פרסומת
דלג

נהרג במחסום ארז

מאת: ● ● ערב ערב 2129
חייל משמר הגבול, סמל שני כפיר אוחיון בן 20 , נהרג בשבת בפיגוע במחסום ארז. המחבל עבר את כל שלבי הבדיקה בכניסה למחסום והתפוצץ ליד עמדת מג"ב ביציאה מהטרמינל. אילת מרכינה ראש וכואבת עם משפחת אוחיון, שאיבדה את הבכור מבין חמשת ילדיה.
נהרג במחסום ארז

המחבל, פועל פלשתינאי במפעל התעשייה ארז, ידע להערים על הליכי הבדיקה המקובלים, כשהוא מכיר היטב את נוהלי האבטחה במקום. הוא עבר דרך גלאי המתכות, בידיעה שהמטען שנשא, לא מכיל מסמרים וחלקי מתכת. גם בשלב שהרים את חולצתו, לא התגלה המטען, שהיה כרוך ככל הנראה באזור חלציו. לאחר מכן, התקרב לעמדת מג"ב, בסמוך לשרוול היציאה מהטרמינל, שם התפוצץ וגרם למותו של כפיר אוחיון ולפציעתם של שלושה לוחמים נוספים.
אביו של כפיר, אבי, היה בבית הכנסת, כשהגיע קצין הנפגעים לבשר לו על מות בנו.''יומיים לפני כן, ביום חמישי, כפיר התקשר וסיפר לי על תקרית שהסעירה אותו במחסום. הוא כיוון את נשקו לעבר פועל פלשתינאי שסירב להרים את חולצתו בבדיקה לגילוי חגורת נפץ . אחד המפקדים העיר לו בחומרה וכפיר חשש שהוא יועמד לחקירה. הוא לא ישן בלילה מרוב דאגה ולמרות שהיה בטוח שפעל לפי הנהלים, הוא פחד שייפתח נגדו תיק חקירה". כך מספר האב, שטוען כי יכול להיות שכפיר חשד במחבל ואם לא היה חושש לאור תגובתם הקודמת של מפקדיו, היה יורה בו וניצל. "אין כל קשר בין המקרים", אמר מפקד מג"ב, ניצב דויד צור, שהגיע לביקור תנחומים בבית המשפחה. לדבריו, כפיר לא ננזף, לא נאמר לו שיועמד לחקירה והמפקד רק העיר לו על אופן הפנייה לפלשתינאי. לגבי הפיגוע, הבהיר ניצב צור למשפחה, שהמחבל התפוצץ בחוץ, והמקרה לא היה בשליטתו של כפיר. לדבריו, המחבל עבר את נקודות הבידוק בכניסה, התקדם לעבר היציאה לתעשייה ולא הייתה סיבה שיעורר את חשדם של כפיר וחיילי מג"ב ביציאתו מהטרמינל.
"לא יכול להיות שזה כפיר", צעקה האם יעל, כשהגיעו אנשי היחידה לבשר לה את הבשורה המרה. "אולי טעיתם בזיהוי, אולי הוא רק פצוע, אתם בטוחים שזה הוא"? כך ניסתה לדחות את רוע הגזירה והתמוטטה בבכי, כשהבינה שאין מנוס מגודל האסון. יעל מספרת על ילד שקט, שקדן, תומך ואוהב, שהיה מסור וקשוב להוריו ולאחיו ותמיד היה נכון לתת כתף ולסייע. "הוא היה גבוה ויפה, הבנות היו מסובבות אחריו את הראש ברחוב". כך היא אומרת בגאווה של אימא ומחבקת בדמעות אל חיקה, את תמונתו האחרונה של כפיר, בנה הבכור, שנשקף מחייך במדי משמר הגבול. לפני שבועיים, בחג השני של פסח, ראו בני המשפחה את כפיר בפעם האחרונה, כשהגיע הביתה לחופשה קצרה. כפיר הקפיד לשמור על קשר מתמיד בטלפון, יודע כמה הם דואגים מאז שהתגייס למג"ב ומאז שהוצב בחודשיים האחרונים, במחסום ארז. "הוא סבל בילדותו מאסטמה וכשהתגייס, לא רצו לקבל אותו לקרבי. אבל כפיר התעקש להיות לוחם. בבאקום הוא דרש בוררות , העלו לו את הפרופיל ואישרו לו להתגייס למג"ב". כך אומרת האם ומספרת עד כמה היה נחוש בדעתו ועד כמה מיצה את יכולתו, בכל תחום שהתחייב או התנדב לעשות. כך גם החליט שהוא רוצה לשמור על כולם, למנוע פיגועים ולהילחם נגד הטרור והאינתיפאדה. מספר בן דודו וחברו הטוב של כפיר, שי חמו: "הוא היה בשבילי יותר מאח, יותר מחבר. בכל היה מתייעץ אתי. עם מי אני אצא עכשיו לבלות, עם מי אני אצחק, עם מי אני אשחק קט רגל? אני לא מאמין שהילד הזה הלך. היו לו כל כך הרבה שאיפות להמשיך ולהתקדם לתפקיד מיוחד בצבא, "אני לא אהיה ג'ובניק" הוא אמר ולפחות זכה בתקופה קצרה, להיות מפקד ולוחם. בשבת הוא התקשר אלי ואמר, שהשאיר אצלי בבית את הדסקית ואת תעודת הזהות וביקש שאענוד את הדסקית. כשהודיעו על מותו, שמתי את הדסקית על הצוואר ונשבעתי לא להוריד אותה עד יומי האחרון וגם בקבר לא ייקחו אותה ממני''...
בשבת אחרי הצוהריים, שמעה יעל על ארוע במחסום ארז ובתחושת חרדה מתגברת, ידעה שמשהו קרה לכפיר. כשלא ענה בטלפון הנייד, התגבר החשש. "משהו קרה לכפיר". היא חזרה ואמרה ואף אחד לא האמין, מה גם, שבשיחה עם מפקדו, הרגיע אותה ואמר שכפיר במשמרת. אבל באותה העת, נאבק כפיר על חייו והובא במצב אנוש לבית החולים סורוקה, שם מת מפצעיו. חייל נוסף, מאושפז עדיין במצב קשה ושני חיילים שנפצעו קל, טופלו ושוחררו לביתם.

תמונת כתבה


דרכו האחרונה
כפיר אוחיון נולד באילת ב- 29.5.84. בעוד חודש היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-20. כפיר סיים מגמת בגרות במקצוע החשמל בבית הספר התיכון אלון ורצה להשתלב בעסק, לעבודות חשמל של אביו. חבריו אומרים שהיה יכול בקלות למצוא את עתידו כשחקן כדורגל, אבל הוא העדיף למצות את יכולתו בתפקידי פיקוד בצבא. באוגוסט 2003 התגייס למג"ב ולאחר הטירונות, סיים בהצטיינות קורס מ"כים. מפקדו בפלוגה ח', רפ"ק ווחיד סעד אומר: להישלח ישר לקורס מפקדים אחרי טירונות, מעיד על יכולות ואיכויות. כלוחם, עמד במשימות מתוך אחריות ושליחות וכאדם, נקלט מהר מאד בפלוגה והתחבר לכולם".
מאות מתושבי העיר ליוו את כפיר בדרכו האחרונה, להיטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין באילת. ספדו לו אביו, אחיו ומפקדיו, מפקד מג"ב, מפקד מג"ב רמון, מנהלת תיכון אלון, ראש העיר והרבנים הראשיים. אל בית המשפחה הגיע לנחם מפכ"ל המשטרה שלמה אהרונישקי. לאחר מותו, הועלה כפיר לדרגת סמל ראשון. השאיר אחריו הורים- יעל ואבי וארבעה אחים- רועי בן 18( משרת בטירונות במחנה 80 ), ספיר בת 10, נבו בן 6, ואפק בן 4.

ראיתי לאמא בעיניים
מאת: ראובן זלץ

פתאום השמיים נופלים, ברגע אחד החיים משתנים, מסתיימים. משפחת אוחיון תזכור לעד את יום השבת האחרון, היום הארור בו נהרג כפיר. העיתונות, הרגילה כל כך למוות ושכול, הקדישה חצי עמוד עם תמונה, לחייל שנהרג במסוף ארז. חיים שלמים, פרח צעיר, חצי עמוד והתקשורת כבר עסוקה בהרוג הבא. הקלות הבלתי נסבלת של החזרה לשיגרה, מול השכול שנותר רק עם המשפחה, החברים והמכרים. הייתי בבית אוחיון בערב שבת, זמן קצר לאחר הבשורה הקשה, ראיתי את דמעות הצער והכאב. הגעתי לאוהל האבלים שנבנה בחופזה מתחת לדירת המשפחה. ישבתי מול האם בשתיקה, ללא מילים, הבטתי לאמא בעיניים, ראיתי את הכאב הבלתי נסבל, את הגוף המתקפל מצער. האב, ישב לידה, במרחק קצר, עמוק בתוך עצמו, לא ממש מעכל את רוע הגזירה, איש דתי, מדי פעם מהנהן בראשו באיטיות, מאשים את השמאל, מילים קשות, גבר שהכאב כמעט מכריע אותו. האם, שקטה, הבכי אט אט פסק, מנת הדמעות כאילו יבשה, עכשיו הצער הוא עמוק, הרבה יותר כואב, בלב. הבטתי לאמא בעיניים, ראיתי אותה ביגונה הבלתי נסבל. עבורה החיים פסקו, עצרו מלכת, מחיים מלאי שמחה נותרו התמונות, הזיכרונות. כשכואבים, הפוליטיקה הופכת לבלתי רלוונטית, את האמא כבר זה לא מעניין, היא איבדה את היקר לה. ילד צעיר, פרח, אהוב, חייכן, ילד שחייו נגדעו ועדיין הוא לא פרח. ראיתי לאמא בעיניים, את המבט שלה לעולם לא אשכח. עד מתי אלוהים, עד מתי.....

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש