פרסומת
דלג

בגן - גן לי חביב לי

מאת: אביבה דקל ● צילום: מערכת ערב ערב ● 8/5/2018 09:57 ● מה נשמע 547
לא רבים זוכרים את ימי הגן העליזים ● ומי שכבר זוכר, לא תמיד זוכר את הגננת ● החזרנו אל ספסל הלימודים חמש גננות אילתיות וותיקות שנזכרו בגן החביב שלהן, בגננת וגם סיפרו לנו איך ולמה בחרו דווקא במקצוע הזה
בגן - גן לי חביב לי

 

לגעת בכל ילד וילד

 

מי? הגננת אילת צמח, גננת בגן חובה 'ארגמן'. בת 53, נשואה ואם לשלושה. הגיעה לאילת בעקבות בעלה שעבד בעיר.

 

איזו ילדה היית?

"אני לא זוכרת הרבה, אבל נראה לי שהייתי ילדה שקטה וממושמעת".

 

הגננת שזכורה לך במיוחד?

"הגננת שאני זוכרת הייתה הגננת רבקה, שהייתה הגננת שלי בגן 'אביבה', גן החובה בו למדתי. היא הייתה אשה צעירה, ואני זוכרת שהיה לה כיסוי ראש. כל ילד פוגש בממוצע שתי גננות בחייו, ולגננת של גן חובה יש יתרון בשל העובדה שהילדים גדולים יותר והגננת נעוצה בזיכרונם. אני זוכרת שהבטנו בגננת בהערצה ומאוד כיבדנו אותה".

 

מה את זוכרת מהגן?

"הגן שלי היה בירושלים, ולפי התמונות שיש לי, יחסית לגנים של היום הוא היה גן פשוט מאוד. אני זוכרת במיוחד את חגיגת החנוכה ואת הסביבון שהשתלשל מהתקרה ונראה מופלא בעינינו. זוכרת את המשחק החופשי בחצר שהיה מאוד משמעותי לפעילות שלנו בגן. בחצר נהנינו, למדנו דברים חדשים על הגינה, כל החברויות והמחנות, וכל הקשור ביחסי חברות, כל אלו קרו בחצר. לא היה אז בגן עושר של משחקי ומתקנים כמו שרואים בגנים של היום, ואנחנו פיתחנו לעצמנו עולם דמיוני רחב. אני זוכרת תמיד את הכריכים. אצלנו בבית אכלנו אוכל בריא, ולגן נתנו לי כריכים בריאים ותמיד קנאתי בילדים שהגיעו לגן עם כריך מרוח בשוקולד. היום, כשאני גננת בעצמי, אני מנהיגה אצלי בגן אורח חיים בריא, ואין אצלי שוקולד. דבר אחד שנשאר לי מהגן שהיה מאוד פשוט אבל ריגש אותנו מאוד - בסוף השנה קיבל כל ילד אלבום ובו צילומים מהגן. הכריכה של האלבום הייתה ציור שאנחנו ציירנו, וזה שימח וריגש אותי מאוד. הייתה זו מתנה צנועה, אבל משמעותית מאוד ואני שומרת עליה עד היום".

 

שומרת את האלבום מהגן

 

עד כמה הזיכרונות שלך מהגן גרמו לך להיות גננת?

"אני מאמינה שהחוויות הטובות בגן תרמו להחלטה שלי להיות גננת, ובנוסף, כשהילדים הפרטיים שלי הלכו לגן, התאהבתי בגן מחדש. בגיל 30 עשיתי הסבה מקצועית ומעבודה במשאבי אנוש בבית מלון הפכתי להיות גננת. ממילא כולם במלון קראו לי הגננת אילת, שכן טיפחתי וטיפלתי בכולם. שם הייתי גננת של ילדים גדולים. הדחיפה האחרונה שלי לבחור להיות גננת הייתה כאשר נרשמתי לקורס סייעות ואמרו לי שאני חייבת ללמוד הוראה ולא לעבוד בבית ספר כי אם בגן. זה לא פשוט ללמוד באמצע החיים, כשאת עצמך מטופלת בשני ילדים, אבל כנראה שזה היה היעוד שלי. למדתי וזה קרה. כנראה שכל אחד מגשים בסופו של דבר את ייעודו בחיים".

 

יש משהו שאת מביאה לגן שלך מתוך הזיכרונות שלך מגן והגננת?

"אני חושבת שאני מביאה לגן שלי היום את החום והאהבה שקיבלתי מהגננת שלי בימים בהם הייתי ילדה, שזה אחד הדברים החשובים ביותר לילד בגיל הרך. להעניק חום ואהבה זה מבחינתי במקום הראשון בתפקידים של הגננת. המשנה שלי היא שגן צריך להיות גן מכיל, גן חם, גן שבו הצוות קרוב לילד, קשוב ומחבק ומבין את צרכיו".

 

את שומרת על קשר עם הגננת?

"לצערי לא. עזבתי את ירושלים בגיל 12, ומאז לא ראיתי אותה".

 

איך היית רוצה שהילדים יזכרו אותך כגננת?

"מספיק שיזכרו שהייתי שם בשבילם, שיזכרו את החוויות, את הדרך ארץ, את העבודה בגינה והפעילות הסביבתית, שזה לא יישאר רק  בגן. אני מקווה שאני מצליחה לגעת בכל ילד ולהאיר עבורו את הפינות החשוכות".

 

מה ההבדל בין הגננות של פעם לגננות של היום?

"אני חושבת שההבדל הוא בידע הפסיכולוגי שאנו רוכשות כיום. היום הגישה הפסיכולוגית נרכשת ומושכלת, ויש שימת דגש על נושא הפסיכולוגיה והפדגוגיה. יש חשיבות לעודד חשיבה מחוץ לקופסא, מהכרת השונות בין ילד לילד. פעם התייחסו לכל הילדים כשווים, היום אנו מודעות שלכל ילד צרכים משלו ואי אפשר להתייחס לכולם בצורה שווה. לכל ילד יש את הצורך המיוחד שבו אנו צריכות להצליח לגעת".


 

מביאה לגן את הרגשת החופש והשחרור

 

זוכרת את הטיולים מחוץ לגן. הרמתי

מי? הגננת ססיל הרמתי. גננת בגן 'שני' – גן ירוק בשכונת השחמון. ססיל בת 53, אם לשלושה, הגיעה לאילת מאשדוד.

 

איזו ילדה היית?

"הייתי ילדה טובה".

 

הגננת הזכורה לך במיוחד?

"אני זוכרת את הגננת שלי נעמי מגן החובה באשדוד. יותר מכל אני זוכרת שנהגה להזמין אותנו לביתה. היינו הולכים לביתה ומעבירים שם שעות נעימות. היא גם טיילה איתנו הרבה בסביבת הגן ובשכונה, ואהבתי את זה מאוד. אני לא כל כך זוכרת איך היה הגן, אבל אני זוכרת את המקום בו היה ממוקם, ובכל פעם שאני מגיעה לאשדוד ועוברת בסביבה, אני יודעת שכאן היה הגן שלי וזוכרת לטובה את הגננת נעמי".

 

עד כמה הזיכרונות הנעימים מהגננת שלך, נעמי, גרמו לך להיות גננת?

"יכול להיות שבתת המודע שלי יש קשר. אני מניחה שאם אוהבים את הגננת, רוצים להיות כמוה, ויתכן שזה מה שהשפיע עלי להיות גננת. למדתי בסמינר והייתי אמורה להיות מורה לערבית, אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריכה להיות גננת בגן ולא מורה בבית ספר".

 

יש משהו שאת מביאה לגן שלך מתוך זיכרונות הילדות שלך מהגן והגננת?

"אני חושבת שאני מביאה לגן שלי את היציאה מהגן והטיול עם הילדים. גם את ההרגשה של החופש והשחרור בגן, אני כנראה מביאה משם - להתרוצץ יחפים במרחבי החצר - זה משהו שכנראה בא מהגן שלי".

 

את שומרת על קשר עם הגננת?

"לצערי לא. היא כבר לא בחיים".

 

מה היית רוצה שהילדים מהגן שלך יזכרו ממך?

"שיזכרו את הכיף שהיה בלהגיע לגן, את התענוג שבלמידה ובמשחק החוויתי.  שיזכרו את ההתייחסות שלי אליהם. בעיקר הייתי רוצה שיזכרו אותי לטובה".

 

ההבדל בין הגננות של פעם ובין הגננות של היום?

"היום הגננות אמורות למלא הרבה תפקידים בגן – אנחנו גננת, אמא, פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק ובין לבין אנחנו עונות כל הזמן להורים המעורבים מאוד בכל הקורה בגן. פעם לא היה כזה עומס על הגננות. היום הן צריכות להיות מאוד מקצועיות, מאוד רב תחומיות ומאוד מכילות, כדי לדעת לשמור על הילדים בגן. אני גם לא זוכרת שההורים שלי בדקו מה קורה בגן. הם הביאו אותנו לגן וידעו שהגננת שומרת עלינו, וכלל לא עסקו במה אנחנו ממלאים את השעות שלנו בגן. הם פשוט סמכו על הגננת".


 

"רוצה שיזכרו ממני את הערכים"

 

מביאה לגן את ערכי הכבוד. סמדר כהן

מי? הגננת סמדר כהן, אם לתאומים בני 18.5 הלומדים בישיבה התיכונית באילת. גננת בגן 'ברקת', גן ממלכתי דתי לגילאי חובה- חמש שש. הגיעה לאילת מקרית גת לעבודה מועדפת של חמש שנים כגננת, התאהבה בעיר ונשארה.

 

איזו ילדה היית?

"הייתי ילדה מאוד ממושמעת, מאוד פרפקציוניסטית, מעמידה לעצמי יעדים ומטרות ומגשימה את כולן".

 

מה את זוכרת מהגן?

"למדתי בגן דתי. אני זוכרת חדר אחד גדול שבו הרבה שולחנות וכסאות, פינת הבית ליד פינת הקוביות, והייתה בגן פינת קודש – תיבה שבה היו טליתות וכיפות וסידור אחד. הגן לא היה עשיר באביזרים, אבל היה עשיר בשמחה והיה מקום שמאוד אהבתי להגיע אליו".

 

זוכרת את הגננת?

"אני זוכרת את מרסל, הגננת שלי בגן חובה, שהייתה יפה ומטופחת ותמיד עדויה שרשראות וטבעות. היא הייתה  אשה נעימה מאוד. בעיקר אני זוכרת את שעת הסיפור בגן, בו סיפרה בדרמתיות את הסיפור, כשהיא משחקת את הדמויות שבו. אני זוכרת שתמיד הייתה מקשיבה בתשומת לב ותמיד מחייכת. את כל היצירות שעשינו בגן עשינו מדברים שמצאנו בטבע מסביב –בנינו מכוניות מקרטונים ופקקים, יצירות עשינו מעלים וזרדים שאספנו. שום דבר לא היה קנוי".

 

עד כמה הזיכרונות הנעימים מהגן גרמו לך להיות גננת?

"אני לא בחרתי להיות גננת. רציתי ללמוד עבודה סוציאלית, להיות בתחום של הקשבה ועזרה לזולת, אולם במסגרת השירות הלאומי שלי נחשפתי לילדים בכתות א', ב' בהן עבדתי. התאהבתי בילדים וידעתי שזה היעוד שלי, ועברתי ללמוד ב'אורות' באלקנה. תואר ראשון סיימתי בירושלים, תואר שני ברחובות ובשנה שעברה סיימתי הוראה מתקנת בכתיבה, חשבון ועברית בסמינר 'לוינסקי' בתל אביב. זאת כבר השנה ה- 25 שלי כגננת". 

 

יש משהו שאת מביאה לגן שלך מתוך זיכרונות הילדות שלך מהגננת והגן בו למדת?

"בוודאי. בעיקר את הערכים של הכבוד, האהבה, הנתינה והקבלה. זה גם האני מאמין שלי. במשך השנים למדתי להיות קשובה לילדים, לדברים שהם אומרים, להתנהגות ולמסרים שהם מעבירים, באמצעות הפעילות ביניהם, ומשתדלת לענות לכל פרט וכל שאלה. אם אין לי תשובה או מענה, אני הולכת לחפש ושואלת חברים וקולגות". 

 

את שומרת קשר עם הגננת שלך?

"לצערי לא. לא שמרתי קשר. השנים והמרחק עשו את שלהם. לעומת זאת, יש לי קשר עם הילדים שלימדתי בגן. חלקם היום כבר בני שלושים, ולקחתי חלק בחתונות ובשמחות שלהם. היום זה הרבה יותר פשוט לשמור על קשר – יש את הרשתות החברתיות והכל נגיש".

 

איך היית רוצה שיזכרו הילדים אותך בתור גננת?

"הייתי רוצה שיזכרו את הערכים שהנהגתי בגן. ערכים כמו ואהבת לרעך כמוך, כבוד הדדי, נתינה, עזרה לזולת, סבלנות ואיפוק, כבוד להורים ואהבת ארץ ישראל".

 

מה ההבדל בין הגננות של היום לגננות של פעם?

"ההכשרה של הגננות התרחבה מהכשרה מעשית להכשרה אקדמאית והשתלמויות והתמחויות אין סופיות, אולם במהותו הגן נשאר אותו דבר – הילדים מציירים, יוצרים, שרים, רוקדים, יוצאים לטבע, חוקרים את הסביבה  וכיוצא בזה".


 

"זו הרגשה מאוד טובה כשבוגרי הגן מגיעים לבקר"

 

היום חוזרים לשיטת הלימוד ההיא. איריס מזרחי

מי? הגננת איריס מזרחי, בת 50, נשואה + 3. גננת ב'גן מערב'. הגיעה לאילת לפני כ- 30 שנה ממושב רינתיה.

 

איזו ילדה היית?

"ילדה שקטה מאוד ומנומסת".

 

הגננת הזכורה לך במיוחד?

"הגננת שאני זוכרת היא דווקא הגננת בגן טרום חובה. קראו לה יהודית. אני זוכרת את הפנים שלה כאילו ראיתי אותה אתמול. הגן היה ליד תחנת האוטובוס, ואני זוכרת שהייתי מסתכלת עליה כשירדה מהאוטובוס, זוכרת את ההליכה שלה. הגעתי לגן לפניה וחיכיתי שתגיע. אני זוכרת כמה שמחתי כל בוקר לראות את מאור הפנים שלה. אחרי שנים עברו הוריי להתגורר בפתח תקוה, וכיום יהודית, הגננת שלי, מתעמלת עם אמא שלי באותו מועדון ואני מקבלת ממנה דרישות שלום. אני עצמי לא ראיתי אותה מאז ילדותי".

 

מה את זוכרת מהגן? 

"אני זוכרת שהיו שש מדרגות עד לדלת. זוכרת שהיה גן גדול – מרחב גדול. בצד ימין היה מטבח שבו הכינו את ארוחת הבוקר, אני זוכרת את מסיבות החנוכה ואת חצאית הפעמון של הגננת. משהו בנועם ובזוהר שלה נשמר אצלי בזיכרון. היא הייתה מאוד נעימה. אני זוכרת אותה כדמות מאירת פנים ומכילה. אני מבינה שכל אחד זוכר את החוויות הטובות שלו, והגננת יהודית הייתה חוויה טובה. היה טוב לבלות בגן. גן נעים שהאווירה בו נעימה. זוכרת את הרוגע ואת העובדה שהניחה לנו לתפקד באופן עצמאי, לנוע בחופשיות. הגן היה מקום בטוח שבו יכולנו להרגיש בטוחים, שאנחנו יכולים לעשות מה שטוב בשבינו, להיפתח ולעשות את מה שהכי טבעי בשבילנו".

 

איך היית רוצה שילדים בגן שלך יזכרו אותך?

"הייתי רוצה שיזכרו שהגן הוא כמו בית ושקבוצת הילדים היא כמו משפחה. שידעו שהמבוגרים אחראים לשלום הילדים, ושזה המקום שבו אפשר להתנסות, לטעות, לספר את שעל לבך. לדעת שהגן נשאר בית ואפשר לבוא לבקר בו גם כשאתה כבר ילד גדול או מבוגר, והרבה ילדים באים. בימי שישי הלימודים בבית הספר נגמרים מוקדם, ורבים מהילדים שהיו אצלי בגן מגיעים לבקר אותי ואת רולה הסייעת. כנראה שהגן שלנו היה בית טוב. זו הרגשה מאוד טובה כשהם חוזרים לבקר".

 

מה ההבדל בין הגננות של היום והגננות של פעם?

"תלוי מה זה פעם. מה שאני זוכרת מהגננת יהודית, זו העובדה שלימדה אותנו לשאול שאלות ולנסות, ממש כמו שהגננות של היום עושות - מאפשרות לילדים לנסות ולהתחבר לתחומים שהם אוהבים ולהתפתח. הגננות היום מבינות את השונות שבין הילדים, ויש התייחסות לשונות. יש היום דגש על למידה תוך משחק, ולדעתי יש חזרה למה שהיה כשאנחנו היינו ילדים. למידה תוך תנועה, תוך משחק, יציאה אל הטבע, אפשרות לשאול שאלות וללמוד למידה מזדמנת מתוך מה שקורה מסביב – היום חוזרים לכל הדברים האלו שאני זוכרת מהילדות שלי. כשהילדים הגדולים שלי היו בגן, הלמידה הייתה יותר מובנית ואילו היום, שבים ללמידה מהמקום של הילד, הלמידה היא יותר ממקום של עשיה והתנסות. פעם קיבלנו את האינפורמציה מוכנה והעברנו אותה, היום אנו מאפשרים לילדים לגלות דברים וללמד את עצמם, והטכנולוגיה הזמינה מספקת את כל התשובות. כל מה שצריך לעשות זה ללמד את הילד להתבונן ולהשתמש באמצעים הטכנולוגיים. מלמדים את הילדים להיות חוקרים. דגש חשוב והרבה מקום נותנים לחלק החברתי. מקדישים זמן לשחק עם החברים. כשאני הייתי ילדה שיחקנו כל היום עם חברים בחוץ, היום הילדים מבלים בחוץ מעט ונפגשים פחות עם חברים, והגגנות מקדישות זמן לא מועט לשחק עם חברים, ולחזק את החלק הרגשי חברתי. לדעת ליצור קשרים ולדעת להסתדר בסיטואציות חברתיות שונות. 

הבדל נוסף בין הגננות של פעם לגננות של היום  - בעבר הגננות לא היו אקדמאיות, והיום לכל גננת יש לפחות תואר ראשון. משרד החינוך מחייב השתלמויות ומעודד ומתגמל כל גננת על תואר שני. לרוב הגננות באילת יש תואר שני". 


 

"משתדלת להעביר את מה שהעבירו לנו"

 

פעם למדו בגן את כישורי החיים. יעקב חורשתי

מי? מירב יעקב חורשתי - גננת בגן 'להב’

בתם של אורה חורשתי, המורה המיתולוגית לפסנתר וריתמיקה, ופרץ חורשתי ז"ל, מפקד תחנת כיבוי אש אילת משך שנים רבות.

 

יש לך זיכרונות מהגננות שלך? 

"אני זוכרת היטב את הגננות בגנים שלי: שרה גרנות, שהייתה הגננת שלי בגן חובה 'גן גיבורים', מרגלית יפת, הגננת שלי ב'גן ניר', והגננת תחיה, בגן קטנים. אלו היו גננות של פעם, גננות מדהימות, שאי אפשר לשכוח. גננות לחיים".

 

מה את בעיקר זוכרת מימי הגן?

"שנים רבות עברו מאז הייתי בגן, ואני זוכרת בעיקר את המסיבות בחגים: פורים, חנוכה – את הדברים שצילמנו, ובכל פעם שאני רואה את התמונות, מציפים אותי הזיכרונות. אהבתי מאוד ללכת לגן. אמא שלי מספרת שתמיד נכנסתי לגן בשמחה, ואף פעם לא בכיתי, וזה סימן שהיה לי טוב בגן. אני זוכרת היטב את הגננת שרה גרנות שהייתה הגננת שלי בגן חובה. שרה תמיד הייתה מטופחת ויפה. הגנים, שהיו מול בית הספר 'אלמוג', גם הם היו יפים ומסודרים, ותענוג היה להיות בהם".

 

יש הבדלים בין הגנים של היום לאלו של פעם?

 "פעם למדו בגן את כל כישורי החיים, תוך כדי משחק, וזו לדעתי הדרך שצריך ללמוד  דברים. בדרך חווייתית. למדנו תוך כדי משחק, שצריך לוותר לחברים, צריך לחכות לתורך, לעזור לחבר שזקוק לעזרה ועוד דברים בסיסיים בחיים שלומדים הכי טוב דרך משחק. לשפר את השפה? גם את השפה מעשירים תוך כדי משחק. היום כשאני גננת, אני מלמדת בדרך הזכורה לי מהימים שאני הייתי בגן, כמו שלמדו אותי מרגלית ושרה – בלי תחרותיות ובלי לחץ. גם את המחשב הוצאתי מהגן. מחשב יש להם בבית. בגן צריך לשחק עם חברים וללמוד תוך כדי משחק. בפינת הבית למשל, לומדים בשבועות על חלב ואיזה מאכלים מכינים ממנו וכן הלאה.. שיחקנו, שרנו ורקדנו ואהבנו את הגן ואת הגננות. אני לא זוכרת לחץ בגן, הכל זרם תוך כדי משחק, ולמדנו הרבה גם בלי "הכנה לכתה אלף" הנהוגה היום. ואני משתדלת להעביר בגן שלי את מה שהנהיגו הגננות שליוו אותי".


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש