"מה קורה יורם? מה עובר עליך?" שאלה ישירות כדרכה מימים ימימה. ליליאן מעולם לא נמנתה על הנשים שטיאטאו בעיות מתחת לשטיח ולא התכוונה להתחיל בכך בגיל ארבעים ותשע. בתחילה ניסה יורם להתחמק, אבל בסופו של דבר אמר: "לא רציתי לומר לך. לא רציתי לפגוע בך. את יקרה לי. אנחנו יחד מגיל שש עשרה ועשרים ושלוש שנים אינן הולכות ברגל... יש מישהי אחרת. אני מאוהב. אני לא יודע מה קרה לי..." "מי זו?" שאלה ליליאן בכעס. "סיוונה." ענה יורם. "סיוונה? אני לא מכירה שום סיוונה למעט החברה של הבת שלנו..." ענתה ליליאן. זו בדיוק סיוונה שלי. אני יודע שזה טפשי להתאהב במישהי בגילה של הבת שלי, אבל סיוונה אוהבת אותי ולא מפריע לה כלל שאני יכול להיות האבא שלה." ענה יורם. "אני בטוחה גם שלעובדה שיש לך כמה מיליונים בבנק, אין שום קשר לאהבה הגדולה שלה אליך." אמרה ליליאן במרירות. "אל תתחילי ללכלך!" ענה יורם בתקיפות "אנחנו מאוהבים." "משבר גיל החמישים!" פסקה ליליאן בת הארבעים ותשע, "זה יעבור לך". אבל זה לא עבר. להיפך מרגע שגילה לאשתו ולא היה צריך עוד להסתיר את אהבתו החדשה, חדל כמעט להגיע הביתה ואחרי חדשים מספר בהם ניסתה ליליאן לשחק את תפקיד "האשה המבינה", נמאס לה. "קח את החפצים שלך ולך לילדה שלך, אני לא מוכנה לחיות לצדו של גבר שאינו רוצה בי." אמרה. ויורם הלך. קיבלה את הגט ללא טרגדיות מיוחדות. היה להם כסף למכביר, כך שחלוקת הרכוש לא היוותה בעיה, נשאר לכל אחד מהם די והותר. ליליאן נשארה בבית המפואר באילת, קיבלה סכום נכבד לחשבון הבנק שלה, בנוסף לקצבה חודשית נדיבה ואילו יורם עבר לתל אביב, שם היו עיקר עסקיו והתחיל בחיים חדשים עם סיוונה שלו. כמעט שנה לא יצאה ליליאן עם גבר. היה לה טוב לבד. היה לה מקום העבודה שלה, השחייה, הברידג' והחברות, היה לה המון זמן לקרוא ולעשות בדיוק מה שרצתה לעשות. לא הרגישה כלל בחסרונו של בן זוג. אבל החברות לא חשבו כך. "זה לא בסדר שאת לבד," אמרו "זה לא טבעי. תמצאי לך מישהו?" "מדוע בדיוק אני צריכה מישהו, מה חסר לי?" תמהה ליליאן "אני עושה בדיוק מה שבראש שלי, לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד. טוב לי! בשביל ללכת לסרט או למסעדה ובשביל לדבר יש לי אתכן ?" בסופו של דבר נכנעה ללחץ החברתי והסכימה להיפגש עם אחדים מהגברים שחברותיה ניסו לשדך לה. יצאה פעם פעמיים עם משה – אלמן בן שישים, יצאה גם מספר פעמים עם נחמן בן החמישים וחמש שהיה גרוש פעמיים ויצאה אפילו עם השכן ממול, יוסי בן הארבעים ותשע שהיה עדיין רווק.כל "היציאות" הללו נגמרו בלא כלום. "מה קורה לך? כל השלושה הם באמת גברים נחמדים מאוד! נראים טוב, אינטליגנטים,יש להם כסף. מה קורה לך?" תמהו החברות."מתי הסתכלתן עליהם בפעם האחרונה?" מחתה ליליאן "למשה יש כרס ממש מגעילה, ליוסי אין כרס והוא באמת שזוף תמיד, אבל יש לו יותר קמטים מאשר פנים ושערות שצומחות לו מהאף ונחמן נראה יותר זקן מהאבא שלי בן השבעים וחמש, זה לא בשבילי, הם זקנים ודוחים "גם את לא פרגית!" הוכיחו אותה החברות, "גם הגוף שלך כבר לא נראה כל כך טוב בביקיני, גם הפנים שלך לא בדיוק כמו של בת שש עשרה והשיער שלך – מי כמוך יודע שלולא צבעת אותו, היה כולו שיבה.." "הכל נכון," ענתה ליליאן "אני לא מנסה להתווכח איתכן, אני פשוט מספרת לכן". רק עכשיו הסברתן לי שאני לא נראית בדיוק טוב, אז מדוע אתן חושבות שמישהו צעיר ירצה בי? אפילו הבעל הזקן שלי רצה צעירה, אז מדוע שבחור צעיר ירצה בזקנה שכמוני? עיזבו את העניין הזה? טוב לי לבד!" החברות התייאשו. אולי באמת טוב לליליאן לבד? חדלו לנדנד והשלימו עם העובדה שחברתן תסיים את חייה בבדידות מזהרת. ואז אחרי שכולם חשבו שהעניין אבוד, הגיעה ליליאן למסיבת פורים חבוקה עם גברבר בן שלושים וחמש – חתיך אמיתי. "תכירו בבקשה, זה גדי, "אמרה "נפגשנו לפני שבוע על שפת הים." "את לא חושבת שהוא קצת צעיר?" תהתה חברתה רותי ובחנה בקנאה נסתרת את גופו השרירי של גדי, משווה אותו לגופו השמנמן של בעלה."זו לא את שאמרת לי שנשים מבוגרות וגברים צעירים זה באופנה?, אני לא יודעת אם זה "משבר גיל החמישים!" אמרו החברות זו לזו "זה יעבור לה!" להפתעתן הרבה של החברות לא נגמר הרומן מהר. חדשים מספר חלפו והשניים נראו מאוהבים כמו תמיד. אמנם גדי לא בדיוק התאים לחברה שלהם – היה כמעט בגיל של הילדים שלהם, וליליאן לא כל כך התאימה לחברה של גדי, אבל השניים פתרו את הבעיה בכך שיצאו עם חבריהם הישנים, רק כשהיו מוכרחים וגם אז נשאר בן הזוג הלא מתאים בבית.
הבעיות האמיתיות התחילו כשפג קסמו של המין המחשמל וליליאן החלה משתעממת בחברתו של גדי. הוא היה באמת נחמד, אבל לא תמיד הייתה לה סבלנות להסביר לו, למה היא מתכוונת בהערה מסוימת שהתייחסה לספר שקראה, למחזה שראתה או למשהו שחוותה בהיותה נערה. לא שגדי לא קרא או לא ראה תיאטרון, אבל מה שהוא, לא היה בדיוק מה שאהבה ליליאן. הדברים שהיא אהבה נראו לו קצת "מיושנים". היא לעומת זאת לא נהנתה לצפות בתכניות כמו "פלטפוס", לא הבינה מדוע זה מצחיק ... היה זה הומור של צעירים... לא בדיוק כוס התה שלה. לא אהבה את המוסיקה שאהב גדי. טכנו ורוק לא בדיוק דיברו אליה וגם מוסיקה מודרנית אחרת – היא אהבה את היצירות הקלסיות שגדלה עליהן וזמרים כמו סינטרה שנראו לו משעממים. לא אהבה גם את הדיסקוטקים אליהם גרר אותה - העדיפה ערב שקט עם חברים במסעדה או בבית. "מה הייתי צריכה את העניין הזה?" התלוננה בפני רותי חברתה, "היה לי כל כך טוב לבד! כעת אני מרגישה, כאילו יש לי ילד בבית ואני צריכה להסביר לו דברים, לחנך אותו, לוותר לו... זה ממש נורא, בהרבה מקרים אני מרגישה שהוא לא מבין על מה אני מדברת בדיוק, כמו שאני לא תמיד מבינה למה הוא מתכוון. כל העניין הזה בגללכן, אתן הכנסתן לי לראש שאסור לי להיות לבד... זקן לא רציתי וצעיר לא מתאים לי, איך יוצאים מהעניין הזה?" "פשוט תגידי לו שילך הביתה, יעצה לה רותי חברתה, אני לא רוצה להעליב אותו, אני יודעת איך מרגישים כשבן הזוג לא רוצה בך יותר. אני מחבבת אותו ולא רוצה לפגוע בו, נאנחה ליליאן, אני רק יכולה לקוות שהעניין יסתיים מאליו. בעיקר עכשיו כשרונית שלי בהריון וצריכה ללדת, אין לי סבלנות לשטויות של גדי. לזכותו של גדי יאמר, שלא הרגיש כלל שיש בעיה, אהב את ואת הנוחות הכלכלית לה זכה בזכות קשריו איתה, ואף לרגע לא חשד שליליאן אולי עייפה ממנו, שאולי הייתה מעדיפה לקרוא ספר במקום להתעלס אתו שעות ארוכות במיטה, ביום בו כרעה רונית בתה ללדת, הציע גדי לליליאן להיות איתה ליד חדר הלידה. אל תהיה מגוחך, אמרה ליליאן, אני הולכת להיות סבתא. מה יש לך לחפש שם, הסיע גדי את ליליאן לבית החולים ונפרד ממנה. שם ליד דלת חדר הלידה כבר ישב יורם, גם הוא השאיר את את סיוונה שלו בבית. ישבו וחיכו ומשעייפו מלחכות יצאו לשתות קפה בבית קפה בסביבה. את נראית טוב, כנראה לחיות עם מישהו צעיר עושה לך טוב, אמר גדי ששמע כמובן על הרומן של אשתו לשעבר עם גברבר בן שלושים פלוס. אל תהיה מגוחך ענתה ליליאן, לחיות עם מישהו צעיר, זה הדבר הכי מעייף שיכול להיות, לפחות עשרים פעם ביום אני שואלת את עצמי, מה יש לי לחפש עם הילד הזה אבל החברות שלי שכנעו אותי, שלחיות לבד זה לא בריא לנפש ואני התפתיתי להאמין להן. כל הגברים שהתאימו לי בגיל, היו כמובן זקנים מדי – בעלי כרס, קמטים, קצת קרחת, אז נכנעתי ללחץ החברתי וכשהגיע מישהו שמשך אותי פיזית הכנסתי אותו לחיי. טעות גדולה מאד, זה לגמרי לא מתאים לי. "גם אני זקן לפי המושגים שלך",
צחק יורם "יש לי כרס, קמטים וגם קצת קרחת". צחקה ליליאן, "אבל בעיני מעולם לא נראית זקן, גדלנו יחד. אהבתי אותך, זה לא אותו דבר ואתה? טוב לך עם סיוונה שלך?" לרגע שתק יורם ואז ענה:"קשה לי וקשה גם לה, האש הגדולה דעכה ואני מוצא את עצמי משתעמם, אין לי סבלנות להסביר ולחנך ולהגיד, או לחילופין להעמיד פני בן עשרים פלוס ולהתרוצץ בפאבים ובדיסקוטקים אחרי יום עבודה. כל הדברים שהיו מובנים מאליו בינינו, לסיוונה צריך להסביר ולהגיד ולחזור ולפרש, אני עייף. אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי חוזר הביתה כבר מחר. אני אוהב אותך ליליאן, לא באותו להט שהיה בינינו כשהיינו צעירים, אבל טוב ונוח היה לי איתך, אני רוצה לפעמים להיכנס למיטה בלילה ולקרוא ספר ולדבר ולהרדם אחרי צפייה בטלויזיה, בלא שמישהי תצפה ממני לביצועים מיניים, זה לא מתאים לי. אני עייף. כל העניין הזה היה טעות גדולה, אני מתחיל להאמין שצדקת - היה זה משבר גיל החמישים. "טעות אפשר לתקן" "אמרה ליליאן אחרי שתיקה ארוכה". את רוצה לומר לי שתקבלי אותי בחזרה, למרות שאני לא בן שלושים ולמרות הכרס והקמטים? "ליליאן לא ענתה ומשנתמשכה השתיקה אמר יורם" אני מתלוצץ כמובן, מה שהתכוונתי לשאול, זה האם תקבלי אותי בחזרה אחרי מה שעשיתי לך, אחרי הכאב שגרמתי לך". כמובן שאקבל אותך בחזרה, אתה הסבא של הנכד שלי, ילד צריך שיהיו לו סבא וסבתא באותו גיל ולא סבא עם אשה בגיל האמא שלו וסבתא עם גבר בגיל האבא שלו חוץ מזה, תמיד קיויתי, שכאשר תחלים מהמחלה, יעברו לך גם הסימפטומים, כמובן שאקבל אותך חזרה, אתה בדיוק מה שאני צריכה, גבר מזדקן שבזכרוני הוא הנער בן השש עשרה בו התאהבתי, מתי אתה חוזר?" "אם זה תלוי בי – מחר, ענה יורם, אם כך לך וטלפן לסיוונה אמור לה שאתה חוזר הביתה". אמרה ליליאן. עוד באותו ערב ארז גדי את חפציו ועזב את הבית בדמעות בעיניו ובלילה כבר ישן יורם במקומו משכבר הימים, במיטה הזוגית.
