מזל טוב לנו ולכם
קטן ולפעמים צולע
לפני מספר חודשים, ביקרתי משפחה בראשון לציון. יצא כי הקרובה שלי רוכשת דירה חדשה. יצאנו להסתכל מקרוב על הפרויקט. ארבעה חדרים פלוס מרפסת קטנה בבניין בן שמונה קומות. נדהמתי. זה התחיל כבר בכניסה ללובי הבניין רחב הידיים. מה זה רחב, נבחרת סקייטבורד שלמה יכולה לחגוג כאן על השטח. התקרה מוגבהת, רמת הגימור בשמיים ולחשוב שאמנם מדובר בדירה יקרה יחסית למחירים באילת כי כל דירה סטנדרטית במרכז הארץ עולה כמו קוטג' יוקרתי באילת, ועדיין על פניו, אין מדובר בבניין יוקרתי בקנה מידה של מרכז הארץ. ואז נכנסו לדירה. לא האמנתי למראה עיני. לפתע פתאום הבנתי שדירת ארבעה חדרים, 110 ממ"ר, יכולה להיות גדולה ומרווחת. הרגשתי לי לרגע כמו עליסה בארץ הפלאות ויכולתי רק לפנטז איך אני הייתי מעצבת את כל ה'ספייס' הזה. הקרובים הצפוניים שלי לא ממש הבינו על מה ולמה ההתלהבות, "אחרי הכל מדובר בדירת ארבעה חדרים", הם הזכירו לי, ואני ניסיתי להסביר להם שאיך שהוא קורה שבאילת גם דירות ארבעה חדרים לא נהנות מכאלו מרחבים. מה לעשות שבבית בו אני גרה (ארבעה חדרים), הסלון קטן, המטבח נראה כאילו לא היה מספיק מקום להכל אז דחסו אותו בפינה והחדרים- אמרו מעתה כוכים. אז מה בעצם אני אומרת? שאיך שלא תסתכלו על זה, משהו קרה לעיצוב הבתים באילת בשנים האחרונות. מבתים רחבי ידיים שאפשר עוד היום לפגוש בשכונות הוותיקות בעיר, הצטמקו לנו הבתים ובעיקר החדרים. מניסיון להבין איך זה בעצם קרה, הסביר לי אחד הקבלנים הבונים בעיר כי הדירות בעיר הצטמקו בעיקר לנוכח העובדה שהיום הציבור באילת, ולא רק הצרפתים, מעדיף מרפסות או חצרות בבתים, גם אם זה אומר שאלו באות על חשבון פנים הבית. אתם מבינים את זה? שטח הדירה לא משתנה, אבל ממנו נוגסים לנו ביסים כואבים רק כדי שנוכל ליהנות על המרפסת או בחצר. משהו בסגנון ה- צפוף לכם בסלון? לא נורא, צאו למרפסת, התרווחו. האם יש בזה הגיון? אם תשאלו אותי, ממש לא, אחרי הכל, אנחנו חיים בבתי ולא במרפסת או בחצר, אבל לכו תתווכחו עם הקבלנים שצריכים לתת מענה לדרישות הקיימות בשוק. אז איך אומרים אצלנו באילת- יש מרפסת, אין הרבה בית, אבל למי אכפת. פוי.מי צריך מרפסת?
ואם בענייני מרפסות עסקינן, שבו לרגע ותחשבו עד כמה אתם באמת משתמשים במרפסת הבית, אותה מרפסת לשמה אנחנו מוותרים על החלל הנוח והנעים בתוך הבית. אז ככה שלא ממש. כמי שגרה בעבר הלא ממש רחוק בדירה בעיר שהתברכה בשתי מרפסות מופלאות, אני מודה שחודשיים בלבד לאחר רכישת הדירה, הבנתי שמרפסת באילת זה רעיון מופרך, פנטזיונרי משהו ולא ממש ישים. למה? אז ככה: בחורף, היה לי קר מדי לשבת על המרפסת ורק חיכיתי שיגיע כבר האביב כדי שאוכל סוף סוף ליהנות מפינת הישיבה המקסימה שרכשתי ומיקמתי על המרפסת הנפלאה. ואז הגיע האביב ואיתו - הרוחות הטורדניות. בכל פעם שרק ניסיתי לשבת במרפסת, הייתה לי תחושה שאוטוטו אני וכל הציודים הנלווים עפים ברוח. תוסיפו לזה סופות אבק, והנה הסיבות העיקריות שגרמו לי בעיקר לוותר על המרפסת ולחכות לימות הקיץ החמימים, אז כך קיוויתי אהנה מערבים נעימים על המרפסת. אלא שאז הגיע הקיץ וכמו בקיץ האילתי, נזכרתי שגם בערבים הכי 'קרירים' ממש אבל ממש חם ורותח. וכך בכל פעם שיצאתי עם קפה קר או נתח אבטיח אל המרפסת, הצלחתי לשרוד שם רבע שעה לכל היותר, ממהרת פנימה אל המזגן הנעים. גם הסתיו לא ממש האיר לי פנים. אז נכון, הייתה זו העונה היחידה בשנה שהצלחתי קצת לשרוד בחוץ, אבל באמת, האם בשביל כמה ימים של מרפסת וכמה שעות מצטברות בשנה, שווה לוותר על הספייס הזה בתוך הבית? אם תשאלו אותי היום- ממש לא. חבל רק שאת זה מבינים אחרי שמנסים, כי ממש כמו שצריך לגעת באש כדי להבין עד כמה היא חמה ושורפת, ככה כל אחד מאיתנו מפנטז על מרפסת נפלאה ומפנקת, ורק אחרי שהוא מגיע לנחלה, הוא מבין שזו בעצם טעות. ותחשבו על זה...לאן נעלם הגרניט?
אחד מחוקי העזר היותר חכמים שנחקקו באילת לפחות מבחינה עיצובית הוא אותו חוק עזר נשכח שקבע, כי גדרות חיצוניות באילת ייבנו אך ורק מאבן גרניט מקומית. אתם יודעים, כדי שיהיה בבלגאן העיצובי הקיים בלאו הכי בעיר איזה שהוא סדר וקו אחיד וכדי ליצור איזה שהוא ייחוד עיצובי לאילת, משהו שגם משתלב היטב בנוף המדברי. ראוי לציין, כי בעבר זה עוד הצליח, כאשר גדרות עשויות אבן גרניט תחמו מבנים, גנים והשוו לאילת ולא במעט מראה ייחודי כמותו לא תמצאו בשום עיר אחרת בארץ. אלא שבאילת כמו באילת, לא רק הג'יפה יורדת לים, אלא עוד הרבה כוונות טובות, וכך גם חוק העזר העירוני הזה התכסה בשכבת שכחה. לא צריך לנסוע הרבה בעיר כדי לגלות שהיום אף אחד כבר לא מקפיד שגדרות הגרניט יוקמו. בשנים האחרונות, צצו להן בעיר גדרות מגדרות שונות, אפילו כאלו המשולבות באבן ירושלים, זרות לחלוטין לנוף המקומי ולכוונת המשורר. לכאורה, בניגוד לחוק, אבל עזבו אתכם כרגע מחוקי עזר נשכחים, הנורא בכל הסיפור הזה הוא הכיעור העירוני. כך יוצא, שממש בטבורה של עיר, ברחובה הראשי, שדרות התמרים, צצות להן גדרות שעל יופיין אפשר וצריך להתווכח, אבל על מידת שייכותן לנוף המקומי אין ויכוח כלל, הן זרות לאווירת התכנון האורבני שעוד נותרה כאן לפליטה מימים תמימים יותר וסותמות סופית את הגולל על כל סיכוי שמשהו כאן ימשיך וישתלב בנוף המקומי. כמה חבל ובעיקר- מכוער.רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
