פרסומת
דלג

המשוגעים מהוואדי

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● ● ערב ערב 2398
חמישים שנים בדיוק התגוררו בני משפחת עופר בבית המרוחק, המיוחד והמסתורי משהו בוואדי, בואכה 'חוות היען' . 'בית ויליאמס' קראו לבית שהיה ועודנו הבית הפרטי הדרומי ביותר על מפת ארץ ישראל . במשך כל השנים האלו, היו שזורים חיי המשפחה בחייה של העיר אילת הגדלה . אלא שממש לאחרונה, נמכר הבית ואיתו התקוות הגדולות של אם המשפחה, אילנה, אמנית בחסד, להפוך את המקום המדהים הזה לכפר אמנים . רגע לפני שהם מסיימים לארוז ועוזבים את העיר, העניקו הבת ליאורה ואבא עמוס ראיון פרידה מתושבי אילת ומהבית רווי הזכרונות

לפני מספר שבועות, גונבה לאוזני השמועה, שלאחר 50 שנה, בית 'ויליאמס', שהפך זה מכבר לחלק מהנוף האילתי היותר מיוחד, נמכר. האמת היא, שגם אני, כמו רבים אחרים, מן הסתם, תמיד שאלתי את עצמי איך נראים החיים בבית שכזה. מרוחק, מבודד. באותה נשימה תמיד תמהתי איך פנינת החן המיוחדת הזו טרם הפכה למלון מפלצתי בלב המדבר ואיך זה שטרם רכש אותו איזה איל הון במיליוני שקלים...
לכל השאלות האלו ישנה תשובה אחת – אהבה. אהבה היא שהניעה את בעלי הבית להתמקם בו, היא שמנעה מהם במשך כל השנים האלו למכור אותו, על אף כל ההצעות הנדיבות פלוס שהועלו בפניהם, והיא זו שגרמה להם היום למכור את הנכס היקר להם כל כך רגשית, רק על מנת להמשיך וללכת בעקבות אהבתם. רומנטי ככל שזה אולי נשמע, המציאות עולה על כל דמיון.

'חירבה' מהסרטים


סיפורם של עמוס ואילנה עופר התחיל בימי הפלמ"ח העליזים. למרות ששניהם השתייכו לאותו גדוד, הם הכירו קצת אחרי. הוא היה ימאי, היא היתה פלמ"חניקית חדורה באהבה לאמנות. בשנת 1953, הכירו וזמן קצר אחר כך, התחתנו בבית התרבות של קיבוץ כברי. הוא חזר לים, בה פיעם הרצון ללמוד קרמיקה באיטליה ולהגשים את חזונה האמנותי. כשהוא הגיע למדינות כמו חוף השנהב, חוף הזהב ושאר איים אבודים, היא הפכה לגורו בתחום החמר, "ודווקא לאירופה לא יצא לי להגיע במסעותיי", מספר לי עמוס, "אלא שאז היא אמרה לי- אם אתה רוצה שאחזור לארץ ואליך, סע לאילת, לך לך חמישה קילומטרים דרומה מהעיר אל תוך הוואדי, תראה שם בית. שים עליו כובע ותקרא לי". וכך הוא עשה.

איך היא הכירה את ה'חירבה' הזו? אני מגביהה גבה, ועמוס עונה לי: "בשנת 1949, רגע לאחר כיבוש אילת, היא ירדה לאילת, ראתה את הבית, ואף פעם לא שכחה אותו. רק לכאן היא היתה מוכנה לחזור".
כשעמוס הגיע אל הבית עליו דיברה אהובתו, הוא מצא כאן מבנה נטוש, "רצפת בטון יצוק, גדר תיל מסביב, בלי דלתות", הוא נזכר, "מקום ריק ונטוש שלעיתים היו מתמקמים בו דייגים".

ולמה השם 'בית ויליאמס'? אני שואלת את מה שכבר סופר בתולדות העיר אילת, ועמוס משיב בחיוך: "האמת, גם אני במשך 50 שנה ממשיך לשאול את השאלה הזו, אחרי הכל, ויליאמס, שהיה גאולוג אנגלי חובב, לא טרח להשקיע בבית הזה כמו שאנחנו עשינו. היו צריכים לקרוא לבית הזה כבר מזמן 'בית עופר', אבל מה לעשות וההיסטוריה הכתיבה אחרת...".
ואז, בנימה רצינית יותר, הוא מספר: "ויליאמס היה גיאולוג אנגלי חובב שהשתתף כאן במלחמת העולם הראשונה והחליט לחפש מחצבים בארץ. בערך בשנת 1930, הוא הקים את הבית הזה בעזרת בדואים מירדן, כי חוץ מאום רשרש והמבנה הזה, לא היה כאן כלום. עד שנת 1949 הוא היה מגיע לכאן און אנד אוף ומחפש".
"יש לציין שהוא לא מצא כלום", ממהרת ליאורה, ביתם של עמוס ואילנה להוסיף כשהיא לא שוכחת לציין, "סביב הבית היו אין ספור חפירות שבילדותי הייתי צריכה להיזהר שלא ליפול לתוכן".
בשנת 1949 עם הכיבוש הישראלי, ברח ויליאמס לעקבה ובזאת הסתיים חלקו בבית.
בשנת 1957, הגשים עמוס לאשתו אילנה את מבוקשה והם עברו לבית המבודד, "זו היתה התחלה קשה", הוא מחייך כשהוא נזכר בתקופתם הראשונה בבית, "זוג צעיר נכנס לגור ב'חירבה' שאין בה כלום, נו איך זה כבר יכול להיות. לא מים, לא חשמל, לא ביוב שלא לדבר על טלפון וכביש גישה". שתי נסיבות שהקלו על המצב הזה היו העובדה שעמוס עבד אז בחברת 'אפיקי נפט' (ק.צ.א.א. בהווה), מקום עבודה שהיה ממוקם קילומטר בלבד מהבית, והוא לא נאלץ לצעוד מרחקים גדולים יותר בדרך לעבודה, והעובדה שבחברה היו צריכים אותו בקשר רציף, כך שעשו הכל על מנת לחבר אותו לקו טלפון, "הם סידרו לי טלפון שדה מהמרכזייה של החברה אלי הביתה כשכל הכבלים היו מונחים על הגבעות", הוא נזכר בחיוך.
"2992", ממהרת ליאורה לשנן את מספר הטלפון ההוא. "לא פעם כשגיליתי שאין קשר טלפוני", נזכר עמוס, "הייתי מטפס על הגבעות והולך לאורך הכבלים כדי לחפש איפה נוצר הקצר...".
בעוד החיבור למים היה די פשוט ("עיריית אילת העבירה אלינו קו מהצינור שהגיע עד חוף אלמוג"), הרי שחיבור החשמל היה בעייתי הרבה יותר. תודות לכתבה שנכתבה אז בעיתון ארצי על ה'משוגעים מהוואדי' שחיים בתת תנאים, מישהו שעמוס לא זוכר היום את שמו הבין את מצבם הקשה ושלח אליהם 'לוקסים' לקיר (אור הפועל על גז). "אז חיברנו לזה מקרר, היה אור שפעל על גז, היו מים וטלפון ונשאר רק הביוב", מכריז עמוס, "מצאנו במקום שאריות של מה שנראה כמו אסלה. ברגע שקו המים הגיע אלינו, הכנסתי צינור לתוך האסלה ותוך כדי זה, הסתובבתי סביב הבית לראות איפה המים צצים. כשראיתי שאין סימן למים, הבנתי שהגעתי למקום הנכון. שנים לא ידענו בכלל לאן המים מגיעים, ידענו רק שכל עוד המים וכל הנלווים לא עולים למעלה הכל טוב". אגב, חשמל של ממש הגיע לבית רק בשנת 62'.

דירה להשכיר


בתחילת הדרך ,קיבלו העופרים אישור מהמדינה להשכיר את המבנה בלבד. במקביל, אישרו להם להשתמש אך ורק בשלושה חדרים מתוך חמשת החדרים בבית כדי שלא יקבלו עליו חזקה. רק בשנת 1972 הם רכשו את הבית מהמנהל.
בינתיים, החיים בבית נמשכו. אילנה, שהיתה קרמיקאית ואמנית בחסד, היתה נחושה למצוא שיטה להשתמש בעבודות האמנות שלה בחמר מקומי, "אחרי שנים שהיא למדה כימיה של הקרמיקה בטכניון", מספר עמוס, "היא שילבה חמר קלאסי עם אלמנט שאמור היה להכניס צבע, והיא שילבה בו חומר מ'תמנע' שהעניק לחמר גוון ירקרק-שחור, ויחד עם זיגוג מיוחד של מלח, היא יצרה יצירות מדהימות".
שנה לאחר שהגיעו לבית, נולדה ליאורה, הבת הבכורה והיחידה של בני הזוג, ואם לחיות במקום הזה לא היה פשוט, על אחת כמה וכמה לגדל תינוק באמצע המדבר.

ומה, אף אחד לא נלחם איתכם על הזכות לחיות בבית הזה?עמוס צוחק: "זו היתה 'חירבה' בלי חלונות, בית ערבי שהביוב זרם סביבו. אילת של אז היתה כלום גדול והבית הזה היה כלום גדול בכלום הגדול של אילת, הבית הדרומי על המפה. קחי בחשבון שהיו הרבה הסתננויות ממצרים, היה קשה לחיות כאן מבחינת העדר התנאים, הסיכון הביטחוני, מי היה נלחם בנו על המגורים כאן?".

אז אולי תסביר לי מה משך אתכם ל'חור' הזה?
"זו היתה אהבה, נקודה", אומרת לי ליאורה, הבת. "הוא רצה להיות עם אילנה, היא רצתה לחיות רק שם. היא היתה ועודנה אמנית בחסד, קרמיקאית בוהמית שרצתה לחיות רחוק ולהפוך את החזון שלה לבית יצירה של קרמיקה על בסיס של חומר מקומי".

איך היה לגדול שם כילדה?
ליאורה: "זה היה לא קל, אבל גם נהדר. זו היתה עבורי ילדות נהדרת אבל גם בודדה, מישהו מ'אפיקי נפט', בדרך כלל גדי כץ, היה מגיע לקחת אותי לעיר אילת. בהתחלה לגנון, אחר כך לגן חובה ונאלץ להחזיר אותי הביתה כי אבא ואמא לא יכלו. אלא שלא תמיד זה היה קורה בזמן...אז נשארתי אצל הגננת, אצל המורה...".
"מה לעשות וסוג העבודה שלי לא היה כמו של פקיד בנק", מנסה עמוס להתנצל על המצב שהיה.
"ולמרות המרחק", מוסיפה ליאורה, "תמיד היו לי חברות, מה שהצריך אותנו ללוגיסטיקה לא פשוטה אם רציתי שאחת מהן תבקר אותי, כי היינו צריכים להביא אותה ולהחזיר אותה, וזה לא תמיד היה פשוט. בגדול גדלתי כמו ילדת טבע, רצתי יחפה על ההרים, הכרתי את הבורות שויליאמס חפר, ואף אחד לא טרח לחפש אותי גם אם נעלמתי לכמה שעות, כי לכולם היה ברור שאני בהרים...זה היה עידן התמימות".
ועמוס מוסיף: "כל היום היינו בים, מול הבית, אספנו צדפים, לימדתי אותה לנקות דגים כבר בגיל חמש".
בימי מלחמת ששת הימים, כשהיה איום כי הצבא המצרי ינתק את אילת משאר ישראל, ורבים עזבו את העיר, סירבה אילנה לעזוב, לא רק את אילת, אלא גם את הבית. "את מבינה", צוחק עמוס, "העמדה האחרונה של צה"ל היתה מול הבית שלנו, אני הייתי מגויס, וליאורה לקחה את העניינים לידיים בשיא הרצינות. בגיל תשע, היא למדה קורס עזרה ראשונה. היא גם הכינה תרמיל לשעת חירום ובו ארזה את הבובות והצעצועים שהיא הכי אוהבת".
"אמא שלי לא הסכימה לעזוב ולא משנה כמה ניסו להסביר לה שהבית במקום מסוכן", נזכרת ליאורה, "זה היה אני והיא מול הצבא המצרי. אז הלכנו לאחת החפירות של ויליאמס, החבאנו מים, פירות יבשים למקרה חרום. זו היתה אמא שלי. לא ממסדית שהאמינה בביטחון שלה בבית הזה".

גלריית אמנות


כמה שנים לאחר שהגיעו ל'בית ויליאמס', נפרדו דרכיהם של ההורים. היה זה דווקא עמוס שנשאר בבית עם ליאורה, ואילו האם, אילנה, עזבה לאיטליה והצטרפה שם למי שהפך לימים לבעלה השני, אמן בפני עצמו, מריו דורטי. בהמשך, חברה ליאורה לאמה וחזרה לעיר לא לפני שסיימה תואר שני באוניברסיטה והתחתנה. שני ילדיה נולדו ב'בית ויליאמס'. עשר שנים לאחר מכן, אחרי שגם היא הלכה בדרכי הוריה והתגרשה, עזבה ליאורה את אילת ואת הבית ועברה עם שני ילדיה לקיפטאון שבדרום אפריקה, שם התחתנה בשנית וחיה מאז שם את חייה. אביה, עמוס, עבר לפני כ – 10 שנים לחיות ביפו וגם הוא נישא בשנית. מי שנשארו לחיות בבית היו אימה אילנה ובעלה מריו, אדריכל וצייר איטלקי, שעזבו את איטליה והשתקעו בבית כשהם מגשימים בו את אהבתם זה לזו ואת אהבתם ליצירה ולאמנות. במרוצת השנים, הם הפכו את הבית לבית ספר לאמנות ולגלריה, מקום עליה לרגל לציירים ואמנים למיניהם. אלא שלפני כשמונה חודשים, לקה מריו בשבץ מוחי קשה ומאז, סועדת אותו אילנה בבית חולים.
המצב החדש הזה שמחייב את אילנה ומריו לעזוב בקרוב את אילת לטובת דיור מוגן ברמת השרון העלה את הצורך למכור את הבית.

למי הוא נמכר? אני שואלת בסקרנות, וליאורה משיבה: "הרבה אנשים רצו לרכוש את הבית. במרוצת השנים, קיבלנו הצעות מאוד מפתות, אבל כמובן לא היה על מה לדבר, לא בגלל שרצינו יותר כסף, אלא בגלל שזו היתה האהבה הראשונה של אמא, אז לכל מי שרצה לרכוש את הבית ולא הצליח, אני באמת מצטערת, אבל רצה הגורל והבית הגיע לאדם מסוים. האמת היא, שלפני מספר שבועות, הבית נמכר לאילתי, אלא שהוא לא הצליח לארגן מהבנק את הסכום ומכר אותו לירושלמי, מישהו שאני אפילו לא מכירה ואני יכולה לאחל לו רק טוב".

בכמה? אני מעזה לשאול, וליאורה לא מסתירה ועונה –"במיליון דולר".

עד כמה כואב לעזוב את הבית?
עמוס: "את הפרידה מהבית כבר עשיתי למעשה לפני כעשר שנים כשעברתי לגור ביפו. כימאי למדתי למתן פרידות. באיזה שהוא מקום אילת היא כבר לא מה שהיתה פעם, אז היה לה אופי ייחודי, חלוצי, חיו כאן משוגעים כמו נלסון ואחרים, וגם אנחנו היינו בין המשוגעים. לבית לא נקשרתי אף פעם, אני מודה, זיכרונות הם נכסי צאן וברזל".
ליאורה: "כאב הפרידה של אמא שלי הוא הגדול ביותר. היא זו עבורה הבית היה אהבה ממבט ראשון של 60 שנה. יש לה תחושה של החמצה שאני והילדים לא שם, תחושה של סוף. לי כואב בעיקר כי כואב לה, כי אני והילדים שלי בחרנו בדרך אחרת. אני יודעת שאמא מצטערת על שלא הצליחה להפוך את הבית לגלריה גדולה יותר. היה לה חזון להפוך את המקום לכפר אמנים כמו במשכנות שאננים בירושלים. היא הגישה תוכניות, אבל לא הצליחה להשיג את האישורים. אנחנו סיימנו תקופה, אילת היא עיר שלא מפסיקים לאהוב. היתה לנו כאן תקופה מהיפות בחיים. זה כואב, אבל החיים חזקים מכל וממשיכים הלאה".