פרסומת
דלג

לפעמים החגיגה נמשכת

מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת ● 24/8/2011 15:14 ● ערב ערב 2512
לא כך קיוו המפיקים לחגוג חצי יובל לפסטיבל הג'אז, שהפך לסמל תרבות ישראלי. אך המציאות לא תמיד מתחשבת בתוכניות שלנו וגם הפעם, אירועי הטרור והדמים השפיעו קשות על הפסטיבל ועל חגיגות ה-25 להיווסדו. אך למרות הכל, הפסטיבל נערך. אלפי חובבי ג'אז הגיעו שוב לרציפי הנמל ואם תרצו, זה בעצם ניצחון השפיות במציאות מורכבת ולא פשוטה. ראובן זלץ, המלווה את הפסטיבל מאז ימיו הראשונים, סוגר חצי יובל, מהרהר בקול רם ומנפיק תובנות לרגל האירוע המרגש
לפעמים החגיגה נמשכת



היה זה בשנת 85', יוסי פרוסט, מנכ"ל 'אמנות לעם' דאז והאיש החזק בתרבות הישראלית, הציע לדובר עיריית אילת דאז, שמוליק בורוכוב ז"ל ואסתי שנקל, מנהלת אגף אירועים בעירייה ותבדל לחיים ארוכים, להפיק באילת פסטיבל ג'אז. אילת אז היתה בתחילת התנופה המלונאית, רפי הוכמן היה ראש עירייה צעיר ונמרץ, וכל השאר כתוב בספר התווים של הפסטיבל. לא מעט אנשים הרימו גבה כשפסטיבל הג'אז יצא לדרך ברציפי נמל אילת, 'זה לא יתפוס, מה לאילת ולג'אז', ואכן בשנים הראשונות הפסטיבל חיפש את דרכו ואת הקהל. אך כיום צריך להודות ליוזמי והוגי הפסטיבל שבמוחם הקודח ובזכותם, פסטיבל הג'אז בנמל אילת הפך לאחד ממותגי התרבות החזקים, האיכותיים והמוצלחים בארץ. לא אנסה אפילו לכתוב על טיב ההופעות לאורך השנים ועל האמנים השונים שהגיעו לרציפי הנמל והזיעו עד כלות, תוך נגינה ששטפה את כולנו. הייתי שם, מהפסטיבל הראשון, כצלם הפסטיבל ועד לאחרון, שנערך למרות הכל ובצדק, יש לציין, בצל פיגועי הטרור בכביש 12, סמוך לאילת. היו לא מעט שיאים במהלך 25 שנות הפסטיבל, אך לעניות דעתי, עיקר ייחודו הוא ללא ספק בתפאורה, באווירה, ברציפי הנמל ההופכים פעם בשנה, לארבעה לילות, להפנינג של מוסיקה איכותית, קהל נפלא ואוהב, רוח נעימה של סוף הקיץ, מפרץ אילת, דוכני מזון, לילות שטופי אלכוהול, מוסיקה ורוח שטות ואהבה. פסטיבל הג'אז כבר יודע ללכת לבד, עצמאי, ילד גדול ומפותח שמצא את דרכו בעולם התרבותי בישראל ושמעו אף יצא למרחקים אל מעבר לים. ולצד כל הסופרלטיבים על איכותו, חשיבותו של הפסטיבל כמותג מוסיקלי תיירותי ודווקא בגלל זה, הגיע גם הזמן לחשבון נפש.

למה נעלמו הסוחרים האילתים


הפסטיבל לאן, מי ימשיך להפיק, איזו צורה ראוי לו ללבוש והשאלה הלוקאלית- איך ומדוע נעלמו כל מסעדות העיר מרציפי הנמל, עד לאבסורד המרגיז שספקי מזון ושתיה מגיעים מהצפון וסוחרי אילת, שוב, יש לציין, משלמים את מחיר היהירות והחשיבה השחצנית כי מה שאילתי הוא פחות טוב. לא אכנס לוויכוח פופוליסטי עם קברניטי העיר והפסטיבל, שהם דרך אגב, אותם אנשים. אך השבוע נדמה, כי באמת מישהו כאן הגזים ושכח כי גם באילת יש מסעדות, שירותי וספקי מזון ושתיה ראויים. אין סיבה בעולם שספקי המזון והשתיה העיקריים יגיעו מהמרכז, זה פשוט בלתי הגיוני ובלתי נסבל. הגיע הזמן שיו"ר הפסטיבל שהוא גם, לא במקרה, ראש העירייה, ייתן הוראה חד משמעית כי כל ספקי המזון, השתיה, השירותים הניתנים לפסטיבל, יהיו אך ורק מסוחרי ומסעדני העיר. אחרי הכל, מדובר בכסף ציבורי, גם שלנו, תושבי אילת. השפים שטייניץ ומיקה שרון כבודם במקומם מונח, באמת, אך לקנות צ'יפס שמנוני' המבורגר בינוני ופיצות, את זה יכולים לעשות גם כמה מסעדות אילתיות ובהצלחה רבה יותר. אני מודע לטענה כי לא משתלם לפתוח דוכן אוכל בפסטיבל, אז הגיע הזמן שיו"ר הפסטיבל יהפוך את זה למשתלם, כי קהל רב יש ואף קהל קונה. הגיע הזמן שיו"ר הפסטיבל, מאיר יצחק הלוי, ייתן הוראה למפיקים מתל אביב שלא יגזרו אותנו במחירים ויורה על פיקוח הדוק על מחירי המזון והשתיה. אפשר לדבר עד מחר על העלויות הגבוהות, אך כל עוד מדובר בכסף ציבורי והרבה ממנו, חייב ראש העירייה לדאוג למחירים הוגנים ולהילחם על זכותם של סוחרים בני עירו לנצל את הפסטיבל, לעבוד ולהתפרנס בכבוד. בלתי נסבל שספק השתיה יהיה ממרכז הארץ ובלתי נסבל שהשפים מתל אביב יזכו במכרז ויעסיקו ספקים אילתים כחוטבי עצים ושואבי מים. זו תופעה מגונה, מעצבנת, שלצערי פורחת במחוזותינו ולא רק בפסטיבל עצמו. ולפני שמישהו בהנהלת העירייה ידבר על קטנוניות, היה כדאי שיבדוק היטב את כל התנהלות ההפקה בכל התחומים. פסטיבל הג'אז הוא פסטיבל חשוב ויקר, והוא ישרוד גם את המצב הביטחוני, את מפיקיו ואת מארגניו באשר הם. ואם מפיקי הפסטיבל לא מסוגלים לספק את הסחורה, תרתי משמע, הגיע הזמן להחליפם ומהר. משהו באנרגיה העכשווית לא טוב, ואת זה אומרים רבים וטובים. המנהל המוסיקלי של הפסטיבל עוזב בין השאר עקב חילוקי דעות מקצועיים עם המפיקים ועל כך כבר נכתב וסופר. אבישי כהן, מוסיקאי מוערך, יעזוב את תפקידו ולאחר 25 שנות פסטיבל, זה בהחלט הזמן לשאול, הפסטיבל לאן, אולי דם חדש שיוזרם, אולי גם מפיקים חדשים, רוח רעננה וכן, גם להחליף דיסקט ולחשוב קצת אחרת, כמו מוסיקת הג'אז, לאלתר, להפתיע, לא להישאר בתבניות והכי חשוב, שמות גדולים. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. לחיי הג'אז שבדרך.