"אני יורד לשבוע לשארם א שייך" אמר יולי, "שארם א שייך זו שלווה אמיתית. תן לי עשרים פעם אילת ואני לא מחליף את זה בפעם אחת בסיני. המצרים אנשים נפלאים, יודעים לשרת ולתת לך הרגשה שאתה מלך. אף מלצר לא יעז להתחצף, השרות ללא דופי והחופים, מה אני אומר לך, אין חופים כאלה בשום מקום בארץ. שלווה אמיתית. אתה שוכב לך בחוף, שקט ושלווה, מרים יד ומלצר מתייצב מיד. איפה אצלנו תראה שרות כזה... חוץ מזה – המחיר. חצי מחיר בדיוק". דני השיב לו: "לא בדיוק חצי מחיר. בדקתי מחיר מלון בשארם, בדיוק כמו באילת. ואני דווקא אוהב את העובדה שהמלצרים הם סטודנטים בחופשה או חיילים משוחררים ולא משרתים עד מוות. אני אוהב להתחכך בישראלים ובתיירים מכל העולם, לצאת לסרט או ליהנות מהבידור במלון. אני לא כל כך אוהב שלווה אבסולוטית, אבל אני לא מתווכח אתך, על טעם וריח אין להתווכח. אני יורד עם המשפחה לשבוע לאילת ומאחל לך בילוי נפלא בשארם. נחליף חוויות, כשנחזור".
"סתם פראייר", אמר יולי בגיחוך. "אולי אתה צודק, אבל אני יורד לאילת", ענה דני בתוקף. יומיים לאחר מכן כשנפגשו שוב סיפר יולי שלא הצליח למצוא מקום בשארם א שייך. המקום מפוצץ. לעומת זאת הצליח להשיג מקום בהילטון נואיבה. "עוד יותר טוב, יולי", אמר דני, "חוף כמו בנואיבה אין בעולם. המלון במחיר אפסי ואם רוצים לאכול טוב ובזול יש המון מסעדות קטנות לאורך החוף ובתוך נואיבה העיר, שאפשר לאכול בהן דגים טריים מן הים בפרוטות".
"אני מעדיף את המסעדות של אילת. מסעדות נהדרות לכל סוג של אוכל גם בבתי המלון וגם בעיר. אולי לא כל כך בזול, אבל נקי וטעים ויותר חשוב מכל, שלנו", אמר דני. "אתה והפטריוטיות שלך. ממש פראייר", צחק יולי. "כל אחד והראש שלו. תיסע, תבלה ונתראה כשתחזור", אמר דני. יומיים אחרי שהגיע דני עם משפחתו לאילת, קיבל טלפון בהול מבית חולים יוספטל. חברו יולי וכל משפחתו הובהלו לבית החולים במסוק מנואיבה אחרי שלקו בהרעלת קיבה חריפה ומסוכנת. "אולי באמת הייתה זו טעות לאכול בחום הזה במסעדה על החוף" הודה יולי, כשהגיע דני לבית החולים לבקרו, היינו צריכים לאכול במלון. אבל מה אומר לך, אין כמו נואיבה. אין כמו סיני. והיית צריך לראות את המצרים, איזו אדיבות, איך טיפלו בנו, איך דאגו... ואתה צריך להודות שגם באילת כבר היו מקרים של הרעלות, אפילו בבתי מלון". "מה שנכון, נכון" אמר דני, "אבל בית החולים כאן מתחת ליד. לא צריך להטיס אותך בהליקופטר". "אני עדיין מעדיף את סיני" אמר יולי בתוקף, "אין כמו סיני. את החופשה הבאה שלי אני כבר מתכנן, כך שלא אשאר ללא מקום. כבר מחר אני מזמין מקום בשארם לפסח. אתה בא?" "אני בפסח שוב באילת. אנחנו שפוטים על אילת. טוב לנו כאן", צחק דני. "בבקשה, שלם מחיר מופקע, תתעסק עם מלצרים חצופים ותתגודד עם כל המוני עם ישראל" אמר יולי, "אני לא מוכן לזה". בפסח ירדו שתי המשפחות לאילת בטיסה של שמונה בבוקר. דני נסע לבית המלון בו הזמין מקום ואילו יולי נסע לעבר מעבר הגבול בטאבה. בחמש אחר הצהריים, כשעלו דני ומשפחתו לנוח אחרי טבילה בים, צלצל הפלאפון. יולי על הקו. "מה שלומכם? מבלים? לנו יש קצת פנצ'ר. אנחנו עדיין תקועים בגבול. את המעבר בטאבה עברנו די מהר.
בשתיים כבר היינו בצד השני...". "מעשר עד שתיים, זה מהר?", תמה דני. "טוב, ערב חג וכל זה. כנראה שיש עוד הרבה משוגעים לסיני כמונו... עכשיו אנחנו בתור לעבור עם המכונית. פרוצדורה לא פשוטה, אבל...". לפתע נקטעו דבריו של יולי בצעקות בערבית מהצד השני. הפלאפון נדם. שעה ארוכה ישב דני המודאג ליד הטלפון וחיכה להתחדשות השיחה. בשבע בערב נשמעה דפיקה בדלת. אשתו של יולי ושני ילדיו ניצבו בפתח. "מה קרה?", נחרד דני. "תפשו את יולי מדבר בפלאפון. הוא עצור. לא נעים, אבל הוא בעצמו אשם. היה צריך לדעת שאסור להכניס פלאפונים לשטח מצרים", אמרה אשתו של יולי. גם חופשה זו של יולי ובני ביתו נסתיימה במפח נפש. יומיים בילה יולי בתא המעצר בכלא א טור עד שהמצרים השתכנעו שהוא באמת לא ידע שאסור להכניס פלאפון. הייתה זו בהחלט חוויה לא נעימה ודני האמין שיולי למד לקח ויחדל ממאמציו ליהנות דווקא בסיני. "לא יעזור לך דני. אני מת על סיני. לא מוותר. אז קרתה תקלה. אני אשם. בשתי הפעמים אני אשם. וכי מה אשמים המצרים שאכלתי בנואיבה במסעדה לא היגיינית במקום לאכול במלון? והפעם, עברתי על החוק. הם היו בהחלט הוגנים, יכלו לשפוט אותי ולהחזיק אותי עד בלי סוף. במקום זה האמינו לי שעשיתי מה שעשיתי בתום לב ושיחררו אותי בקנס בלבד. מה שקרה לי עדיין לא אומר שאני לא צודק ושסיני לא עולה על אילת פי אלף....", אמר יולי בחום. "יולי, אולי בכל זאת ניסע בראש השנה לאילת? נפלא פה. המלון נהדר, האוכל משגע והים – ים חלומי...", ניסתה אשתו.
"לא בא בחשבון. איך את בכלל משווה?", נחרד יולי. בראש השנה ירד יולי עם משפחתו למלון 'מוונפיק' בשארם. המלון בהא הידיעה הפעם ארך מעבר הגבול 'רק' שש שעות והכל עבר בשלום משום שהפלאפון נשאר בבית. "באמת נפלא פה" נאנחה יוספה אשתו של יולי למראה המלון שהיה בנוי שורות שורות של ביתנים נמוכים שביניהם צמחו פרחים לאלפים ולמראה הים היפה והחוף הרחב שבו פוזרו מאות שמשיות וכסאות לנוחות המתרחצים. "אולי באמת אתה צודק". בערב הלכו לקזינו. קזינו יפה ומסביר פנים. יולי החל מהמר ולא חדל להרוויח אפילו לרגע אחד. "יולי. בוא נלך" אמרה אשתו, "מסתכלים עליך". "בטח מסתכלים. מזמן לא ראו מישהו מרוויח כל כך הרבה", אמר יולי וסקר בגאווה את הפלטות של מאות הלירות שלפניו – לפחות חמשת אלפים דולר. "בוא נלך. אני מבקשת", אמרה אשתו. "בסדר, בסדר. בואי נלך לפני שאתחיל להפסיד", הסכים יולי. ניגש לקופה להחליף את כספו כשלפתע ניגשו אליו שני אנשי בטחון. "נא לבוא אתנו למשרד", אמרו. "מדוע?", שאל יולי בחיוך רחב. "אחד השטרות שפרטת בקופה הוא מזויף", ענה איש הביטחון. לא הועילו ליולי הסברים, כי קיבל את כל השטרות בבנק לפני הנסיעה וכי אי אפשר שיהיה ביניהם שטר מזויף. יולי הובל אחר כבוד למשטרה ואחר כך למעצר. אשתו שניסתה להתערב, זכתה ליחס גס ביותר ולאיום שאם לא תלך לדרכה, תיעצר גם היא. בתחילה שקלה ללכת עם בעלה, אבל ידעה ששני ילדיה במלון ולא רצתה להפקיר אותם לבד בארץ זרה. וכי מה יעשו? עם מי ידברו? חזרה למלון וניגשה לקבלה לקבל את דרכונה. שם הוסבר לה שהדרכונים נלקחו על ידי המשטרה עד תום ההליכים נגד בעלה. לא נעים להיות לבד בארץ זרה ללא דרכון ועם בעל בתא מעצר. ידעה שיולי נקי, שלא יתכן שהיה בידו שטר מזויף, אבל החלה להאמין שהמצרים אולי לא כל כך נחמדים למרות שהחוף שלהם יפה והמלצרים מנומסים. מיהרה לטלפן לעורך הדין של המשפחה ולדני ששהה באילת עם משפחתו. הפעם לא הסתיימה הפרשה כל כך בקלות. יולי נעצר עד למשפטו וזה נדחה לחודשיים מיום המעצר. כעבור חודשיים נדחה המשפט שוב. ארבעה חודשים ישב יולי בבית סוהר מצרי עד שעורך דינו הצליח לשחררו אחרי תשלום קנסות כבדים מאוד והבטחה שכף רגלו של יולי לא תדרוך עוד על קרקע מצרית. "את זה אני יכול להבטיח להם בקלות" אמר יולי במרירות, מהיום והלאה אני נופש רק באילת. מה שבטוח, בטוח. שיחזיקו לעצמם את סיני עם הרעלות הקיבה ועם המעצרים. אני לשם לא נכנס אפילו אם יתחננו"....
