רואה לך בעיניים, רואה את הכל

רבים באילת מכירים את אילנה הידועה יותר בשמה 'אילאיל', שבתקופה מסוימת הייתה חברה בלהקה האתנית ובתיאטרון הקהילתי. עבור רבים היא בגדר דמות ערטילאית משהו ומוסיפה לזה העובדה שבמשך כמה שנים היא חייתה בהרי אילת, מגיעה לבקר בציוויליזציה של העיר אך ממהרת להיעלם בחזרה אל תוך הלבד שלה. רק מעטים מכירים באמת את סיפור חייה, סיפור אותו הסכימה לספר לאחר תקופה ארוכה.

הלכה אחרי הקול הפנימי

אילנה, ילידת תל אביב, הגיעה לאילת מדימונה בשנת 1983ביחד עם בעלה דאז ושני בניה, בעקבות עבודתו של בעלה. הבן השלישי של הזוג נולד בבואם לעיר. שנה לאחר מכן נודע למי ששימש אז כמנהל בית הספר התיכון 'גולדווטר' בעיר, שאילנה היתה מורה מצטיינת בדימונה והוא פנה אליה שתצטרף לצוות המורים של בתי הספר 'גולדווטר' ו'אלון', על מנת לפתוח בעיר את מגמת האמנות. במקביל היא קיבלה הצעה ללמד גרפיקה במכללת אילת החדשה שנפתחה אז בעיר ונדמה היה שהחיים שלה באילת נסללו. אלא שאילנה הייתה מאז ומתמיד אחת שחיפשה את חופש המחשבה והפריחה העצמית.
"כעבור זמן מה חשתי צורך להביא את הצד האמנותי שלי לידי ביטוי", היא מספרת, ומבלי שהייתה לה הכשרה כלשהי בתפירה או גזירה, היא  פתחה עסק לעיצוב בגדי עור וג'ינס אמנותיים וייחודיים תחת שם המותג 'אילאיל'. התוצאות המדהימות הפכו לשם דבר בעיקר בקרב נשות הברנז'ה בעיר ומחוצה לה, העסק הצליח ואילנה אהבה עד מאוד את העשייה החדשה שלה. אלא שאז פרצה 'מלחמת המפרץ', היא התגרשה מבעלה ומאחר ובנה הבכור כבר הגיע לגיל חטיבת הביניים, החליטה אילנה, למרות אהבתה לאילת, לעזוב את העיר ולעבור לחיות בכפר סבא. שם נפתחה בפניה דרכה הרוחנית. "בנקודה הזו של חיי התחברתי לתודעת העל ולידע האלוקי", היא מספרת, "ומאז אני מתנהלת בהתאם להוראות שקיבלתי מלמעלה".
הוראה אחת כזו גרמה לה לטוס לקנדה בשנת 1993, כדי לקחת חלק בקורס מורים ליוגה. אחרי חודשים מספר בקנדה היא עברה לניו יורק ומשם לסיאטל וושינגטון, שם חייתה ופיתחה את המודעות העצמית שלה דרך התפתחותה הרוחנית. "בקורס המורים ליוגה בו השתתפתי בקנדה, עשינו  מדיטציה. יום אחרי יום,  משך מספר ימים, קיבלתי את אותו מסר בו חזיתי בדמויות במראה אינדיאני הפונות ומזמינות אותי לעבור לסיאטל ולבוא לגור אתם שם. את ההזמנה הזו קיבלתי כשהייתי ערה לגמרי, למרות שההרגשה הייתה של חלום". גם הפעם שמעה אילנה בקולו של הקול הפנימי ועברה לסיאטל. "דבר הוביל לדבר, מקרה רדף מקרה, ודי מהר הבנתי ששום דבר בתהליך שעברתי לא היה מקרי והכל היה מכוון מלמעלה. האינדיאנים לימדו אותי את תורת הרפוי במעגלים, הקשבה, חיבור לידע הקוסמי, חיבור לאדמה, רפואת צמחים וריפוי אנרגטי. למדתי צ'י גונג וטאי צ'י מדוקטור וונג,  מורה סיני,  נצר לשושלת בת 300 שנה של מתקשרים ומרפאים סיניים נחשבים מאד בסין. בנוסף  הודרכתי בכל יום על ידי מורה רוחני אחר, שהיה ישות ממנחי האור. הגעתי לדרגת גראנד-מאסטר ברייקי ומאסטר ביוגה".

עיני הרנטגן של אור פז

ארבע שנים אחר כך חזרה אילנה ארצה, התגוררה במבשרת ציון והמשיכה בלימודי קבלה ורפואת קבלה מעשית. "עוד בהיותי במטוס, בדרך ארצה, יידעו אותי שעד כה היו הלימודים הרוחניים שלי תורה של עמים אחרים, אבל ברגע שאנחת בארץ, אחזור למקורות שלי ולעשיה בעברית על פי היהדות, וזה אכן  קרה", היא מספרת. "ההתפתחות הרוחנית שלי היתה מואצת, עד כדי כך שעד מהרה עבר שמי מפה לאוזן ורבים פנו אלי, וזה היה בימים בהם לא היה אינטרנט ולא פייסבוק. לפתע מצאתי את עצמי אורחת בתכניות טלוויזיה, כתבו עלי בעיתונים והתארחתי כמעט בכל תכניות הרדיו בארץ. בשלב מסוים  הייתה לי תכנית רדיו משלי, בה דיברתי מדי יום שני במשך שעתיים. בתוכנית הרדיו של חיים הכט ייעצתי לאנשים בנושאי בריאות, זוגיות ופרנסה. המתח בזמן התכניות שלי היה כל כך גבוה והמנחה נהג לומר: "בלי קפה, בלי שמן ובלי כדור בדולח או קלפים, היא רואה הכל בעזרת 'עיני הרנטגן' שלה בלבד". התא הקולי שלי בטלפון הופצץ בכל יום בהודעות, ואנשים עמדו בתור כדי לפגוש אותי. הרגשתי שאני רוצה את החיבור לשם ואת השקט. אנשים הפכו אותי לגורו וזה לא היה טוב לעשייה שלי. אז חיפשתי את השקט ועברתי לצפת".

”היה חייל שאמרתי לו לנצל את הפציעה שלו ולחזור הביתה, אבל הוא התעקש לחזור ליחידה ולקרבות. נפרדתי ממנו, וכשאמרתי לו שבעוד כמה ימים נפגש שוב, הוא הרים גבה. אחרי כשבוע פגשתי אותו שוב בבית החולים, אחרי פציעה נוספת. "הפעם אשמע בקולך ואחזור הביתה", הוא אמר לי"

כשהגיעה לצפת, ביקש מאילנה ראש העירייה דאז, עודד המאירי, שתקים שם בית ספר לילדים שנפלטו מכל המסגרות. "הייתה לי היכולת המיוחדת לתקשר אתם, ללמד אותם, לתת להם כלים, להכיל ולאסוף אותם ולראות אותם בשלם", היא מסבירה. "ולכן נעניתי לבקשתו. בנוסף לעיסוק בבית הספר, עברתי במשך חמש השנים בהן חייתי בצפת, בכל המחלקות של בית החולים 'רבקה זיו'. היה זה מנהל בית החולים, שהחליט לתת לי רשות להסתובב בכל המחלקות, לעזור ולרפא חולים". באחד הימים כשדר'  זוהר אלי אל, מנהל מחלקת השחפת פנה אליה, חשבה אילנה שהוא לועג לה. "שכן הייתי בטוחה שאין כבר שחפת בעולם. כשהגעתי למחלקה, שהיתה מחלקה סגורה וראיתי את החולים, הזכרתי לעצמי שהיעוד שלי בעולם הזה הוא לרפא ולעזור לאנשים. פניתי לדר' אלי אל ואמרתי לו: "אין לי מושג על שחפת, לא ידעתי אפילו שהמחלה עדיין קיימת, אבל אני יודעת שהגעתי לכאן כדי לסגור לך את המחלקה". תשובתו היתה פשוטה שאם אני מאמינה שאצליח לרפא את כל החולים שבמחלקה, באמת שאין לי שמץ קלוש בנושא מחלקת השחפת. אילנה לא נשארה חייבת למנהל המחלקה וענתה לו: "אני אולי לא מבינה בשחפת", אבל אתה הוא זה שאינו מכיר בכוחות השם יתברך. תוך ששה שבועות, נר ראשון של חנוכה, סגרו את המחלקה, משום שכל החולים נשלחו לבתיהם", היא מספרת בחיוך רחב.

גורו אילנה

"את החולים במחלקה ריפאתי בעזרת דמיון מודרך", היא מספרת. "הייתי הבדיחה המהלכת של המחלקה. לא הרופא, לא הצוות, ולא החולים, האמינו למילה ממה שאמרתי להם. לא נואשתי. בטלפתיה, מבלי שישמעו את קולי, שאלתי את נשמתו של כל אחד מהם תוך כמה שבועות ייצא מכאן. ואז בקשתי בקול רם מכל אחד מהם, שיאמר לי מספר בין אפס לעשר. הראשון שהשיב היה רפי שאמר שתיים ואלכס שהיה האחרון לענות אמר שש. אמרתי להם: "המספר שכל אחד מכם אמר לי, הוא מספר השבועות שייקח לו לצאת מבית החולים. אחרי שבועיים רפי שוחרר מבית החולים. כעבור ששה שבועות השתחרר אלכס, שהיה האחרון מבין החולים במחלקה. כולם יצאו לבתיהם כשהם משאירים מאחוריהם את מחלת השחפת ואת ד"ר אלי אל שהבטיח להם שבמקרה הטוב הם יחזרו הביתה אחרי שנה שנתיים. באותו זמן אימץ אותי גם מנהל המחלקה האונקולוגית בבי ת החולים 'זיו'. במחלקה האונקולוגית ביליתי כל יום עד הצהריים ואחר הצהריים ביליתי במחלקה לשחפת. בין לבין עברתי בין כל המיטות, ועצם נוכחותי במחלקה גרמה לכך שאנשים קמו, החלימו ושוחררו לביתם", היא מספרת.
חמש שנים חייתה אילנה בצפת והפכה בת בית בעיר, כזו ששמה הלך לפניה אנשים קיבלו אותה בברכה, נשיקות והכרת תודה על הטוב והעזרה הרבה שקבלו דרכה  מהקדוש ברוך הוא.  
אילנה ממשיכה לבקר בבתי חולים ולרפא, ומתוך אין סוף מקרים בהם עזרה, היא מספרת על מקרה אחד שהיא זוכרת במיוחד, על בחור שהיה מאושפז בטיפול נמרץ בבית החולים 'הדסה עין כרם' חודשיים והיה צמח, כשכולו עור ועצמות. אילנה אמרה לצוות המחלקה  שתוך שלושה ימים יפקח עיניים וכך היה. "אחרי שלושה ימים הוא התעורר ופקח את עיניו, ותוך שבועיים עבר למחלקה הפנימית והחל בדרכו להחלמה מלאה".
בימי מלחמת לבנון השנייה היא ביקרה אצל פצועי צה"ל ועזרה להם להחלים. "היה חייל שאמרתי לו לנצל את הפציעה שלו ולחזור הביתה, אבל הוא התעקש לחזור ליחידה ולקרבות. נפרדתי ממנו, וכשאמרתי לו שבעוד כמה ימים נפגש שוב, הוא הרים גבה. אחרי כשבוע פגשתי אותו שוב בבית החולים, אחרי פציעה נוספת. "הפעם אשמע בקולך ואחזור הביתה", הוא אמר לי", היא מספרת. "מקרה אחר היה של חיל אתיופי ש'ריססו' אותו בכדורים. הוא היה במצב כל כך קשה, שניבאו לו תהליך ארוך מאוד של טיפולים ושנים של שיקום. ביקרתי אותו לראשונה ביום שלישי, והבטחתי לו שביום חמישי כבר ילך הביתה. וכך קרה".

רק אהבה מביאה אהבה

"זו לא אני", ממהרת אילנה להדגיש. "זה כח עליון שפועל דרכי. כשאני מנתחת, אני חווה את רוח הקודש ובעיניים עצומות אני חשה איך הידיים שלי הולכות למקום ממנו צריך לעקור את הגוש שהפך עם הזמן מ'אל-חומר' לחומר - לגוש שנוצר בשל המחשבות הרעות שהאדם חושב על עצמו ועל סביבתו. כל אחד מאתנו הוא למעשה גם החולה וגם הרופא המרפא את עצמו, והכל  נעשה בכח הרצון. אנשים כל הזמן מבקרים בקופות החולים, שמפיקות כסף מהמחלות שלנו ומנפיקות לנו כדורים שמרעילים אותנו עוד ועוד, מסממים אותנו ומקהים את חושינו ומסתירים את הסיבה האמתית למחלה. לרפא את עצמך זה לקחת אחריות ולשנות את תדמיתך בעיני עצמך: אתה משנה - אתה משתנה. אתה משתנה - אתה משנה. זה כמו חוליה בשרשרת- ברגע שחוליה אחת זזה, היא מזיזה את כל השרשרת. זה תהליך שעשוי להימשך שנים או כמה שבועות בלבד, זמן הריפוי תלוי בך, בכח הרצון של כל אחד".

בחזרה להודו

שנתיים אחרי ששבה אילנה לאילת, היא קיבלה מסר שעליה לנסוע להודו. בהודו הרחוקה, בה איש לא שמע עליה ולא ידע מי היא, פתחה מעגלי רפוי והעבירה שיעורי יוגה. עד מהרה, גם בהודו עבר שמה מפה לאוזן, ואנשים מארצות שונות ורחוקות באו לבקש ממנה ברכה והכוונה להמשך דרכם בחיים. בין הפונים אליה היו ישראלים רבים, שאילנה הצליחה לגרום להם לחזור לארץ ולשוב ליהדותם. "אחרי למעלה משנה בהודו, חזרתי לאילת בהנחיית הרבי מלובביץ', לעזור ולתחזק מדרשיה לנשים ברוח חב"ד, שהוקמה בבית הספר 'אלון' לשעבר". הפעם בחרה אילנה לקבוע את מגוריה בהרים, לחיות בטבע בחורף ובקיץ. "ממשטחי עץ שמצאתי בניתי רצפה, קירות ותקרה. מאוד אהבתי את הפינה שלי, את הים. מקלחות החוף היו במרחק הליכה ברגל . מילאתי בקבוקים במים, עשיתי חורים בפקק ועם זה הדחתי כלים. למדתי להעריך את כמות המים ולחסוך . הייתי מוקפת ביעלים ובשועל שהגיע לבקר כל ערב ושימש לי לחברה. בכל בוקר, על כוס קפה, ישבתי לצייר. את הציורים הרבים  שצברתי עם השנים, יש בכוונתי להוציא לאור בצורת קלפים עם מסר רוחני בכל אחד. כל אותו זמן המשכתי למלא את ייעודי לרפא ולעזור לאנשים. במשך עשר שנים בהן גרתי  בהרי אילת, פגשתי הרבה אנשים 'אבודים', שעזרתי להם להחזיר לעצמם את הביטחון העצמי ולחזור למסלול החיים. לפני כשנה היא עברה לגור בדירה באילת, שבה היא עדיין מסדרת את כל מה שאספה בשנות נדודיה.
"אני מטפלת באנשים שמגיעים אלי מכל רחבי הארץ והעולם. המסרים מגיעים אלי בהנחיה אלוקית, בזכות אבות אבותיי, זכות שעומדת לי, שזו מתת אל מדויקת וממוקדת. מסרים אלה מנחים אותי, איך ומה לומר ולייעץ לכל אחד. אני מרגישה אושר עילאי צרוף ושמחת חיים. כל הניסיונות שצברתי גורמים לי  לקבל הכל בשמחה, אותה אני חווה בכל רגע נתון בעשייה שלי. היום אני מבינה שאהבה מביאה אהבה, ושכל מבוקשך יינתן לך אם תדע לבקש ותהיה פתוח לקבל".

חדשות אילת