מישהו אכל שלוש פעמים בשבוע פיצות על חשבוני ולא חלילה פיצה קטנה, כי אם פיצה משפחתית גדולה עם כל התוספות האפשריות. יוסי שנא פיצה ולכן מיהר לטלפן למשרדי 'ויזה' בתל אביב ולהתלונן על התקלה. "אולי הזמנת פיצה ושכחת", שאלה הפקידה האדיבה מעברו השני של הקו. "אני שונא פיצה וגם אילו אהבתי פיצה עד טרוף, לא היה עולה בדעתי להזמין פיצה בכרטיס אשראי. הייתי משלם לשליח מזומן. בשביל סכום כזה אני לא מחתים 'ויזה'. אולי כדאי שתבדקי אם הפיצה אכן נשלחה לכתובתי. הרי זה משהו שאפשר לבדוק עם 'פיצה אורגינל' בקלות. אני משוכנע שיש להם רישום כלשהו". הפקידה האדיבה הבטיחה לבדוק את העניין וחזרה אליו אחרי זמן קצר. "הפיצה נשלחה לרחוב יסמין 7. זו הכתובת שלך?". "ממש לא, אני גר ברחוב אחז. תני לי לחשוב רגע. לא, אני לא מכיר אף אחד שגר ברחוב יסמין" אמר יוסי, "אם תתני לי את שמו של המזמין אלך ואשבור לו את העצמות". "את זה אני לא יכולה לעשות. אמסור את האינפורמציה שלי למשטרה. האמן לי עדיף כך. מדוע לך להסתבך בקטטה עם מישהו שאולי לא עשה מאומה?" אמרה הפקידה, "אתה בכל מקרה לא תחוייב". "אני מבקש שתבטלי את הכרטיס שלי. שלחי לי חדש. מספר חדש. אני לא מוכן לחשוב מה עוד מסוגל אדם שיש לו את מספר הויזה שלי להזמין. בטלי את הכרטיס בבקשה ושלחי לי כרטיס חדש", אמר יוסי. הניח יוסי את השפופרת על כנה והחליט ללכת לחקור בעצמו, מי גר ברחוב יסמין 7. מעניין מי מטריח את עצמו לזייף ולרמות בגלל פיצה. נכנס יוסי למכוניתו והגיע לבית קטן מוקף גינה חביבה לא רחוק מאכסניה הומה מלאה בני נוער. דפק בדלת וזו נפתחה ובפתח עמדה יפהפייה שחרחורת כבת עשרים וחמש בערך. "אפשר לעזור לך?" שאלה. כמעט חמש דקות עברו עד שהצליח יוסי להתגבר על המבוכה ולהרגיע את לבו שיצא במחול פרוע למראה הצעירה. "את גרה בבית הזה לבד?, שאל כשחזר אליו סוף סוף קולו. הבחורה נרתעה ומיד סגרה את הדלת, למעט חרך צר שדרכו שאלה, "מה זה בדיוק העסק שלך? אתה מתכנן שוד או אונס?" "סליחה זה לא בדיוק מה שהתכוונתי.
רציתי לשאול אם הזמנת פיצה בחודש שעבר. את מבינה, מישהו הזמין פיצה מ'פיצה אורגינל' ומסר את מספר כרטיס האשראי שלי", ענה יוסי במבוכה. כמובן שלא עלה בדעתו להאשים את היפיפייה שניצבה בפתח. "אולי יש לך אח צעיר, או אולי חבר", שאל. "או אלוהים, שרק לא יהיה לה חבר" אמר בלבו וציפה לתשובה. "אתה מאשים אותי בגניבה? טעית בכתובת. בחודש האחרון טיילתי עם ההורים שלי ועם אחי בארצות הברית. חזרתי היום, שאר המשפחה חוזרים בעוד שבוע, לכן זה ברור שלא יכולתי להזמין פיצה, חוץ מזה, אני שונאת פיצה. אם יש דבר בעולם שהמשפחה שלנו שונאת יותר מכל, זה פיצה", ענתה הבחורה וסגרה את הדלת. כעבור דקה פתחה אותה שוב, בגלל צלצולו הבלתי פוסק של יוסי בדלת הכניסה. "אם את שונאת פיצה אולי את מוכנה לבוא לאכול איתי דג או משהו?", אמר יוסי בגמגום ולא האמין שהוא, שמעולם לא העז לעשות צעד ראשון בכיוון אשה, כלשהי, גם משום שהיה ביישן נוראי וגם משום שהנשים תמיד חיזרו אחריו, הציע לבחורה שראה לראשונה חייו חמש דקות קודם לכן, לצאת אתו לארוחת ערב. "את מבינה, גם אני שונא פיצה. לכן שמתי לב לחשבון שחייבו אותי עבור פיצה שלא הזמנתי . לא הגיוני שאני אקנה פיצה, לא בכרטיס אשראי ולא בשום אמצעי תשלום אחר". "אתה תמיד מזמין בחורות לצאת אתך חמש דקות אחרי שפגשת בהן והאשמת אותן בגניבה ורמאות?", צחקה היפיפייה וחשפה שני טורי שיניים צחורות וגומות לחיים עמוקות.
"רק אם הן לא אוהבות פיצה ויפות כמוך", הצליח סוף סוף יוסי לומר משפט, בלי מבוכה ובלי גמגום. "גם אתה נראה לא רע", צחקה הצעירה ולהפתעתו פתחה את הדלת. "בוא הכנס. שמי רווית, אני מחכה לשיחת טלפון מההורים שלי ואחר כך נוכל לצאת. ממילא התכוונתי לצאת לאכול. הבית ריק. אז מדוע שאוכל לבד? מי שאוכל לבד מת לבד ואני ודאי לא רוצה לעשות אף אחד משני הדברים האלה לבד"... בדיוק באותו רגע נשמע צלצול הטלפון. רווית מיהרה לעבר הטלפון ויוסי שמע אותה מספרת להוריה מה קרה. בתום השיחה חזרה אליו, שכן נשאר עומד בפתח הדלת ואמרה, "בוא הכנס עד שאסתדר. אמא שלי אומרת שזה כבר קרה להם פעם. מישהו מהאכסניה הסמוכה מזמין פיצה לכתובת שלנו ומחכה לשליח בחוץ, נותן לו טיפ ולוקח את הפיצה עבורה כבר שילם בכרטיס אשראי לא שלו. זה ההסבר היחיד שעולה בדעת הורי ונשמע הגיוני אפילו למשטרה". בעודה מדברת סרקה את שערה, מרחה שפתון על שפתיה שהיו אדומות גם ללא עזרה ואמרה: "נלך". אכלו ארוחת דגים נפלאה, שתו יין ואחר כך ישבו בבית קפה כמעט עד אור הבוקר. נפרדו לשעות מספר ונפגשו שוב בצהריים. שבוע ימים בילו השניים מבלי להיפרד וכשחזרו הוריה של רווית סיפרה להם שמצאה את הגבר שחיפשה כל חייה. "הוא משגע" אמרה, הוא חתיך וחכם ורווק ובגיל המתאים והעיקר, - הוא שונא פיצה ובודק בזהירות את חשבון הויזה שלו". וכי מה יכלו ההורים לומר על כך? מובן שקיבלו את יוסי בברכה, מה שטוב לבת שלהם, טוב להם.
יוסי ורווית נישאו חמישה חודשים לאחר שנפגשו. "אנחנו צריכים לכתוב מכתב תודה לויזה", צחק יוסי בוקר אחד, כחודש אחרי שנישאו כשבישרה לו רווית שהיא בהיריון. "בעצם אנחנו חייבים תודה לרמאי שהשתמש במספר הכרטיס אשראי שלך", ניסתה רווית טיעון אחר. "הרמאי לא היה מצליח להפגיש אותנו לולא היה לי כרטיס ויזה", צחק יוסי ונשק לאשתו הצעירה על שפתיה. "בסדר. אתה צודק, אבל אני לא קוראת לילדה שלי 'ויזה' ולא יעזור שום דבר, צחקה רווית. מוסר השכל? "בכל רע יכול להיות גם משהו טוב".
