פרסומת
דלג

הבוקר שלא יישכח

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 17/6/2015 12:33 ● ערב ערב 2711
הוא לעולם לא ישכח את הבוקר ההוא. איך יצאו צוהלים ושמחים לטיול השנתי. איך טיול תמים הפך למרחץ דמים. הוא לא ישכח את הבום הגדול שהגיע כשהרכבת פילחה את האוטובוס שלא הספיק לחצות את מסילת הרכבת בזמן, את דממת המוות המצמררת שהגיעה לאחר מכן. הוא לא ישכח את חלקי הגופות הפזורים לכל עבר, את הדם. בשבוע שעבר מלאו 30 שנה לאסון הבונים שהחריד מדינה שלמה. השבוע, נזכר טל שרוני, תושב אילת, ביום הנורא ההוא ששינה לו את החיים. "אין לי ספק שהחיים שלי היו נראים אחרת אלמלא היום ההוא", הוא אומר בראיון ראשון
הבוקר שלא יישכח

במשך שנים טל שרוני, בהווה הבעלים של 'אביב שיגור', ומי שמנצח על צי של הסעות מאילת וממנה, לא הסכים לדבר ברבים על היום ההוא. היום הנורא שנכנס לדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל תחת הטייטל- 'אסון הבנים'- תאונת הרכבת הקשה ביותר שידעה המדינה.
במשך שנים הוא נושא אתו את הזכרונות הקשים, ניתק קשר כמעט עם כל המשפחות שאיבדו בתאונה הקשה את בניהם, מי שהיו חבריו הטובים ביותר. ילדי בר מצווה, רק בני 13, תלמידי כתה ז'12 בבית הספר 'ברנר' בפתח תקווה. הוא כמעט ולא השתתף בטקסי זיכרון, אם בכלל, התחמק מלקחת חלק בספר הנצחה, אבל גם היום הוא מקפיד בכל פעם שהוא בסביבה להגיע לבית העלמין בפת תקווה, שם כרויים זה לצד זה 20 קברים דוממים שמעידים על גודל הזוועה. 22 הרוגים גבתה התאונה המחרידה. 19 תלמידים, מחנכת הכתה ואם של אחת הבנות מהכתה שהצטרפה לטיול כאם מלווה ומצאה גם היא את מותה. אולי זה היה הקושי לחזור ולהציף את המראות, אולי הרצון לנסות ולשכוח את מה שחרוט אצלו כל כך עמוק בפנים, ואולי זה היה רק בגלל שמאז אותה תאונה טל שרוני השתנה מקצה לקצה. כך היה במשך כל השנים, עד שהשנה, פתאום, עם קצת לחצים טל שרוני הסכים לדבר. הוא דיבר בתוכנית הרדיו של חברו אודי שכטר ב'קול הים האדום', התראיין ל'מה נשמע' וכשהבין שהשד בעצם לא כל כך נורא, הוא אמר לי רגע לפני שנפרדנו שאולי הוא כבר יפסיק להתחמק מההיא שמנסה להוציא ממנו כמה מילים וזכרונות לספר ההנצחה. "אולי זה מה שקורה לבן אדם אחרי שהוא חוצה את גיל ארבעים", מנסה שרוני להבין בעצמו את השינוי שהוא עובר.
מי שהכיר את טל הנער שעבר עם משפחתו מפתח תקווה לאילת כמה חודשים לאחר האסון, לא יכול היה לדמיין לעצמו שהילד השובב, שובר הגבולות, המוסכמות וכל המחסומים האפשריים, הוא למעשה אחד הניצולים מאסון הבונים. אבל דווקא האסון הזה הוא ששינה אותו כנער מקצה לקצה. הוא מעיד על עצמו שהיה חנון קודם לכן. אמנם שובב הוא תמיד היה, אבל טל של אחרי המקרה הפך לילד שנגע בכל וניסה הכל. "אין לי ספק", הוא אומר היום בגיל 42, "שהחיים שלי היו נראים לגמרי אחרת אלמלא היום ההוא".

תמונת כתבה


תמונת כתבה


"ואז שמענו בום עצום"


הם גדלו יחד בבית הספר 'גורדון' בפתח תקווה. מכתה א' עד כתה ו' שנקראה כתת 'תמר'. חבורה של חברים מאותה שכונה שחיו אחד אצל השני, שיחקו אחד בבית של השני ולא הבינו איך יעברו בסוף כתה ו' ללמוד בחטיבת ביניים עם חברים חדשים. 12 ילדים מהחבורה ההיא, שובצו בסופו של דבר ללמוד יחד בכתה ז'12 בחטיבת הביניים 'ברנר' אליה עברו, ולא היו שמחים מהם. מי שאהבו פחות את הרעיון היו המורים שמצאו את עצמם נלחמים בחבורה הצוהלת. חודש בלבד לפני הטיול השנתי, הוחלט שעל טל שרוני, ממובילי החבורה, לעבור כתה. "הלכתי עם אמא שלי ליועצת שם הבהירו לי שאין לי הרבה ברירות אלא לעבור כתה. מבחינתי כמובן זה היה נורא. לעזוב את כל החברים, אבל לא היו לי הרבה ברירות. התנאי שלי היה שילד נוסף מהחבורה יעבור איתי כדי שלא אהייה לגמרי לבד בכתה החדשה". טל זוכר את שם הילד שאמור היה לעבור איתו, אבל עד היום הוא לא מצליח להבין איך קרה שבמשך חודש ימים החבר לא עבר איתו לכתה ז'11.
ואז הגיע יום הטיול השנתי. ההתרגשות הייתה גדולה. 12 אוטובוסים עמדו בזה אחר זה, עליהם טיפסו התלמידים לפני חלוקה לכתות השונות. טל שכל חבריו היו עדיין בכתה ז'12, התמקם גם הוא איתם והודיע להם שהוא נוסע באוטובוס שלהם. "אבא שלי שהיה אז קצין משטרה, בכלל לא רצה שאצא לטיול השנתי הזה", הוא מספר לי."אני לא יודע אם זו הייתה תחושת בטן, או שסתם לא הסתדר לו, אבל אמא ואני לא הסכמנו לוותר ושכנענו אותו שאני חייב לצאת". עד היום חרוטה בזכרונו היטב דמותה של הנהגת שישבה מאחורי ההגה. "בואי נתחיל מזה שלפני 30 שנה לראות נהגת יושבת מאחורי הגה של אוטובוס זה לא היה משהו שגרתי", הוא נזכר. "כמובן שעל תקן השטותניק הייתי חייב להעיר על זה, והערתי לה משהו על יכולות הנהיגה של הנשים. היא נראתה כמו יהודית רביץ בבלונד עם רעמת תלתלים, פרצוף שלא אשכח בחיים". עד שהאוטובוסים יצאו לדרך טל הספיק לעלות ולרדת לאוטובוס של חבריו כמה וכמה פעמים. הוא לא זוכר אם יצא איתם לדרך באוטובוס של ז'12 והורד ממנו לאחר ההפסקה הראשונה. הוא לא מצליח לזכור אם כבר בתחילת הטיול הועבר למרות התנגדותו לאוטובוס של הכתה שלו. "יצאנו לדרך בחלוקה לשלושה מסלולים שונים כשבכל מסלול ארבעה אוטובוסים", הוא מספר ונזכר איך שכשרתה התאונה המחרידה הוא ישב באוטובוס של כתתו החדשה ושמע מוסיקה באוזניות. "פתאום שמענו בום עצום ומיד לאחריו היה שקט. כמה שניות של דממת מוות מצמררת שלא אשכח. כולם היו בהלם. אני זוכר שהסתכלתי מבעד לחלון, ראיתי את הרכבת חולפת ומעליה עפים כל מיני חלקים. לא ממש היה ברור בשניות האלו מה קרה. רק כשהרכבת סיימה לעבור נתגלה לעינינו המחזה המזעזע.- האוטובוס המעוך. זה היה נראה כמו אוטובוס נטוש. רגע אחרי השקט של ההלם באו דקות השבר הקשות, הדקות הכי קשות, מצמררות שקשה לתאר אותן במילים. דלתות האוטובוסים נפתחו והמורים, ההורים המלווים והנהגים רצו החוצה לעבר האוטובוס. אנחנו היינו שם עומדים המומים מנגד רואים את כל המראות הכי קשים שרק אפשר לדמיין. חלקי גופות מפוזרים לכל עבר, חברים מתים זרוקים, הנהגת הייתה מרוחה על ההגה, מה אני יגיד לך, מראות שאנשים לא ראו ולא יראו כל החיים שלהם ראינו שם בדקות האלו. ילדים בני 13, שרואים לנגד עיניהם דברים שישפיעו עליהם מאוחר יותר למשך כל החיים". רגע אחרי שההלם עבר, היה מי שהתעשת והבין כי חייבים לאסוף את כל הילדים ולקחת אותם משם. "הנהגים של האוטובוסים האחרים היו גמורים", נזכר טל. "הם בקושי הצליחו להעביר אותנו לכפר הבונים שם חיכינו כמה שעות לנהגים מחליפים שהיו אמורים להגיע להסיע את האטובוסים שלנו חזרה הביתה לפתח תקווה. היינו שם מבולבלים, לא יודעים מה קרה, מי מת, ניסו להרגיע אותנו, אמרו לנו שהם רק פצועים. כשעלינו על האוטובוסים חזרה, ביקשו מאיתנו לסגור וילונות, כדי שלא נראה בדרך מה קורה. אני כמובן הייתי חייב להציץ ורק אז נפל האסימון. לא אשכח את הבניין הישן שראיתי, רק גג ועמודי תמיכה, ומתחתיו שורות שורות של גופות בשקים שחורים. רק אז הבנתי את גודל האסון והבנתי שבעצם כולם הלכו. כל החברים שלי שהייתי איתם רק כמה זמן קודם".

תמונת כתבה


התאונה ששינתה את חיי


אם לא די במראות הקשים שחוו בזירת התאונה, מראות קשים לא פחות ליוו את חזרת האוטובוסים לפתח תקווה. "כבר בצומת סירקין הקיפו את שלושת האוטובוסים שחזרו הביתה אלפי אנשים צועקים", הוא נזכר. "כולם שמעו שהייתה תאונה, אבל לא ידעו מי ומה. היו שם הורים מפוחדים שרצו לראות שילדיהם בחיים. היו שראו אותי ונשמו לרווחה, כי חשבו בטעות שאני עדיין בכתה של ילדיהם, כשבעצם זה כבר לא היה ככה. ברגע שפתחו את דלתות האוטובוס וראיתי את אמא שלי התפרקתי. זה היה נורא. אבל שלי שהיה קצין במשטרה קיבל את הידיעה על התאונה בין הראשונים. כשניסה לברר איזו כתה זו הייתה לא רצו למסור לו פרטים, אבל הוא לא ויתר. אמרו לו שזו הייתה ז'12 והוא רץ הביתה לבדוק במחברות שלי באיזו כתה אני לומד. הוא כמובן ראה על המחברות ז'12 כי לא הספקתי לשנות את זה בחודש וכמעט מיותר לתאר מה עבר עליו בשעות האלו עד שהוא ראה אותי במו עיניו. אני מאמין שזה מה שהשפיע עליו וגרם לו לעזוב כמה חודשים אחר כך את המשטרה, לעזוב לאילת יחד עם כולנו. הוא קנה לו פינה בחוף הים בה השכיר סירות. את מבינה את הסיטואציה? כל החברים שלי נמחקו בתאונה הזו, מכה ענקית לשכונה בה גדלנו. בשבעה עברנו מבית לבית וזה היה בלתי נתפס. חשבתי הרבה פעמים על הילד שאמור היה לעבור איתי לכתה ז'11 ואם היה עושה ככה לבטח היה ניצל. גם הוא היה בין המתים בתאונה ואני עדיין לא יודע גם היום למה בסופו של דבר לא עבר. זו הייתה תקופה קשה. לראות את ההורים השכולים שגדלת אצלם בבית. תמיד הרגשתי שהם מסכלים עלי אחרת, לא בגלל שהיו רוצים שגם אני אהייה בין המיתם, אלא בגלל שהייתי השריד היחיד ששרד מהחבורה ומן הסתם הזכרתי להם תמיד את ילדיהם. זה לא קל. אתה גדל והילדים שלהם אינם. אני זוכר אמהות שהיו פותחות בערב את החלון וקוראות ליד שלהם שיחזור הביתה מתוך הרגל והוא כבר לא היה בחיים. 22 הרוגים גבתה התאונה הזו מהם 19 תלמידים מכתה אחת, המחנכת והאם המלווה של אחת הבנות שנקברה איתה בחלקה הגדולה".

מה הדבר שהכי זכור לך מיום התאונה?
"החברים שלי מנופפים לי לשלום מחלונות האוטובוס שלהם והשקט. השקט שאחרי הבום הגדול".

איך התאונה הזו השפיעה עליך?
"בשלב ראשון התנתקתי. אחרי חצי שנה כבר עברנו לאילת. אני זוכר שכשהגעתי לבית הספר 'גולדווטר', ג'קי כוכבי עבר בכתות והסביר לילדים שאני ניצול של אסון הבונים ושייקחו את זה בחשבון. התנתקתי מכולם בערך עד שהגיע הפייסבוק ואז מצאו אותי, אבל עדיין הצלחתי להתחמק. התאונה השפיעה עלי מאוד מבחינה התנהגותית. למעשה עד לצבא לא התאפסתי. אמנם גם קודם לכן הייתי שובב, אבל חנון, אחרי התאונה הפכתי לילד מאוד בעייתי. כל כתה ח' לא למדתי. בכתה ט' הייתי הרבה עם אבא בחוף ונכנסתי ל'לוק' האילתי על כל המשתמע מזה. עישנתי ובדקתי כל גבול אפשרי. היום יש אולי הרבה כאלו, אבל אז הייתי היחיד בשכבה. אי אפשר לעשות ריסט למה שעברתי. בעשר דקות ראיתי מראות נוראיים שאנשים לא יראו כל החיים שלהם ואין ספק שזה השפיע בסופו של דבר".

לא טיפלו בכם נפשית?
טל צוחק: "דיברו אתנו כמה ימים, נו אז? וכשאתה מסיים צבא ומנסה לחזור לאנושיות, מישהו עוזר לך? זו המדינה שלנו".

"היום אני מבין שמה שצריך לקרות קורה"


בעשר השנים האחרונות עלו חייו של טל להילוך אחר. הוא הפך לאיש עסקים מסודר ואחראי. בשנתיים האחרונות הוא מנצח על שלוש חברות הובלה מאילת ולאילת, בין השאר אחראי על העברת כל בקבוקי המחזור מאילת למרכז כ – 2 מיליון בקבוקים בחודש, מנצח על 20 עובדים, 15 משאיות, נשוי, אבא לשלוש בנות- תאומות שעולות לכתה י'ב ובת שלישית בת 11.
ולמרות שהוא הצליח לעלות על דרך המלך, את השרידים של התאונה ההיא חוות עד היום בנותיו להן הוא לא הרשה ולא מרשה גם בהווה לצאת לטיולים שנתיים, אלא אם כן הוא עצמו מתלווה אליהן. "הן בקושי יצאו לטיולים שנתיים בחיים שלהן", הוא מודה, "אני אבא מגניב אבל חרדתי מאוד. נו באמת, אחרי מה שעברתי איך אני יכול שלא להיות כזה? זה פחד איימים. אין משהו גרוע יותר מלאבד ילד ותאמיני לי שראיתי את זה. הן צריכות לקבל אותי כמו שאני ומן הסתם מבינות את המצב. עוד שנה הן עולות על מדים וזה כבר סרט אחר", הוא צוחק.

טראומה מרכבות יש?
"לא. בכלל לא. בארץ אמנם לא יצא לי עדיין לנסוע ברכבת, אבל בהודו עשיתי את זה. עברתי הרבה דברים בחיים. טראומות אין".

העובדה שניצלת מהתאונה גרמה לך להתקרב לדת?
"אף פעם לא חשבתי על זה שהחיים שלי ניצלו. מאז ניצלתי עוד הרבה פעמים. גדלתי ילד אשכנזי פתח תקווה לא ידעתי אפילו מה זה כיפור. אחרי התאונה עוד יותר התרחקתי מהדת לא יכולתי להבין איך זה שאם יש אלוהים הוא מסוגל לתת לדבר כזה לקרות. אבל עם השנים כשהכרתי את מירי אשתי למדתי קידוש והיום ברוך השם אני בבית כנסת בכל יום שישי וגם מניח תפילין. עם השנים נולדים לך ילדים ואתה מבין שמה שצריך לקרות קורה ויותר קל לחיות ככה. היום אני מוצא את עצמי מבקש מאלוהים רק בריאות ושישמור לי על הילדות".

נסעת לאירועי 30 השנה לאסון?
"ממש לא. היה טקס, הייתה צעדה, אבל מי שמכיר אותי יודע שמכל אירוע לטוב ולרע אני בורח. אני פשוט כזה".




חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש