שפוי זמני
מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת גיליון: 2548, 03/05/2012

איך הפך יום העצמאות שלנו לסוג של טקס הדלקת המנגל והאבסה כללית המלווה בשחיטת מיליון פרות ותרנגולות, לתפארת העשן והמנגל איך הפך היום החשוב ביותר בלוח השנה הציוני, למאורע קולינרי שבו מיליון ישראלים מנפנפים את עצמם לדעת. הזמני ברגע של חשיבה רטרוספקטיבית על מילים נטולות משמעות ותודעת אפליקציות. על גיבורי הימין, הנגיד פישר והנה כבר בחירות, מי אמר ביבי ולא קיבל?


לתפארת השיפוד

זה מה שנשאר. לחיי השיפוד


אז איך באמת קרה שהיום המשמעותי ביותר בלוח השנה הציוני, לאומי שלנו, הפך לחגיגת זבח ועשן. כן, יש עדיין את הטקסים המועברים בשידור חי, בעיקר בערוץ הממלכתי, המכריח אותנו לשלם אגרה שנתית. וכך הריטואל הקבוע של הדלקת משואות, פרס ישראל, חתן התנ"ך ועוד אלמנטים האמורים לקבע את הלאומיות והזהות שלנו. אך בואו לרגע אחד, נעזוב את השיפוד ונאמר את האמת, השבט הישראלי מעולם לא היה מפולג יותר, ואולי הדבר המשמעותי יותר, הישראליות החילונית, הציונית, נמצאת בסכנה אמיתית. דתיים, חרדים, ערבים, חילונים, ימניים, שמאלניים, חברה צרכנית וצרחנית, חובבת ריאליטי מושבעת, חסרת סבלנות וסובלנות, ששום דבר כבר לא קדוש, חוץ מעגל הזהב וגם אותו שוחטים למנגל הלאומי. הסתובבתי בסופ"ש האחרון באתרי המנגל במרכז הארץ, ראיתי את בני ישראל, אוכלים את עצמם לדעת. מה אומר לכם, יש לנו עם שמן, שמח ורועש, שלא ממש מעניין אותו כלום, חוץ מכמות הבשר על האש. ואולי זו הכללה גסה, אך קשה לי להשתחרר מההרגשה כי פולחן המנגל שהפך לדבר העיקרי ביום העצמאות, מסמל יותר מכל את מצב החברה הישראלית, אין עשן ללא אש. כן, אני יודע, אני כבר רואה את חלקכם משפדים אותי ומסובבים לאט מעל אש גדולה, 'עוד פעם ההוא, עוכר שמחות, מה רע בקצת מנגל ושמחה קולינרית'. ואני אומר, הכל עניין של מינון, תודעה קולקטיבית, דיבור במרחב הציבורי. להעלות בעשן מיליון פרות ותרנגולות וגם כמה וכמה כבשים, עגלים, זה די מבאס אם לומר את האמת, שהרי לא יכול להיות שזה כל מה שנותר. והדגלים מתנופפים בגאווה, דגלים מתוצרת סין והפטריוטיות הלאומית אופפת את כולם, אך רק בעטיפה ריקה. החברה הישראלית שבה גדלתי, נמצאת בסכנת כליה, וזה עושה לי עצוב שכל מה שנותר זה שידורים חיים של טקסים משמימים ומנגל לאומי לתפארת השיפוד.

מגדלים באוויר
אי אפשר לפספס את המאבק הכמעט סיזיפי של דיירי מגדל חי והאזור, נגד הכוונה לבנות מגדלי מגורים בגבעה 106. מאבק זה מצטרף לתוכנית הפינוי בינוי של שטח שדה התעופה, אולי השטח המשמעותי והיקר באילת ואחד הנחשקים בישראל. יש כאן שאלה עקרונית אחת וברורה, מעבר לשאלות תכנוניות ובירוקרטיות. האם לנו, התושבים יש זכות לקבוע את עתידנו, גם מהבחינה האורבנית, האם לנו תושבי העיר, יש זכות להשתתף בהחלטות המשפיעות על איכות חיינו, כאן, באילת. קחו למשל את ההחלטה האומללה (לדעתי) שהתקבלה בוועדה המקומית לתכנון ובניה בעיריית אילת, לאשר הקמת המגדלים בגבעה 106. הייתי בישיבת מועצת העיר, שמעתי חלק מחברי המועצה שהצביעו בעד הפרויקט בגבעה 106. אז חבר המועצה רפי הוכמן כבר הודיע שהוא מתחרט, אך מעבר לכך, לשמוע איך מתקבלות החלטות ולהבין, משהו בכל המערכת חייב להשתנות. הרי זה בלתי נתפס שפרויקט שכזה, יאושר, ללא דיון ארוך, מעמיק, מבלי לשמוע את המתנגדים, מבלי לדרוש תוכניות סופיות, מבלי לשמוע נציגי ציבור נוספים והחשוב מכל, מבלי לקיים דיון פתוח, אמיץ ואמיתי על משמעות קבלת החלטה שכזו, שתגרום להסתרת נוף מאסיבית לאלפי תושבים בעיר. הייתי בישיבה, שמעתי את הצעקות, ההתלהמות, הפוליטיקה בגרוש, חוסר הידע בחומר, הרדידות. שמעתי את נציגי הקבלן, שלא ממש הרגיעו אותי, שמעתי סוף סוף את הנפגעים, תושבי העיר ויצאתי בהרגשה אישית לחלוטין, כי רוב חברי המועצה כלל אינו סופר אותי ואין מי ששומר עלי שם מפני שיני הבירוקרטיה, אין מי שייצא למאבק למעני ולמען האינטרסים שלי, כתושב המשלם את מיסיו בזמן. נכון, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, אך טחנות הבירוקרטיה הן פשוט בלתי אפשריות וגורמות לכתישה מתמשכת של כל מי שמנסה בעצם להבין או לברור את המוץ מהתבן. חלק מחברי המועצה שהצביעו בעד התוכנית, מתחרט, אך מכיוון שזמן ההתנגדות עבר, אין לזה שום תוקף משפטי. ואיזה מסכנים התושבים שפשוט לא נספרים ובסופו של דבר, הם אלה המשלמים את המחיר. להגיד לכם שבבחירות הקרובות המצב ישתנה? אז זהו, שאני בכלל לא בטוח, נהפוך הוא, אלא אם כן תהיה כאן ממש התעוררות כללית ומיידית....האמת, ממש דיכאון. שלא לומר עצב אישי שלי,. יש שיר של להקת תיסלם "פרצופה של המדינה", משום מה, כשיצאתי מישיבת מועצת העיר, נזכרתי בו, מעניין למה. נ.ב נכון, לא הכל שחור ולא הכל נורא, אך, הקלות הבלתי נסבלת שבה נפגעת איכות חיינו, הקלות הזאת, מטרידה, מאוד מטרידה אותי.

מה אתה אומר...
והנה ידיעה שפורסמה בעיתונות הארצית בשבוע שעבר, תחת הכותרת "בנק ישראל: מעמד הביניים סובל מיוקר המחיה, המחירים עולים מהר יותר מההכנסות". ואני ממש לא ידעתי, בחיי, חשבתי שזה בדיוק להיפך, מה אתם אומרים שם בבנק ישראל, ממש סקופ. בכתבה נכתב עוד "מצוקתו של מעמד הביניים נובעת מכך שההכנסות שלו לא מדביקות את מחירי המוצרים והשירותים הגואים, כך קבע בנק ישראל בדו"ח שיפורסם בסוף החודש". ואני, סוג של איש ממעמד הביניים, ההולך ומצטמק, ההולך וכורע תחת העול ומרגיש כי הנטל הוא לא שוויוני. ואם אתם לא מאמינים לי, אז הנה מה שקובע בנק ישראל "התרחבות הפערים הכלכליים והחברתיים ועידן של שינויים פוליטיים וכלכליים בעולם....מעמד הביניים, הנושא בעיקר הנטל החברתי, כלכלי והביטחוני, אך חש כי רמת החיים שלו והשירותים שהוא מקבל מהמדינה, הולכים ויורדים". ואני אומר וקובע, לא צריך להיות מומחה פיננסי בבנק ישראל, המרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש, בכדי להבין כי החיים שלנו הולכים ונעשים קשים יותר. וגם לא צריך להיות מומחה גדול בכדי להבין, איזה פראיירים אנחנו, אבל איך אומרת הקלישאה, הפראיירים לא מתים ובישראל גם לא מתחלפים.

רגע של חסד
כשרותם פנה אלי וביקש, שאל, איך אפשר לעזור לקשישה נכה וחולה, תושבת העיר שתאגיד 'עין נטפים' ניתק את המים בביתה כתוצאה מחוב של כאלפיים שקלים, מייד חשבתי על חן סלטי. ולפני הסיפור, משהו בכללי, כמות ניתוקי המים באילת הולכת וגדלה בדיוק ככמות העניים וחסרי היכולת, ההולכת וגדלה. תאגיד 'עין נטפים' מבחינתו, עושה את עבודתו, אך המצב רבותי, המצב קשה באילת, ואני לא חושב שמישהו בהנהלת התאגיד או בעירייה, בעלת התאגיד, מבין עד כמה המצב קשה. וכעת נחזור לסיפור שלנו, התקשרתי למנכ"ל התאגיד, חן סלטי וסיפרתי לה על הבעיה של הקשישה, סלטי, לא חשבה לרגע, שמעה את הסיפור ותוך שעה המים שבו לביתה של הקשישה. ומכאן אני פונה לכל קוראיי, התחלנו לאסוף כסף למען סגירת חובה בתאגיד. הסכום כאמור, כאלפיים שקלים, ואני מקווה שהסכום יירד לאחר שאציג בפני חן את מסמכי הנכות של הקשישה. כל מי שמעוניין לתרום למען כיסוי החוב, ובכך לעזור לתושבת אילת הנמצאת במצוקה, מוזמן לפנות אלי:
zalts@ereverev.co.il ותבואו על הברכה.

 


 
 

תגובות
01:13 4/5/2012
שומר הסף
1.
13:53 5/5/2012
נאור
2.
17:41 5/5/2012
3.

  • מדורים
  • מגזינים
  • ארכיונים