אדם'. "הפליט הוא מי שאין לו בית ולא מולדת. בלי אוכל, בלי עתיד. כל יום אתה חושב 'הנה אני אמות". כך מנסה פסח להביע במילים את מצבו העגום של יתום בלי בית. סיפורו האישי המרגש של מי שעבר את הנורא מכול, איבד אם ואח ויצא אל החיים.

תמונת כתבה


הילדים מטחנת הקמח


בכניסה לביתם של פסח ומרים סקוזה תופסת את העין עמדת 'ברביקיו' גדולה ומושקעת. בחצר המוצלת ניצב שולחן ארוך סביבו כסאות רבים ואפשר לדמיין את בני המשפחה מסבים סביב השולחן ואת פסח ומרים מארחים ביד רחבה את בני המשפחה. אולם לא תמיד החיים האירו פניהם לפסח, ניצול שואה שכבר בגיל ארבע איבד את ילדותו. ילדות במובן של תחושת בטחון, יציבות ומוגנות. בגיל הזה, צעד הילדון על גשר הגירוש מפולין לבילרוסיה ביחד עם שאר יהודי העיירה.
ילד בן ארבע... הולך ברגל קילומטרים.. בקור... מה הבנת?
"שאני רוצה לחיות. ידעתי שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים". פסח נזכר ש"כבר בדרך כשהלכנו ברגל בשיירה, ירד מעלינו מטוס גרמני שירה בנו צרורות מתוך מקלע ושפך זפת רותחת. דודתי זרקה אותי לתעלה לצד הדרך ונשכבה מעליי וכך ניצלתי". המשפחה הגיעה בסופו של דבר מפולין לעיירה בשטח רוסיה בשם דראצ'ין."אבי היה עגלון שסחר בשוק השחור, עבירה חמורה בתקופת הקומוניזם. הוא נתפס ונשלח לכלא ואמי עבדה כתופרת ואיכשהו שרדנו. אז למדתי מהו רעב. היהודים התפלגו ולא היתה עזרה הדדית". מאז, טוען פסח שאין דבר גרוע יותר עבורנו היהודים מאשר הפילוג. אובדן קשרי העזרה ההדית והתמיכה. "הדבר הגרוע הנוסף", אומר פסח, "הוא שכשאתה נרדף אתה מקבל את המציאות הזו כטבעית. לכן היהודים הלכו ולא התקוממו. כשאני נזכר, היו מצבים ששוטר עם רובה הוליך עשרות גברים יהודים. הם יכלו להתגבר עליו בקלות, אלא שרוחנו נשברה וכשהרוח שבורה - העניין הפיזי הוא מה בכך. כילד חשבתי שזה מגיע לנו. רק אחרי שנים רבות הבנתי שלא".
באחד הימים בעוד שאביו שהה בבית הכלא, נכנסו הגרמנים לעיר טראצ'ין, אספו את היהודים וריכזו אותם לשכונת מגורים אחת: הגטו. אותה הקיפו בגדר תייל. כל היהודים אולצו ללכת עם טלאי צהוב כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהוא יהודי לבין האחרים- בעלי הזכויות. שני אחיו הגדולים נהגו להתגנב מתחת לחוטי התיל ועבדו בתחנת הקמח שהיתה בבעלות משפחה רוסית אמידה ולה ילדים באותם גילאים. ילדי המשפחה הרוסית התחברו עם הילדים היהודים. "אחיי סחבו שקים ועזרו לאכרים לטחון את הגרעינים ובתמורה קיבלו מעט קמח. מזה התקיימנו", מתאר פסח. יום אחד ספרו ילדי המשפחה הרוסייה כי הגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו. "הקצינים ערכו משתה בבית המשפחה ופטפטו, והילדים ששמעו את הדברים הזהירו אותנו". ילדי משפחת סקוזה ניסו להזהיר את תושבי הגטו. "היהודים הלשינו ליודנראט שהיו היהודים ששתפו פעולה עם הגסטפו והגסטפו עצר את אחיי. רק אחרי בכי ותחנונים של אמי הסכימו לשחרר אותם". יצחק, האח הבכור, שהיה כבן 11, לא התמהמה. "איציק חפר בור באדמה, מתחת למחסן שבחצר, והסווה את הכניסה על ידי ארגז זבל", מתאר פסח את תושייתו של אחיו הנערץ עליו". יום אחד נכנסו המון שוטרים לגטו וקפצנו לתוך הבור". שני לילות ושלושה ימים שמעו פסח ומשפחתו כיצד נרצחים היהודים בגטו. "לקחו את הגברים ליער כדי שיחפרו בור ענק. כל הלילה הם חפרו. בבוקר באו ולקחו את המשפחות וירו בהן לתוך הבור, ואז חזרו ולקחו עוד ועוד משפחות. כך שמענו במו אוזנינו כיצד רוצחים את כולם. אחרי שלושה ימים נעשה שקט מוחלט". בינתיים, בתוך הבור היה צפוף. פסח מציין שמלבד סבו, אמו ושני אחיו, קפצו לתוך הבור גם שכנה ושתי בנותיה. "עמדנו ורעדנו מפחד. אחרי שלושה ימים איציק יצא לראות מה קורה. הוא הסתתר בשדות התבואה וראה שיש שוטרים ונאצים במצוד אחרי מי ששרד. הוא חזר אלינו לבור והזהיר אותנו שלא נצא".
אחרי יומיים, אחיו איציק בעל חושי ההישרדות המחודדים, זירז את המשפחה לצאת מהבור שכבר אינו בטוח. "יצאנו מהגטו. עברנו נחל שלידו עמד בית ובו איכר פולני שצעק לעברנו אזהרה: "אל תרוצו יהודונים". הבנו שמי שרץ מיד יורים בו". בני המשפחה מצאו מסתור בתוך שדה חיטה. "אחי מצא עץ תפוחים ואכלנו. למחרת הגרמנים התחילו לירות לתוך התבואה ואמי חפרה בידיה בור קטן ותחבה את ראשי לתוכו כדי שלא אפגע מהירי. ואני כילד, לא יודע מה קורה וכל כמה רגעים מיששתי את גופי בידיי לראות אם אני עדיין חי".

תמונת כתבה


הילד שניהל משא ומתן עם משרוקית


עם בוא הערב, שמעו בני המשפחה לחישות וראו דמויות זזות, "אלו היו יהודים שאמרו שהם יודעים את הדרך אל היער בו נמצאים הפרטיזנים הרוסים שנלחמים בגרמנים", מספר פסח. היהודים לא ששו לעזור למשפחה הקטנה. "היהודי רצה תשלום כדי להוביל את הקבוצה אל היער ולנו לא היה איך לשלם. היינו לא רצויים כי היינו אם וילדים ללא גבר וזה היה עבורו לנטל. לא יכולנו לרוץ מהר וסיכנו בכך את כל הקבוצה". בלית ברירה, ניהל איציק בן ה-11 משא ומתן לחיים ולמוות עם היהודי: "היתה לאיציק משרוקית שהכין מקופסת שימורים והוא איים על הפליט שאם לא ייקח אותנו איתו אז הוא מתחיל לשרוק והמשטרה תגיע...הוא אמר לו שאין לנו מה להפסיד. בין כה וכה נמות". הגבר נכנע לילד עם המשרוקית והסכים לקחת את המשפחה איתו. "התחלנו לרוץ בכל כוחנו", נזכר פסח בריצת האימה שרצו. "בימים שכבנו והסתתרנו, ובלילות רצנו. חלשים ובלי נשימה כי לא אכלנו דבר. מים שתינו משלוליות שנקוו בחריצי העגלות שעברו בבוץ. אחרי מספר ימים הגענו לכפר ונתקלנו בעגלון שנהג בעגלה עמוסה. על כובעו תלוי כוכב מתכת כלומר: רוסי. העגלון אמר שהוא לא יכול לקחת אותנו איתו, אבל ביער מחכים לנו, כי שמעו על חיסול הגטו וידעו שמי שנמלט - ינסה להגיע אליהם". הדברים האלו עודדו את הרצים להגיע. ואכן, כשהגיעו ליער מצאו דוד ענק מלא דייסת קמח ומים שהכינו עבורם הפרטיזנים, שרידי פלוגות לוחמים רוסים שנלחמו בגרמנים. "הם ידעו שאנחנו יהודים וריחמו עלינו", ופסח מדגיש, "לא משנה איזה דת ואיזה לאום, השאלה היא תמיד האם יש בך חמלה או לא. על זה יפול או יקום דבר". הפרטיזנים הציעו למי שיכול לשאת נשק להצטרף ללוחמים ואיציק הצטרף אליהם. "אותנו הפנו למחנה המשפחות. אחרי שלושה ימים הגיעו הגרמנים שערכו מצוד אחרינו. צדו אותנו כאילו היינו חיות. הם באו עם הכלבים, תפסו יהודים רבים ורצחו אותם במקום. אנחנו הסתתרנו בין העשבים הגבוהים. אחרי כן הקמנו מחבוא מתחת לאדמה- בור שמעליו שיחים, מחבוא בזמן סכנה. יכולת לעבור מעל זה ולא הרגשת בזה כלל", מתארת מרים רעייתו של פסח.

רצח האם


מרים, אחות בגמלאות, מתנדבת שנים רבות באגודה למלחמה בסרטן, נחרדת שוב ושוב מחדש למשמע המציאות שבה חיי אדם חשובים כקליפת השום. "כל כך קל להכחיש", אומרת מרים, "אבל האמת היא שרצח עם מתרחש גם כיום". פסח מסכים עימה וממשיך לספר: "הגרמנים עברו מעלינו עם כידונים אותם נעצו באדמה, אם הרגישו חלל – חיפשו את הפתח למחבוא, זרקו פנימה רימון וזהו. גמרו את האנשים". בינתיים הצילו הכפריים את היהודים כמיטב יכולתם. "אמי עברה בין הבתים ותפרה תמורת מזון. אנחנו הילדים, קיבצנו נדבות והיו אכרים שהיו חותכים את הלחם לחצי ונותנים לנו חצי. הגרמנים שרפו להם את הכפרים כי ידעו שהם עוזרים לפרטיזנים. שנתיים גרנו ביער ורוב ה'עמך' היו אנשים טובים ונוצרים אדוקים", מבהיר פסח. המצודים של הגרמנים נמשכו כל הזמן. "פעם אחת, ברחנו ותוך כדי הריצה זרקתי את התרמיל שהכביד עליי", מספר פסח בצער את מה שהסתבר כאירוע מכונן בגורלו, שכן התרמיל הכיל זוג מספריים קטנות. "אמי התופרת השאילה אותן ממישהו והן היו אוצר בזמן השואה. כשהגענו למקום מבטחים הוא דרש שנחזור על עקבותנו להביא את התרמיל עם המספריים". האם ושני בניה נתקלו בגרמנים "הם הלכו אחרי העקבות שהשארנו בדשא", ממשיך פסח את התיאור המכאיב, "נפלתי וידה של אמי נקרעה מידי. ראיתי עץ אשוח קצוץ וזרקתי עצמי תחתיו. שמעתי את אמי צועקת 'פסח, פסח' ולא עניתי כדי שתברח ולא תתעכב על ידי, אבל היא נתפסה. נשארתי לבד. הלכתי לאיבוד ביער. אחרי כמה לילות מצאתי מחנה הרוס ובקצהו אוצר: תפוח אדמה שלם. אכלתי אותו חי וחיכיתי לאמי שתחזור. חשבתי שאולי איכשהו תברח". בגיל תשע כבר הבין הילד פסח שהוא את מסע ההישרדות שלו יצטרך לעשות לגמרי בכוחות עצמו.

האחים נפגשים


אחרי המלחמה נודע לפסח שאמו נרצחה וכך גם אחיו שהיה איתה. אחרי שני לילות הוא נתקל בהצלה. "שמעתי קולות מדברים ביידיש אז התקרבתי ונתקלתי במשפחה יהודיה. הם לא רצו לקחת אותי. בנם אמר 'אם יוודע לאיציק שלא עזרנו לאחיו הוא יגמור איתנו 'חשבון'. שמו של איציק סקוזה יצא למרחוק כפרטיזן נועז. אז הם לקחו אותי בלית ברירה. במשך חודשיים הם נתנו לי מעט דייסה, אספתי אוכמניות ומזה חייתי. רק מי שחווה רעב יודע מה זה. אכלתי קליפות של עצים. בלילות הם הדליקו מדורה וישבתי איתם כדי להתחמם", משחזר פסח. יום אחד חזה הילד בכניסת הצבא האדום לכפר. "זה היה הרגע שבו נגמרה המלחמה. הלכנו אחרי הצבא האדום והגענו לעיר שם נתנו ליהודים בתים והאיכרים הביאו לנו תרנגולות ומזון". פסח היתום נותר בלי בית: "המשפחות היהודיות נתנו לי לישון על ספסל במסדרון. לא הכניסו אותי לביתם כשהן מתחמקות מלתת לי לאכול. כשהייתי רעב הלכתי לפשוט יד בשוק. הסבתות הנוצריות ה'בבושקות' האכילו אותי מרחמים. בכל פעם שראיתי פרטיזן אמרתי לו- "אם תראה את יצחק סקוזה, תגיד לו שאני פה". יום אחד הגיע איציק לספסל בפרוזדור בעוד פסח ישן." הוא ישב על הברכיים ובכה כשהוא רכון מעלי ודמעותיו הרטיבו והעירו אותי. הוא כל כך כעס ואמר - "איך הם יכלו? עשיתי כל כך הרבה עבור היהודים. איך יכלו להשאיר אותך ככה על הספסל?" אז נפתח בית יתומים וילדי סקוזה הלכו לגור במקום. "היינו היהודים היחידים. והיו ילדים אנטישמיים שהלכתי איתם מכות והם היו 'מנפחים' אותי ממכות", נזכר פסח. זמן קצר אחרי כן, איציק עזב את בית היתומים, "הם התייחסו אליו כאל ילד והוא כבר היה לוחם שהרג גרמנים, צעיר שעישן ושתה וודקה, אז הוא עזב והצטרף ללוחמים וכך הגיע עד ברלין. בברלין הוא נפצע והועבר ליחידת מיפוי".

"אל תקרא לי אמא"


הצבא עשה שימוש בהכרות של איציק עם היערות והשטח כדי לשרטט מפות. כך נדד איציק מעיר לעיר וכשהגיע לעיר הולדתו בפולין, נודע לו שאביו שרד. איציק לקח חופשה מהצבא ונסע להחזיר את פסח לרשות אביו. "כשהגעתי לא זיהיתי אותו", נזכר פסח. אביו שהתעשר במהלך המלחמה מהברחות ריהוט, נישא לניצולת מחנה ריכוז. "לא רציתי אם חורגת אז ביום החתונה הפכתי את כל השולחנות בבית. הייתי נורא קשור לאמי. האשה השניה באה אלי ואמרה לי- 'אל תקרא לי אמא... תקרא לי דודה, כי אני לא אקח את המקום של אמך'". האשה הצעירה עברה התעללויות קשות במחנה הריכוז ולא חשבה שיהיו לה ילדים משלה. "לפעמים היא היתה עלי לטורח, אל תרוץ, אל תזיע", נזכר פסח בחרדותיה של האשה. ואז נולדה לה בת ומיד אחר כך נולד בן והיא הניחה לפסח. "החיים בבית היו רדופי סיוטים כי היא היתה מלאת פחד וזעם והיו לה התפרצויות גם של דכאון". המשפחה עברה לגור בגרמניה במשך שנתיים בדרכה לארץ ישראל. וב-1948 עלתה המשפחה ארצה, "ישר להאפלה של מלחמת השחרור", נזכר פסח. המשפחה הצטרפה לאיציק שהגיע לארץ שנתיים קודם והתגייס מיד לפלמ"ח. "איציק התחתן והקים משפחה והיה לציוני גאה", אומר פסח על אחיו שנפטר לפני 25 שנים ממחלה קשה. פסח נישא למרים ולבני הזוג נולדו ילדים ונכדים. פסח עבד בנמל אילת ולפני שנתיים נסע עם בני משפחה לפולין וביקר בעיר בה נולד. "צעדתי על הגשר ההוא, גשר הגירוש", הוא נזכר, "הפולנים קיבלו אותנו יפה. בכלל, הפולנים מתעניינים בהיסטוריה שלהם וכותבים ספרים על היהודים בפולין. הם מפיקים לקחים מהעבר ורוצים לדעת מה היו האירועים והתהליכים שהובילו לשואה ואילו העם היהודי לא מפיק לקחים לגבי הומאניות אלא למד להפגין גזענות וכוחניות. אני כיום לא יכול לראות אנשים רעבים. אני יודע מה זה סבל קור ורעב. לפני כחודש נסעו השכנים, והכלב שלהם נשאר בחצר, לא יכולתי לראות אותו כך והבאתי לו אוכל ומים כי אפילו בעל חיים אני לא יכול לראות כשהוא רעב וסובל. כל מה שעברתי בחיי לימד אותי מהי חמלה".

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש