פרסומת
דלג

טור יהדות - פרשת 'ויגש'

מאת: הרב דוד שנה ● צילום: מערכת ערב ערב ● 6/1/2017 22:59 ● מה נשמע 477
אסון כבד ובלתי נתפש התרחש השבוע בירושלים כאשר אימא צעירה מחליטה לרצוח את 4 בנותיה הקטנות ולהתאבד.
טור יהדות - פרשת 'ויגש'

אסון כבד ובלתי נתפש התרחש השבוע בירושלים כאשר אימא צעירה מחליטה לרצוח את 4 בנותיה הקטנות ולהתאבד. מה אפשר לומר לאבא השבור? מה אפשר לומר לעצמנו? איך מגיבים על חורבן נוראי כל כך? כמה פעמים בחיים קורה לנו שאנחנו עומדים נבוכים, חסרי אונים, חסרי מילים? מה אומרים, איך מנחמים? לא לחינם חז"ל אמרו שהדבר הכי נכון לעשות כשבאים לנחם אבלים הוא פשוט - לשתוק! "שכר אבלות - שתיקה". כשם שלמילים יש כח רב, כך גם לשתיקה יש כח עצום כפל כפליים. באופן טבעי אנחנו נבוכים כשאנחנו נקלעים לסיטואציות שדורשות מאתנו שתיקה, זה לא נעים, מכחכחים בגרון, אומרים מילים סתמיות כמו: "טוב", "כן" ו"כדומה", אבל לפעמים הדבר הכי נכון לעשות בחיים הוא לשתוק. חז"ל הפליגו מאוד בשבח השתיקה, "יפה שתיקה לחכמים, כל שכן לטיפשים", "על כל רגע שאדם בולם את פיו זוכה בשבילו לשכר הרבה שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער", "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". האדם הוא פטפטן ורברבן מטבע ברייתו, ולכן קשה לנו מאוד לשתוק, אבל לפעמים אין ברירה אלא לשתוק.  
בפרשתנו, פרשת 'ויגש', אנחנו קוראים על שלושה מפגשים כאלה, שבהם נעתקות המילים מהפה ופשוט אין מה לומר.
יוסף, שליט מצרים, אומר לאחיו שבנימין צריך להישאר עבד במצרים בגלל הגביע "שגנב", וכולם יכולים לעלות בחזרה ליעקב אביהם, אך יהודה אינו מוכן לקבל את גזר הדין. יהודה מציע ליוסף - אני מוכן להישאר עבד במקומו של אחי בנימין, תשלח את בנימין בחזרה למשפחתו. לנוכח מסירות הנפש של יהודה למען בנימין יוסף אינו יכול להתאפק יותר. הוא בוכה בקול גדול ואומר לאחיו "אני יוסף". האחים המומים נרעשים ומפוחדים, נבהלים ולא מצליחים להוציא הגה מפיהם. וכי מה יאמרו, הם הרי יודעים שהם מכרו את יוסף לפני 22 שנה לעבד והגלגל כעת התהפך ויוסף הוא זה ששולט עליהם. אין מה לומר, פחד גדול בהלה גדולה - ומילים אין. קול דממה דקה, ולעיתים השקט חזק יותר מכל מילה שתאמר.
יוסף רואה שאחיו במבוכה, הוא מרגיע אותם ומחזק את רוחם ושולח אותם בחזרה ליעקב אביהם לבשר לו שיוסף עוד חי והוא השליט על כל ארץ מצרים, אך כיצד ניתן לבשר ליעקב בשורה כל-כך גדולה, הוא כבר זקן מאוד, חי בצער במשך 22 שנים מהיום שבו בנו יוסף נעלם, אין ליעקב שום שמחה בלב או בנשמה, לחיות באי ודאות נוראית היכן בנו ומה עלה בגורלו כל-כך הרבה שנים, כיצד מבשרים לו שיוסף חי והוא שולט על כל ארץ מצרים. האחים מנסים לטפטף ליעקב לאט ובזהירות שיוסף חי, אך כל הניסיונות והמאמצים להפוך את הבשורה הטובה לרגועה אינם מצליחים וברגע שאומרים ליעקב שיוסף חי יעקב מתעלף מעוצמת ההתרגשות, אין לו מה לומר וקשה לו מאוד להתאושש מהבשורה וזאת הפעם השנייה בפרשה שנותרים חסרי מילים למשמע הבשורה.
הפעם השלישית היא בעת המפגש של יוסף ויעקב. יוסף לובש את בגדי מלכותו, מכין בעצמו את מרכבתו וסוסיו ודוהר לעבר אביו שהגיע למצרים, יוסף רואה את אביו רץ אליו מחבק אותו מנשק אותו ובוכה ושוב בוכה ולא מצליח יוסף להירגע. בזמן שיוסף בכה מה עשה יעקב? כלום! בפסוקים מצוין שרק יוסף בכה ולא יעקב, כיצד זה יתכן סוף סוף פגשת את בנך האבוד, אתה לא מתרגש, לא בוכה, משהו? יעקב אבינו הצדיק נותר המום, בהלם, מעוצמת המפגש עם בנו יוסף ואינו מצליח להתאושש במשך דקות ארוכות. לפעמים אין מילים ואין מה לומר, וכל כמה שננסה להסביר רק נמעיט מגודלו של הרגע והמעמד. "והמשכיל בעת ההיא יידום"


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש