אני רק רוצה למות עם המכחול ביד

אי אפשר להישאר אדישים לציורים של הציירת והאומנית האילתית דור הראל. זה הגודל, אלו הצבעים והצורות שלא ישאירו אתכם אדישים לא בכדי אחרי שתיתקלו בכמה מהציורים שלה אותם תמצאו בין השאר תלויים בקופת חולים לאומית, במחלקת הרנטגן של בית החולים יוספטל, ב'חצר של סבתא' (לפני הסגירה), בלובי בניין הרווחה (לפני תחילת השיפוץ) ובציורי רחוב ענקיים על מקלטים במסגרת פרויקט עירוני, כבר תוכלו לזהות את טביעת האצבע שלה בציורים האחרים. ולא, היא לא מציירת את הברור ואת מה שכולנו רואים, היא לא מציירת פרחים, וגם לא נופים, אלא בעיקר אבסטרקט משולב עם קוביזם או במילים אחרות תחשבו גופים, צורות, קווים, עיגולים ובעיקר צבעים, הרבה צבעים. שילוב של נועזות, תעוזתנות, יופי ובעיקר משהו שתרצו לראות מול העיניים ויהפוך לכם סתם קיר רגיל לוואו אמיתי.

ההתאהבות בצבע הגיעה פתאום

נעים להכיר, דור הראל. ואם עד לפני שש שנים הייתם אומרים לה שיום יבוא והיא תהפוך לאומנית אבסטרקטית היא הייתה פותחת עליכם זוג עיניים המומות וצוחקת בקול גדול. ככה זה כשאת לא נולדת אל המכחול ואל הצבע. דור היא לגמרי האנטיתזה של הציירים שנולדו לתוך הציור. לא היו לה הורים ציירים, היא לא גילתה בגן כישורי ציור מיוחדים ואם אפשר לקרוא לזה הנגיעה הראשונה בצבע, הרי שהמפגש הראשון שלה עם צבעים וצורות היה דווקא בצה"ל כשציירה בחדר האוכל על פלייסמנטים מתוך שיעמום עם קטשופ, חרדל ומיני תבלינים צבעוניים כמו פפריקה, כורכום וכדומה.

אז איך בכל זאת מגיעה בחורה, אמא לשני בנים, שנגעה בלא מעט תחומי עיסוק לאורך החיים דווקא למקום הזה ומבינה שזה הייעוד האמיתי שלה בחיים?
את כל הטוב הזה מייחסת דור דווקא לתקופת הגירושים שעברה לפני כשש שנים. "אני אוטודידקתית לחלוטין", היא ממהרת להצהיר על עצמה. "לא למדתי מעולם ציור, לא למדתי אומנות ואפילו לא החזקתי מכחול ביד. זה הגיע אלי כתהליך תראפי בזמן הליך הגירושים שעברתי", היא מספרת ונזכרת איך כשמצאה את עצמה בבית בלי גבר ונזקקה לתקן דברים היא פנתה לסרטונים ביוטיוב כדי ללמוד ולעשות. "מצאתי את עצמי מפרקת את המקרר בשעה 2 לפנות בוקר", היא מחייכת. "יושבת עם פן וממיסה את גוש הקרח שהתלבש על המנוע. כמה ימים אחר כך שבק לי המזגן אז שוב נכנסתי ליוטיוב ולמדתי איך לפרק את המעבה". ומי לא מכיר את התופעה, שכשאתה נכנס ליוטיוב קופצים לך על הדרך סרטונים אחרים. ככה בדיוק קפץ לדור על הדרך סרטון שעסק בשפיכת צבעים. "אז באמת שהייתי ממוקדת מטרה בתיקון הליקויים, אבל ברגע שאחרי חזרתי לחפש ביוטיוב את הסרטון ואהבתי את מה שראיתי. ביום למחרת כבר יצאתי לקנות צבעים וקאנבס וככה פתאום באמצע החיים התחלתי לצייר". אבל שלא תטעו. לא מדובר בהעתקות, לא מדובר בציורים בהם תראו פרצופים ברורים אלא דווקא פרצופים מפורקים, דברים שיעירו לכם את הדימיון ויאפשר לכל צופה לראות משהו אחר בציור.
תחילת הדרך של דור עם האומנות הייתה בפורינג- "שפיכת צבעים וחמורים ברמהב שיוצאת לך עבודת אבסטרקט", היא מסבירה. "וזה העיף אותי. זה השתיק אצלי את כל הקולות שהשתוללו בראש, העלים את העולם שסביבי ובעיקר עשה לי טוב, רומם את רוחי והעיף אותי לשמיים. מצאתי שזו היתה תראפיה אדירה". אחרי שנים בהם עסקה בשלל תחומים וכל הזמן תהתה מה הוא האמת ייעודה בחיים, הופתעה דור להבין שדווקא בסיטואציה הזו היא מצאה את ייעודה. "את מבינה עסקתי שנים בתקשורת, עשיתי רדיו חצי מהחיים שלי, הייתי שדרנית ממרכז הארץ שהגיעה לרדיו קול הים האדום באילת, עסקתי בשעשועוני טלוויזיה, קריינתי פרסומות וגם כשהגעתי לאילת נגעתי בהמון דברים- החל מלשיר בפאמצ'ליין במלון הרודס ובהמשך מלונאות, ניסיתי, נגעתי, טעמתי ואף פעם לא הייתי מלאה כמו שקרה ברגע שהגעתי לציור. אחרי ששנים חיפשתי את עצמי ומה הדבר הנכון לי, פתאום זה קרה וזה בא במפתיע. וכן, זה לא קל לחפש את עצמך עוד ועוד אבל אני לא ויתרתי. רציתי למצוא את הדבר שיגרום לי להתעורר אליו בכל בוקר באהבה". ודי בעובדה שאם תחפשו את דף הפייסבוק שלה תגלו שכתוב שם- "נשואה לצבעים". דור צוחקת: "כשהתגרשתי הבנתי שהחתונה הבאה שלי תהייה רק לצבעים. הבנתי שזו תהייה החתונה האמיתית שלי לכל החיים. חתונה שהיא למעשה בראש ובראשנה עם עצמי".

עם הצבע בא התיאבון

אחרי שגילתה את האהבה האמיתית שלה, דור התחילה להתמקצע. "התחברתי דרך הפייסבוק לקבוצות אומנות מכל העולם ולמדתי עוד ועוד דרך היוטיוב. בדיוק נחתה תקופת הקורונה והיה לי הרבה זמן ללמוד לבד בתקופה בה כבר שפכתי צבעים וציירתי על כל מיני פלטפורמות- בערך על מה שאפשר היה לצייר עליו". בתקופה ההיא היא נתקלה דור במודעה של 'פוגשים אילתים' ולמדה איך לפתח את העסק מתוך הבית. אלא שמאחר והיא אולי יכלה לצייר באמצע הסלון שלה אבל לא יכלה לארח החליטה דור שהגיע הזמן לפתוח מקום בו תוכל לארח סדנאות. כיום משמש אותה הסטודיו הקטן שלה ליצירה ולאירוח סדנאות וקבוצות. בשלב הבא היא חברה לתאגיד התיירות ולפרויקט המבורך 101 אטרקציות שפתח את דלת הסדנא שלה למבקרים מבחוץ. בחורף הקרוב היא תתחיל את שנת הפעילות השלישית שלה בפרויקט במסגרתו היא מעבירה לבאים סדנת אבסטרקט עם שלל חומרים מגניבים שבטח לא משתמשים בהם ביום יום לציור. ממש כמו שעשתה כשהייתה חיילת, אצלה יוצרים הבאים ציורים עם קצף גילוח, סבון, תבלינים ושלל חומרים אחרים ומתנסים ביצירות אבסטרקט".
אבל הדבר שהכי משמח אותה הוא שכיום אנשים בעיר כבר רואים ציורים שלה ויודעים ישר לזהו תאת טביעת האצבע שלה על היצירה. "אני נקראית אומנית אינטואטיבית שמציירת מהבטן", היא מסבירה. "אני אף פעם לא יודעת מה אני אצייר כשאני מתחילה".

את מתעוררת בבוקר אל תוך איזה סדר יום?
"למעשה אני יוצרת בלילות כי מה לעשות ואז מגיעה אצלי המוזה. אנמי יכולה למצוא את עצמי מציירת עיד 5 לפנות בוקר. אני מציירת בכל יום כך שבכל זמן נתון יש אצלי בין 8-12 עבודות פתוחות. אני אף פעם לא מסיימת עבודה בבת אחת וכשהמוזה פוסקת אני עוברת לעבודה אחרת ככה עד שאני מסיימת יצירהוממשיכה הלאה. יכול לקחת לי חודשים לחזור לעבודה, אבל אני לא מפסיקה לצייר לרגע".

כיום דור חברה בעמותת סוף סוף ובפורום האומנים של עיריית אילת וחברה בעמותת פוגשים אילתים. היא אפילו הוזמנה להיות האומנית האילתית הראשונה שיש לה תערוכה משלה במוזיאון האומנות של אילת. גם רזומה התערוכות שלה הולך וגדל והיא גאה לספר שעד היום הציגה כבר בחמש תערוכות כולל בביאנלה באיטליה שם הציגה את עבודת האבסרקט שלה אלברט איינשטיין. מעבר לזה תמונות שלה כבר הגיעו לארצות הברית ואפילו כבר יש אספן אמנות שעוקב אחריה בדריכות.

אבל איך חיים מאומנות? אני תוהה
ודור מודה שעם כל הרצון שלה רק לצייר היא חייבת לעסוק בעבודות נוספות. היא משמשת כדיילת באירועים, מקריינת את האקווה דום של המצפה התת ימי, מקריינת עדיין לפרסומות ברדיו ובעיקר מחכה בכל יום לשעות הלילה אז זה רק היא והציורים שלה.
"נכון להיום אני הכי מאושרת בחיים ומאמינה שעבורי זו עדיין רק תחילת הדרך. אני ממש לא רוצה להגיע לסוף. לא רוצה שהדיגדוג באצבעות יעבור לי לרגע. אני רוצה לקום בכל בוקר עם אש בעיניים ובידיים וככה אני הולכת לישון בכל לילה מחדש אחרי שיצרתי".

מאיפה את שואבת את הרעיונות?
"האמת מכל מקום. אני יכולה לראות דמות בוילון של המקלחת בזמן הדוש, רואה דמות בכתם שעל הריצפה, אפילו בקצף של כוס הקפה. ואז אני רצה לצייר אבל זה אף פעם לא יוצא כמו שראיתי".

לא קשה לך למכור את היצירות?
"אני מודה שאני מאוד נקשרת לציורים שלי. ולמרות שאני רוצה למכור אני יכולה לספר שלא מכרתי 3 יצירות שלי לאיש תקשורת מתחום הפרסום, גדול ומוכר רק כי הגישה שלו וההתייחסות שלו לאומנות הייתה מזלזלת. אני נקשרת לעבודות שלי אבל לא ברמה שלא אמכור.ף אני דווקא שמחה לחלוק ולהפיץ לעולם ולכן גם תרמתי לא מעט עבודות. העבודות שלי תודה לאל נמכרות, אולי לא בקצב שהיית ירוצה שיימכרו אבל אני תמיד מעדיפה להמתין ללקוח הנכון".

איזה תגובות את מקבלת על העבודות שלך?
"אנשים אוהבים וכבר מזהים. נכון שתמיד יש אנשים שיגידו שהבן שלהם הקטן מצייר ככה אבל אני תמיד אומרת שכל טעות שלי היא אומנות. הטעויות הכי יפות כשהן על הקיר".

איפה דור בעתיד?
"כל אומן שהיית שואלת את השאלה הזו היה אומר לך שהוא רואה את עצמו מציג בתערוכות. אז נכון שלהציג זה יפה ונחמד אבל זו לאמ פרנסה. אני רוצה להיות אומנית מספיק נמכרת כדי שאוכל לעסוק רק בזה. מבחינתי אני רוצה למות עם המכחול ביד. רוצה לצייר מהבוקר עד הערב 25 שעות ביממה. לא רוצה להתעשר מזה אבל רוצה שהציור יביא לי פרנסה יפה ובטוחה לכל החיים וכבר היום אני לא רק מוכרת ציורים גדולים וגם קטנים אלא הסטודיו שלי פתוח לסדנאות לקבוצות, לאירועים קטנים וכל מה שעולה על הדימיון".

מה את מרגישה כשאת רואה עבודה שלך על הקיר?
"אני מתמלאת בגאווה. אני מודה שעד היום, כולל היום, יש ימים שאני עומדת מול עבודה שלי ולא מאמינה שאני יצרתי אותה ובכלל, לקח לי כמה שנים להבין שאני בכלל שווה משהו. בהתחלה אין לך מודעות למה את שווה. אני אני לגמרי מאמינה בזה שמה שאני יוצרת הוא שלי, עם טביעת האצבע שלי ואני לגמרי שלמה עם עצמי ועם מה שאני יוצרת אם כי זה לא מפריע לי להמשיך ללמוד ולהתפתח".

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת