פרסומת
דלג

יצא מחושך לאור

מאת: ● ● ערב ערב 2458
משגב שם טוב, בן אילת, לא רואה בשתי עיניו רק בגלל שניסה לפני עשר שנים לקחת שליטה על חייו. ענת, לקחה שליטה על הזוגיות ועשתה ממשגב אב מכובד לילדים. סיפור על חיפוש משמעות לחיים ואהבה שניצחה את כל הקשיים

סיפורינו מתחיל לפני חמש שנים בשדה התעופה 'שדה דב' בתל אביב. ברציף הטיסה לאילת מחכים אנשים רבים, ביניהם גם ענת, צעירה יפה, מורה לערבית בתיכון 'גולדווטר'. היא בדרכה חזרה לעיר מחופשה. בין החוזרים אילתה נמצא גם משגב, צעיר אילתי, גבוה המרכיב על פניו משקפי שמש כהות. כשהוא יושב, מתקשים העוברים והשבים להבחין כי משגב בעצם אינו רואה. אלא שאז נקראים העולים על הטיסה להתקדם לכיוון היציאה. משגב מגשש את דרכו לכיוון העלייה למטוס. ענת רואה אותו וניגשת להציע את עזרתה. בין השניים נוצר חיבור מדהים. הם נסחפים לשיחה ואף יושבים יחד במטוס, כל הדרך מדברים וצוחקים. זוג יפה. כבר עם תחילת ההיכרות ענת מזהה את הבחור שיושב לידה כבנה של מורה ותיקה בבית הספר בו היא מלמדת. מאוחר יותר היא תספר כי "היו עליו שמועות רבות על ניסיון התאבדות שהתרחש חמש שנים לפני המפגש הזה בינינו". ולמרות שבמהלך הטיסה נוצר אותו קליק מפורסם בין השניים, כשהגיעו לאילת, עם תום הטיסה, הם נפרדו בלי כל כוונות לקשר. ולמרות שהם לא החליפו מספרי טלפון, היום הם מודים כי לא הפסיקו לחשוב זה על זו בחודשים הבאים.

לפעמים צריך לעזור לגורל


כשענת יצאה לשנת שבתון, זמן קצר אחרי אותה היכרות במטוס, היא הגיעה לביקורים בעיר והוזמנה גם לאירועים של חבריה המורים. יום אחד היא פגשה את אמא של משגב, אזרה אומץ וביקשה ממנה את מספר הפלאפון של בנה. היא התקשרה אל משגב וכך החל קשר ידידות בו ענת מגיעה לבקר את משגב בבית המשפחה כשהיתה בעיר.
ענת שם טוב (בהווה) בת 39, הכירה את אילת כבר אחרי השחרור מהצבא כשחברה לקחה אותה לעשות קורס צלילה. לאחר שסיימה תואר ראשון היא זכרה בערגה את הצלילות בים והגיעה לנסות את מזלה בעיר בתור מורה מתחילה. “בהתחלה היה קשה. לא היו לי חברים במשך חצי שנה עד שהתחלתי להכיר ולצאת לבילויים חברתיים בעיקר עם קולגות מורות וגם דרך תחביבי ספורט שיש לי”.
משגב שם טוב, היום בן 31, נולד באילת למשפחה ותיקה בעיר. סבו, חיים מנדל, ממייסדי העיר, ולהורים של אביו הייתה בזמנו את מסעדת 'פינתי' שכל וותיקי אילת הכירו. מסעדה על טהרת אוכל ביתי בניחוח מרוקאי. עם סיום התיכון במגמת אלקטרוניקה, נסע עם חבר לעבוד ולחיות בתל אביב. אחרי זמן קצר הוא חזר לאילת בטענה “זה בלתי נסבל שם, הלחות והלחץ לא בשבילי".
ענת מתארת את הקשר: “במשך שנים חיפשתי קשר ולא מצאתי מישהו שרציתי להמשיך איתו. כשהכרתי את משגב, הבנתי שהוא האחד".
הצעת הנישואין הושמעה דרך הרדיו המקומי בתכנית של סער צברי. משגב הודיע לכולם להקשיב כי משמיעים ג'ינגלים שלו בתכנית, מאחר שיש לו תחביב -נגינה על קלידים. לצלילי השיר 'התינשאי לי' של רגב הוד, הוקרא מכתב הצעת הנישואין שלו לענת. והיא כמובן אמרה כן.

כשפגשת את משגב והכרת את סיפורו, לא נרתעת מהעובדה שניסה להתאבד בצעירותו?
"לא נרתעתי. אני יכולה להבין בן אדם שרואה את החיים ריקים מתוכן. לי עצמי היו שאלות רבות במהלך חיי על הקיום, מה זה העולם, למה אנחנו חיים בו, ולאיזה מטרה, מבחינתי אין הצדקה לקחת את החיים ולגמור אותם".

לא חששת להיכנס לקשר עם אדם כזה?
"לא ייחסתי לזה חשיבות כי ידעתי שיש הרבה אנשים שמנסים להתאבד. השתדלתי לא לחשוב על זה ולהמשיך הלאה כי יש הרבה דברים אחרים בו שאני מאוד אוהבת. הוא רגיש, חתיך ויודע להעניק אהבה. חוץ מזה לאף אחד אין בטחון בחיים, אפשר לחצות את הכביש ולהידרס".
הנשיקה הראשונה הייתה במסיבת הסילבסטר של שנת 2005, "היינו במסיבה של חברה שלי בדירה ב'לב אילת', "נזכרת ענת בתחילתו של הקשר הרומנטי, "היו המון אנשים ואנחנו יצאנו למרפסת כדי לראות זיקוקים מבתי המלון. היו סביבנו אנשים בכל פינה ומשגב ישב על כסא בצד. באתי וישבתי עליו. גם יום לפני כן היינו ביחד במסיבה אחרת, היינו כבר 'דלוקים' זה על זו תוצר של כמה חודשי שיחות טלפון יומיומיות". כשנוף הים פרוס לפניהם, ורעש החגיגה ברקע, הם התנשקו בפעם הראשונה ומאז לא נפרדו.

"תודה לכולכם, אבל עדיף לכם בלעדי"


לפני עשר שנים הסעיר את אילת ניסיון התאבדותו של צעיר מקומי מוכר. בן טובים, בנם של שני תושבי אילת מוכרים וותיקים. זה היה משגב. הוא אמנם לא הצליח להתאבד ונותר בחיים אך כתוצאה מאותו מעשה התעוור בשתי עיניו.
"השעה הייתה שעת צהריים", משחזר משגב את היום ששינה את מהלך חייו וחיי משפחתו, "בבית התארגנו לצאת לברית של קרוב משפחה, אבל אני לא הייתי במודעות. אחרי שבבוקר של אותו יום השגתי נשק וכבר רשמתי מכתב פרידה מהיר משהו כמו - "תודה לכולכם, אבל עדיף שתישארו פה בלעדי", הרמתי את הנשק ויריתי בעצמי. אמא שלי הייתה זו ששמעה רעש ועלתה לבדוק. אחרי כן סיפרו לי שדיברתי איתה כמה דקות דרך הדלת שהייתה נעולה, הספקתי גם לפתוח לה את הדלת לפני שאיבדתי את ההכרה”.
משגב היה בן עשרים כשניסה לשים קץ לחייו. היום הוא גם מודה כי זו לא היתה הפעם הראשונה בה ניסה לעשות את זה. קודם לכן הוא כבר ניסה, אבל בפעם הזו הוא הצליח להגיע הכי קרוב למה שרצה.
היום, במרחק השנים, כשהוא נשוי לענת ואב לשני ילדים קטנים אומר משגב: "למדתי את הלקח, אני כבר לא מתנגד לחיים. היום זה כבר לא לחיות או למות אלא יש ערך להתמודדות עם חיי היום יום".

מה אתה חושב היום על הרצון לשים קץ לחיים?
"אני יכול להבין, כי הייתי שם. אי אפשר לשפוט אדם שנמצא בכזה מצב. אני למשל לא ראיתי בעיניים, לא היה אכפת לי מכלום ומאף אחד".

היית ילד דכאוני?
"לא. הייתי ילד רגיל, היה לי הכל, אבל בפנים לא היה כלום. כל יום נראה כמו היום הקודם ולא הצלחתי לחשוב על המחר. לא הייתי תימהוני, אבל גם לא היו לי שאיפות. יצאנו למסיבות ב'חוות היען', נסענו לים, הייתה לי חברה, בי"ב קראנו לכתה בראשי תיבות: "יושב בחוץ", כי לא נכנסנו לשיעורים בכלל. הרבה אנשים דיברו כאילו ניסיתי להתאבד מאהבה נכזבת, אבל זה אפילו לא קרוב לאמת. פשוט לא היה טעם לחיים כי הייתי אטום, לא הייתה לי תכלית או מטרה בחיים. מאז גיל 14 היה נראה לי לגיטימי שהחיים בידיים שלי לכאן או לכאן, רציתי להחליט בעצמי על הגורל שלי".

ספר על השינוי שחל בך?
“הגישה שלי השתנתה לגמרי, למדתי ליהנות מהדברים הקטנים שיש בחיים. כמובן שאני מצטער על מה שעשיתי, אבל אם זה לא היה קורה, לא הייתי מן הסתם כאן היום, עם אהבה, שאיפות וערכים. היום יש לי אישה ומשפחה לחיות למענם”.

משגב מעדיף לא לחפור בעבר, אלא להשאיר את ההיסטוריה במקומה, "אני לא אוהב לדבר על עצמי ומעדיף להתמודד עם דברים לבד". כבר מתקופת האשפוז שאחרי ניסיון ההתאבדות התחיל בו השינוי. משגב מספר על רגעי המשבר שהיו אחרי התקרית, בזמן אירועים משפחתיים וחופשות: “היינו בחוף הים של ה'קלאב מד' והיה מופע אור קולי . כששמעתי את קולות הזיקוקים נשברתי, נפלתי על הארץ ובכיתי. בבר מצווה של אחי הקטן פרצתי בבכי כשלא יכולתי לראות אותו עולה לתורה. בגלל שאנחנו משפחה גדולה, לקחתי איתי אחד מהדודים ובכיתי על כתפו בחוץ. גם החברים מהילדות נעלמו אחרי המקרה. בהתחלה כעסתי על זה או על ההוא אבל לבסוף המשכתי הלאה. אני יכול להבין את ההסתייגות של אנשים".
רואים ביחד תכניות סטנד-אפ

חמש שנים מאז שהם יחד מספרת ענת על החיים בצל המיגבלה:
"בהתחלה זה לא היה קשה כי ידעתי למה אני נכנסת. יש דברים שאהבתי לעשות וידעתי שלא אוכל לעשות איתו, למשל לצפות בסרטים. אז לקולנוע אני הולכת עם חברות. כשהילדים הגיעו היה מאוד קשה בשנים הראשונות כי לא יכולתי להשאיר אותם לבד עם אבא, והרבה מהנטל נפל עלי כי הייתי צריכה להיות איתם כל הזמן. זה היה קשה למרות שתמיד הייתי מאד בשליטה על החיים שלי ואהבתי לעשות הכל לבד. היום ילדנו בני שלוש וארבע ומשגב נשאר איתם קצת בעצמו. בבית אנחנו רואים סדרות ביחד וכך אני יכולה להסביר לו, אנחנו אוהבים לצפות בתכניות 'סטנד-אפ' ולפתור ביחד תשבצי היגיון ולפעמים אנחנו אפילו משחקים שח מט”.

איך הילדים מקבלים את זה?
משגב: “את הסיפור האמיתי נספר לילדים רק בגיל מאוחר יותר, בטח לא בגיל הרך. גם לאחי הקטן ממני בהרבה סיפרו רק בשלב מאוחר, למרות שהילדים בשכונה היו אכזריים ואמרו לו משפטים כמו :"אח שלך העיוור שייפול" .. וכל מיני דיבורים של ילדים”.
ענת: “לגדולה שלנו יש יותר מודעות, היא מביאה למשגב חפצים ונותנת לו למשש כאילו שהיא מבינה את המגבלות שלו”.
משגב: “מצד שני, היא מראה לי ציורים מהגן שאני אראה.. אז אני אומר לה איזה יופי, מי הציירת המוכשרת הזו..?”
החיים ממשיכים, ענת ומשגב קנו בית צמוד להורים בטורים ומשגב מבצע שיפוצים בבית. הוא בנה גדר עץ במו ידיו ועובד עם אביו שהוא קבלן חשמל כשיש עבודה שהוא מסוגל לבצע.
”בגלל שאני לא עיוור מלידה הרבה יותר קל לי", הוא מסביר, "כי הספקתי ללמוד מקצוע ואת השפה האנגלית שעוזרת לי להשתמש בתוכנה 'ג'וז' שמקריאה תכנים במחשב בקול רם בשפה האנגלית”. לענת הספורטיבית תחביבים רבים, היא רוכבת על אופניים, עושה כושר, ומתרגלת יוגה. יום יום היא קמה בשעות הבוקר המוקדמות, מאושרת מהבחירה שעשתה. “כיף לי וטוב לי ואני מאושרת", היא אומרת בסיפוק ומוסיפה: “הייתי רוצה שמשגב יימצא עבודה שתתן לו סיפוק ושייצא יותר מהבית. אני מאד אוהבת לצלול ומנסה לשכנע אותו שיבוא איתי לצלול כי שמעתי שיש עיוורים שעושים קורס צלילה ושזו חוויה מיוחדת מאוד עבורם”.

מה היו התגובות של הסביבה לקשר ביניכם?
ענת: "כולם פרגנו, רק אמא שלי מאד התנגדה בהתחלה כי היא פחדה שיהיו לי חיים קשים בגלל הקושי שבמגבלה גופנית. היינו צריכים אפילו להסתיר ממנה את הפגישות במשך תקופה מסוימת. היום, כמובן, אין לזה זכר והיא באה אלינו ואוהבת מאד את הנכדים".
משגב מספר שלחצו עליו בסביבה הקרובה ללכת למועדון העיוורים במתנ"ס 'קולייר' שם נפגשים פעם בשבוע אחר הצהריים.
גם לענת זה היה חשוב והיא מתלווה אליו בפגישותיו במועדון. "במפגשים עושים עבודות יצירה ומדברים ויש הרצאות מעניינות", היא מציינת ומשגב מוסיף, "רוב האנשים שם מבוגרים ממני בהרבה. עכשיו גם התחלנו רכיבה על סוסים פעם בשבוע בחוות הסוסים בקיבוץ 'גרופית' ואני מצליח לרכוב די טוב. ממערכת 'ערב ערב' תרמו למועדון את כספי עלות הנסיעות בחודש יולי.
סיפורם של ענת ומשגב הוא סיפור עם סוף טוב ומוסר השכל אחד- אף פעם אל תירה לעצמך בראש...


בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש