שוב ושוב נחתה ידו הקשה של דורון על גופה ועל פניה של שרית שלא הצליחה לחמוק ממנו. במעומעם שמעה את בכיים של ילדיה בחדר השני ובפעם המי יודע כמה החליטה שלא תסבול עוד את שגעונותיו של חברה לחיים. נכון שדורון דאג לפרנסתה ולפרנסת ילדיה מזה חמש שנים, אבל לא היה נכון שאסף אותה מהרחוב. היתה גרושה צעירה עם שני ילדים ועבדה קשה למחייתה, אבל היתה לה משרה מכובדת והיא הצליחה למלא את כל צרכי משפחתה הקטנה. היה זה דורון שדרש ממנה לעזוב את העבודה: "אני לא רוצה להתחלק בך עם אף אחד. אני רוצה אותך לעצמי. אני אוהב אותך. את לא צריכה לעבוד – יש לי מספיק כסף כדי שתוכלי להיות גברת. אדאג לך ולילדיך ולא אחסוך ממך מאומה". אמר. מוכה וחבולה נמלטה עם ילדיה לחדר הילדים והסתגרה שם. רק אחרי שעה ארוכה של תחנונים והבטחות מצד דורון, נאותה לפתוח את הדלת ומצאה שם גבר אוהב ומעריץ שהתחנן שתסלח לו והבטיח שלעולם לא ירים ידו עליה עוד. שרית אהבה אותו ולכן גם האמינה לו וסלחה לו. השנים חלפו, דורון אכן דאג לכל צרכיה ולכל צרכיהם של ילדיה, אבל לא עבר שבוע ללא מכות וצעקות. בתחילה סלחה מתוך אהבה ואחר כך מחוסר ברירה. וכי לאן תברח עם שני הילדים? כסף לא היה לה – דורון דאג למלא את כל מחסורה, אבל יחד עם זה, לא נתן לה די כסף כדי שתוכל לחסוך לעת צרה, הוריה נפטרו כשהייתה ילדה ולא היו לה אחים ואחיות. הייתה בודדה בעולם. גם לשאת אותה לאשה לא הסכים דורון – "לשם מה?" אמר "תראי אותי. הייתי נשוי פעמיים ופעמיים זה בהחלט מספיק. גם את היית נשואה פעם – נישואין זה מתכון לאושר? אני אוהב אותך וזה מספיק". הייתה נתונה לחלוטין לחסדיו. יום אחד היכה אותה דורון עד כדי כך שנזקקה לאשפוז. שם פגשה לראשונה את חגית. חגית אושפזה בשל ניתוח תוספתן ונדהמה למראה האשה היפה שהייתה מכוסה כולה בחבורות וידה האחת הייתה שבורה. "מה קרה לך? תאונה?" שאלה. שרית פרצה בבכי ועד מהרה מצאה את עצמה מספרת לאשה הזרה פרטי פרטים על חייה. "את לא יכולה להמשיך כך!" אמרה חגית ",את צריכה לעשות משהו. רותי חברתי מנהלת מעון לנשים מוכות בהרצליה. אטלפן אליה. כשיבואו הילדים לבקר אותך, בקשי מהם שיארזו מעט חפצים ותברחי. עכשיו חופש ממילא והם לא יפסידו לימודים. רותי תעזור לך עד שתסתדרי". כשמזוודה אחת ובה מעט חפצים בידה, נמלטה שרית עם שני ילדיה מאילת. חגית רכשה עבורם כרטיסי טיסה ונתנה לה מעט כסף וכך הגיעה למעון לנשים מוכות בהרצליה. חודש ימים שהתה במעון. כבר ביום השלישי הצליח דורון למצוא אותה. בכה והתחנן והבטיח. לילה לילה ישן ליד שער המעון וסרב להתפנות בטרם תדבר איתו. בכל לילה הוזעקה המשטרה ובכל לילה התפנה בעודו בוכה ומבטיח ומצהיר הצהרות אהבה. שרית ידעה שהוא אוהב אותה, ידעה שהיא אוהבת אותו באותה מידה, אבל מניסיונה ידעה שהבטחותיו לא תקוימנה וכי ישוב להכות אותה ברגע שהחיים יחזרו למסלולם. חודש ימים עמד בשער לפני שהצליח בדמעותיו והבטחותיו לגרום לה שתחזור אליו. כעבור חודש נשברה. "אני חוזרת. הרי לא אוכל להמשיך לחיות במעון ואין לי לאן ללכת. אני מאמינה שדורון למד לקח.
אני יודעת שהוא אוהב אותי באמת. אני מקווה שישתנה". "אבל עלייך להכריח אותו לחתום על החוזה. הוא חייב להבטיח לך, שאם תיפרדו ידאג לך לדיור הולם ולסכום כסף – חד פעמי או מזונות – שיספיק כדי להעמיד אותך על רגליך עד שתמצאי עבודה". אמרה רותי. "הוא לא יסכים". טענה שרית. "אני אקרא לו ואומר לו שאת לא חוזרת בלי חוזה". אמרה רותי. דורון הסכים לחתום על חוזה. וכי מה זה חוזה? סתם חתיכת נייר. חוץ מזה, הוא רוצה את שרית. ואם שרית חוזרת רק עם חוזה – אז שיהיה חוזה. חלפו עוד שנים מספר. דורון המשיך להכות את שרית, אבל זו התביישה לחזור על הסצנה של המעון לנשים מוכות, התביישה לחזור ולשמוע מפי רותי את המילים: "אמרתי לך"! התביישה גם בפני הילדים שגדלו בינתיים. לא רצתה לשוב ולהעביר אותם את הטראומה של עקירה ומגורים במעון לנשים מוכות. ודורון היה טוב אל ילדיה. מילא את כל מחסורם ומעולם לא הרים עליהם יד. כעבור עשר שנים משנישאה בתה הבכורה, בנה הצעיר התגייס לצבא, נשארה עם דורון בבית לבד. לכאורה הייתה צריכה זו להיות תקופה של ירח דבש מחודש – קיוותה שכעת, שהם לבדם – יחדל דורון מהתקפי הזעם שלו ומהמכות שבאו בעקבותיהם. אבל המכות רק הלכו וגברו, כמעט מדי יום מצא דורון עילה להכות אותה, כאילו כעת משעזבו הילדים, לא היה דבר שיעצור בעדו – כאילו אמר: כעת את נתונה לחלוטין לחסדי. כמעט מדי יום התבוננה שרית במראה וראתה חבורות וסימנים כחולים על פניה שכבר לא היו יפים וצעירים. "אני חייבת לעשות משהו" אמרה לחגית. "קומי ולכי. עד מתי תסבלי!" ענתה חגית, שהקשר ביניהן הלך והתחזק במשך השנים. "לאן אלך? אין לי אגורה על הנשמה". אמרה שרית. "יש לך חוזה! רותי ספרה לי". אמרה חגית. "חוזה זו רק פיסת נייר". נאנחה שרית. "לא בדיוק!" ענתה חגית, אבל שרית פחדה לעשות משהו. יום אחד נסעה עם דורון לארוחת ערב עסקית במסעדה מפוארת. בדרך אמרה משהו שלא נראה לו והוא עצר את המכונית והכה אותה עד שאיבדה את הכרתה. כשהתעוררה מצאה את עצמה בזרועותיו. כמו תמיד בכה והתחנן דורון בפניה שתסלח לו: "אני אוהב אותך. אני מבטיח שזה לא יקרה שוב. אני לא יודע מה קורה לי". משהו נשבר בשרית. "יהיה בסדר". אמרה "אני יודעת שלא תעשה זאת שוב. גם אני אוהבת אותך. בוא ניסע למסעדה. מחכים לנו". דורון נשם לרווחה. ארוחת הערב היתה חשובה לו, האיש שעמו עמדו להיפגש היה אמור לסגור איתו עסקת בנייה רצינית. "תודה. אני מבטיח שזה לא יקרה שוב". אמר לשרית ונשק לה ועד מהרה הגיעו למסעדה. "אתה תכנס. אני אגש לשירותים להסתדר. לרחוץ קצת את הפנים ולתקן את האיפור, ומיד אגיע. אני לא יכולה להראות במסעדה כמו שאני". אמרה ודורון הסכים איתה ,למראה פניה הנפוחים והחבולים. "תודה לך". אמר שוב דורון ופנה לעבר מר לוין שחיכה לו בקוצר רוח. ברגע שהפנה גבו אליה יצאה שרית מהמסעדה ונמלטה. הגיעה לדירה והזעיקה את חגית. זו צלצלה לרותי ובעצתה הגישה תלונה במשטרה והזמינה מישהו שהחליף את המנעולים בדלתות הכניסה. כשחזר דורון לא יכול היה להיכנס הביתה. צעק ודפק על הדלת, איים ואחר כך התחנן, אבל ללא הועיל. הוא נשאר בחוץ. את הלילה בילה במלון. כשחזר למחרת, שוב לא הצליח להיכנס ומשניסה לפרוץ בכוח הזעיקה שרית את המשטרה. מדי יום חזר והתחנן ואחר כך ניסה להיכנס הביתה בכח, אבל שרית שבה והזעיקה את המשטרה. בסופו של דבר, בתקווה שהסערה תחלוף ושרית תסלח לו, חדל לנסות לפרוץ הביתה ובמקום זה טלפן עשרות פעמים ביום. היה בטוח ששרית תשבר בסופו של דבר ותסלח לו, אבל להפתעתו קיבל כעבור ימים אחדים הזמנה למשפט. שרית תבעה אותו לדין. במשפט נקבע שעליו לדאוג לשרית למגורים הולמים ולמזונות – בסכום חד פעמי או בסכום חודשי שיקבע על ידי בית המשפט. "מה פתאום? היא לא אשתי! לא מגיע לה שום דבר! להיפך! היא צריכה להחזיר לי את כל מה שהשקעתי בה ובילדיה במשך עשר שנים!" צרח דורון. "גם אם היא לא אשתך יש לה זכויות.
בעצמך הודית שחייתם יחד למעלה מעשר שנים. היא הידועה בציבור שלך וזכויותיה הן בדיוק כמו אלו שהיו יכולות להיות לה כאשתך. אבל במקרה זה אין צורך להפעיל את החוק הזה – אתה בעצמך חתמת על חוזה המבטיח לספק לה דיור הולם וכסף למחייתה למקרה שתיפרדו. בית המשפט מורה לך לקיים את החוזה ועד שתמצא לה מגורים הולמים תמשיך שרית להתגורר בבית בו התגוררה אתך וכדי להגן עליה מנחת זרועך נאסר עליך להתקרב לבית או להטריד את שרית". קבע השופט. לא הועילו לדורון כל טענותיו. חייב היה לרכוש לשרית דירה ולשלם לה סכום נכבד כדי שתוכל להסתדר. דורון למד על בשרו שחוזה זה לא סתם פיסת נייר. חוזה יש לכבד.
