פרסומת
דלג

התנועה לקידום השלאף שטונדה

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 13/8/2013 19:49 ● ערב ערב 2615
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא צב ומאט ללכת. מה שהחל כתנועת נגד ל'פאסט פוד' והטיף לבישול איטי. צמח לתנועה גלובאלית המבקשת להאט את אורח החיים המרתוני שנכפה עלינו, להרים מבט מהסמארטפון, ולצאת לשנצ יומי וטיול אופניים. החיים ב'סלואו מושן' על פי תנועת ההאטה, מעולם לא נראה מחויכים יותר
התנועה לקידום השלאף שטונדה

עמית נויפלד, אדם מהישוב, עובד בתחום הביטוח, מרצה וכותב, התפרסם לאחר שהציב לעצמו אתגר להעמיד את מספר החפצים בביתו על 100. עבור אדם שהגדיר עצמו כאספן כרוני, מדובר היה במשימה כלל לא פשוטה. זה אמר לוותר על הרבה מאוד חפצים אותם אסף לאורך השנים בארץ ובעולם ושהעניקו לביתו את מה שהוא אהב לכנות "נופך אישי". אלא שנויפלד התעקש להחליף את חדוות הרכישה במינימליזם פרוסי, שהוא אחד מעקרונות היסוד העומדים אחרי תנועת ההאטה שנויפלד הוא מייסדה בישראל ואף הרוח החיה מאחרי אתר האינטרנט שלה.

הכל התחיל כרגיל מאוכל


אל התובנה הזו הוא הגיע לאחר שהבניין בו הוא מתגורר עבר שיפוץ יסודי, מה שחייבו לגור במשך למעלה משנתיים, במה שהוא מכנה "מחצבה". היה עליו לשוב ולנקות את הבית כל כך הרבה פעמים מאבק, עד שלבסוף פשוט התייאש מהמטלה הסיזיפית והחליט למסור את חפציו. חלקם הלכו לחברים שממש שמחו על פרץ הנדיבות וחלקם מצאו דרכם לספסל שמתחת לדירה. נויפלד עצמו מעיד כי חווה תחושה של שחרור ושמחה. הפעולה הזו סידרה לו את הבלגן בראש וזה היתרגם לשקט נפשי. תודו שזה גם נשמע הגיוני. חפצים מושכים ודורשים תשומת לב, העדרם מפנה את הריכוז פנימה ומעניק שקט. מישהו אמר "מרבה נכסים, מרבה דאגה"? לפעולה האינטואיטיבית של נויפלד יש גם סימוכין אקדמי לכל דבר. האנתרופולוגית מרי דגלס למשל, מסבירה בספרה 'טוהר וסכנה', כי ההגדרה של לכלוך היא חפץ שאינו נמצא במקומו. יש שימצאו בגישתו גרסה ל"פילוסופיה של הדלות" כפי שהגדירה פייר ז'וזף פרודון, אלא שאם תחזרו אל נויפלד הוא יסביר לכם בפשטות, כי הבסיס לתורה שלו מבוסס על, ובכן, פשטות.
שורשיה של תנועת ההאטה נעוצים באיטליה של שנות ה-80 של המאה הקודמת. זה התחיל ב"מזון איטי", שהיתה מגמת קונטרה למזון המהיר, ה'פאסט פוד', שכבש את העולם המערבי. מבישול איטי צמחה התנועה לעידוד צריכה של מאכלים הגדלים ומיוצרים ברדיוס של 50 ק"מ מסביבת המגורים, אלא שעם כל הכבוד לתחום המזון, שהוא חשוב ומרכזי בתנועה, מאז ועד היום היא כבר התפשטה והפכה לתנועה גלובלית המקיפה את כל תחומי החיים – הורות, אמונה בדת, אפילו צעצועים לילדים, ושאם נצטרך לתמצת את תורתה במשפט יחיד, נאמר זאת כך יונית: האטו את קצב חייכם. ואנחנו מדברים על כל הפעולות היומיומיות שאתם מבצעים. פשוט האטו, ואז האטו עוד קצת. בעולם שהצליח להקצין את ה'כאן ועכשיו' לאבסורדים כמו הלוויה שנערכת במכוניות נוסעות, או חוג ספיד יוגה, אפשר להבין את רצונם של חלק להאט את הקצב ולעצור להאזין לפעימות הטבעיות של החיים.

חשיבותו של הנמנום



תמונת כתבה


אם תכנסו לאתר של נויפלד (slow.org.il), ובהחלט מומלץ לעשות כן ולשקוע בבלוגים המשכילים שלו, תגלו למשל 101 דרכים שונות להאט את חייכם, זה יכול להיות באמצעות מעבר להליכה ברגל במקום ברכב, לעשות מנוי לספרייה, כי יותר איטי לקרוא ספר מלראות סרט, ממש לאחרונה נתלו ברחבי תל אביב פשקווילים הקוראים לציבור להפסיק לרכוש ברשתות גדולות, בין אם של מזון או של ספרים, או כל דבר, ולחזור ולקנות בחנויות הקטנות, הפרטיות. זה אולי ייקח יותר זמן ויצריך מעבר בין כמה חנויות עד שתשלימו את רשימת הקניות שלכם, אבל היי, זה בדיוק הרעיון. אז גם לא יישאר לכם זמן לרכוש שטויות, עוד משהו שהתנועה יוצאת נגדו. התמקדות במה שצריך באמת.
תמי אביחיל (27), למשל, הקימה ברשת את הקהילה "יוצאים מהסופר", בה חברים למעלה מ-2300 איש והיא מציעה חלופות לביקור השבועי בסופרמרקט, בין אם בהכנת מצרכים בבית, או ברכישה ישירות ממגדלים או מיבואנים ושלא תשלחו אותה באוטומט לשוק, כי גם הם לדבריה לא יודעים מהיכן המוצרים שלהם מגיעים. גם השוק הפך לסוג של סופרמרקט. ואבחיל מבקשת שנחשוב עוד יותר בקטן.
תחום נוסף שמקדמת התנועה הוא שיתוף של אחרים בשימוש במוצרי חשמל, ברכב או בשירותי שמרטפות. פוסט שלם הוקדש לחשיבותו של הנמנום כדרך חיים ואנחנו לא מדברים על שנצ בשישי, אלא על השלאף שטונדה שכה אפיין את אילת במחצית השנייה של המאה הקודמת ונראה כאילו פס מהעולם וחבל. הורי עדיין זוכרים עיר שבה לא ניתן היה למצוא עסק פתוח בין שתיים לחמש. פעם קוראו לזה איכות חיים, היום זה פשוט חוסר בקופה, אלא שזו טעות – מחקרים חדשים מראים קשר הדוק בין תפוקה מוגברת ואיכות חיים גבוהה לשנת צהריים בריאה. בימים אלו פנו חברי התנועה לאקדמיה ללשון בבקשה רשמית להוריד את הגרשיים מהמילה שנ"צ, על מנת להופכה למילה ואם בישראל. זה נשמע הזוי, אבל מאחורי הצחוקים טמון גרעין של אמת. שנת צהריים כיום היא למעשה קריאת תיגר על הסדר הקיים, ערעור שלו, ומהבחינה הזו היא חתרנית, אם עד היום היא נקשרה לעצלות וחוסר יעילות, ההאדרה שלה היא דבר מרענן.

הפסיקו להשתדרג בטרוף



תמונת כתבה


הפסיקו לצפות בטלוויזיה, או הגבילו את הצפייה בה לשעה שעתיים בשבוע (כי יש תוכנית אחת שבאמת חבל לכם להפסיד, אבל לפחות אתם בחרתם מהי ודילגתם על הבהייה והזיפזופ), שטפו כלים (ביד כמובן) מיד עם תום הארוחה, לעולם אל תאכלו ליד המחשב והקפידו תמיד על הפסקת צהריים נאותה, ואם זה לא קשה, צאו לשחייה לילית ושחקו אחר הצהריים בגוגואים בשכונה. אם זה נשמע נאיבי, זה לא במקרה. אחד מערכי התנועה המרכזיים, היא החזרה לנאיבי והראשוני. זה מתחבר, אגב, נפלא עם עידן הניו אייג' שדי יצא לכולנו כבר מכל החורים, רק שבמקום להתמסר לתטא הילינג ופאנג שוואי, הולכים פנימה אל הדברים שפשוט לכולנו ליישם ביומיום. מחקרים כבר הוכיחו שממש לא צריך הרבה כסף על מנת לחוש מאושרים (ראו בוקסה), אם לדייק, שופינג ב-200 שקל ישפר על פי מחקר חדש שפורסם ב'דיילי מייל' הבריטי, את מצב הרוח שלנו פלאים. ממש לא נדרשת שמלה ב-1000 שקל. מחקר אחר מצא כי מדד האושר ממש לא המשיך לטפס בעקומה חדה אצל אנשים עשירים, למעשה, כולנו יכולים ליהנות אותו דבר אם לא יותר, גם עם הרבה פחות ממה שיש לנו כרגע. זה לא שלא תיהנו לפוצץ 500 שקל במסעדת יוקרה עם חברים, פשוט סביר שתיהנו לא פחות מפוייקה בהרים, על גזיה מאולתרת ונוף לים.
ועם זאת יש בהחלט סתירת מה בין השימוש שעושה התורה החדשה הזו בטכנולוגיה על מנת להפיץ את עצמה, לבין הקריאה שלה לנטוש את הטכנולוגיה. יש שיאמרו אפילו מידה של צביעות. טכנולוגיה, יסבירו לכם חסידי השיטה, גורמת להתמכרות ולהפרעת קשב ולאנשים נמאס להיות עבדים לטכנולוגיה. מה אפשר לעשות? להפסיק להשתדרג בכל רגע נתון למכשיר הכי חדיש שיצא כרגע לשוק. לסגור את הנייד כשאתם במסעדה, ולהכריז חרם על אנשים שעונים לטלפון בקולנוע. סמארטפונים משמעם הסחות דעת תמידיות. אנשים הפסיקו להישיר מבט אל אנשים והם יושבים בצוותא, אבל כל אחד עם עצמו במשך שעות. האינטראקציה האנושית נפגעה ללא ספק, אז נכון שפייסבוק החזיר לחיינו אנשים שלא פגשנו עשורים וספק אם היינו זוכים לראות כשהם עם קרחת וכרס, אבל לקרוא למישהו שסימן לך 'לייק' חבר, זה לא בדיוק סימן שאתה אדם סוציאלי במיוחד.
אז שלא יתקבל הרושם שהמאמינים בתורת ההאטה מתנגדים לפייסבוק או לטלפונים חכמים, הם ללא ספק עשו ועוד יעשו הרבה טוב, זה הכל עניין של מינון. תמיד תזכרו שאנחנו ממש בתחילתה של מהפכת המידע והאינטרנט עוד ממש צעיר, אפילו שנראה שהוא כאן מאז ומעולם. לפני 95 לא היה ממש על מה לדבר בנושא – גם כשבוחנים את ההשפעות של המהפכה שקדמה לה, המהפכה התעשייתית, מגלים שלקח איזה חצי מאה להתחיל להבין לאלו נזקים גרמה כל הקדמה הזו שנפלה על העולם בבת אחת, וזיהום אוויר והעסקת ילדים אלו הן רק שתי דוגמאות שעולות על דעתנו בשלוף.

לדווש לשומקום בכיף



תמונת כתבה


דרך אחרת לחוות את אתגר ההאטה הוא לעבור מרכב לאופניים. זה כמובן גם זול יותר, ירוק יותר ומזהם פחות וזה גם בריא ללב ולשרירים ולמחזור הדם, אבל לא לשם כך בהכרח התכנסנו, אלא פשוט על מנת לפשט דברים ולהופכם לאיטיים יותר. המעבר לאופניים הוא לא רק מעבר לכלי תחבורה פשוט יותר, הוא מגלם בתוכו אורח חיים. צאו לטיולי אופניים, אם אפשר אז לא רק בשבתות, סעו איתם למרחקים שלא ציפיתם שתיסעו, גם מחוץ לעיר, ארנון שומר (32) התחיל מסע אופניים כזה, ומאז שעזב את דירתו לא שב אליה. המסע שלו שהחל כבדיקה של חיים ללא דירה שעבורה אנחנו נדרשים רק לעבוד ולעבוד, הפך למסע קבוצתי הכולל כבר שישה רוכבים שנודדים ברחבי גוש דן, את הנייד והלפטופ הם מטעינים אגב סולארית תוך כדי דיווש. מה הם רוצים? שומדבר לטענתם. לא רכוש, לא אדמה, מקסימום לפגוש אנשים, לעזור להם ואחד לשני ולגלות שהחיים יפים כשהם בתנועה, שהרי אם אנחנו לא יכולים לשנות את השיטה, אז מדוע שבמקום להתלונן שדופקים אותנו, לא פשוט נשנה את עצמנו? אם נפנים שאנחנו האדונים של חיינו, נבין שלא הממשלה ולא ההורים ולא אף אחד אשם במה שקרה לחיינו שהפכו חסרי תוחלת, האשמים היחידים וגם היחידים שיכולים לשנות משהו הם אנחנו בעצמנו. אבל בשביל זה צריך לקום מהמיטה ולצאת מהבית. רצוי ברגל.

מרד האוזן השלישית



תמונת כתבה


רוצים להשתתף במיזם חמוד שייקח אתכם צעד אחד בדרך להשתחרר מההתמכרות לסמארטפון?. חפשו ברשת את undigitize.me

אתר שמקדיש את כל כולו, לא להוצאתו של המכשיר מחיינו, אלא להגדלת המודעות לאפקט הממכר שלו ובהתאמה לצמצום השימוש בו, כך שלא ישתלט על כל רגע פנוי. נאמר זאת כך, אם גם לכם יצא לחפש את הטלפון תוך כדי שאתם מדברים בו, סימן שגם אתם התמכרתם לאוזן השלישית שלכם. סמארטפון במיטה? ביג נו נו. אם הבחור שלכן מכניס אותו למיטה, תנו לו צו גירוש. נגמרת לכם הסוללה? לא נורא, תמלאו אותה שוב כשתחזרו הביתה, זה בטח שלא מצדיק לשבת על הרצפה באיזו חנות אקראית לאחר שהתחננתם לבעל הבית שירשה לכם להטעין, ובוודאי שלא מצדיק שתכנסו בשביל זה ותבזבזו כסף במסעדה שממש לא תכננתם לאכול בה. באתר מבקשים מאיתנו גם להגדיר לעצמנו נקודת זמן בה אנו לא מעוניינים שישיגו אותנו, זה יכול להיות בזמן האימון, או לימודים, או כשאנחנו עם החברה. בזמן הזה, גם אם לא מכבים את המכשיר, דואגים שהוא יהיה מונח כשפניו מטה, כך שלא תראו את העדכונים השוטפים שרצים עליו בכל רגע נתון ואת הקול שמים על רטט או שקט.

כמה מאושר זה מעושר?



תמונת כתבה


אז מהי העלות הכלכלית של אושר?. סקר חדש בחן מהי רמת ההכנסה הנדרשת על מנת להיות מאושר, ומצא ש... תלוי באיזו מדינה אתה חי

מחקרים שונים ניסו לאורך העשורים האחרונים לכמת את רמת האושר שלנו בהתאם לפרמטרים כלכליים. חלקם בדקו את הקשר בין הון עצמי כולל לאושר וחלקם חיפשו את התשובה ברמת ההכנסה שלנו. בשנה שעברה פורסם מחקר שזכה לתשומת לב מרובה לאחר שקבע כי רמת האושר שלנו עולה ביחס ישיר לעלייה ברמת ההכנסה שלנו, אבל רק עד שזו מגיעה לרף של 75 אלף דולר לשנה, שהם 277,500 שקל, או אם לחלק לחודשים, אז מדובר בשכר של כ-23,000 שקל בחודש. מעבר לסכום הזה התוצאות המפתיעות היו שרמת האושר שלנו דווקא צונחת ועל כך כבר נאמר מרבה נכסים מרבה דאגה, ומסתבר שבצדק נאמר.
האם באמת ניתן למדוד מושג ערטילאי כאושר? האם עושר מבטיח באמת אושר? הרבה זוכי לוטו ופיס יספרו לכם שלא ויחד עם זאת הפרמטרים הכלכליים של אושר גם הם עניין של גיאוגרפיה, סביבה חברתית ועוד כמה כורמים חיצוניים.
במחקר שנערך לאחרונה על ידי Skandia International, נמצא כי אושר הוגדר על ידי המשתתפים דווקא ככזה המגלם הכנסה שנתית של 161 אלף דולר בממוצע ואולם הסתכלות על הממוצע עלולה להטעות, שכן קיימת התפלגות אדירה בין המדינות השונות בתוצאה. אם למשל אתה גר בדובאי, שם מושג האושר נתפס כיקר במיוחד ועומד על הכנסה שנתית של 276 אלף דולר. באירופה לעומת זאת יורד המדד הכלכלי של האושר לרף נמוך בהרבה – 85 אלף דולר בשנה. הסקר לא בחן מהו ההון העצמי הממוצע המבטיח אושר, אך הוא כן בחן מהי רמת ההון העצמי הגורמת לאנשים להרגיש עשירים – הממוצע הגלובלי עמד על 1.8 מיליון דולר.אם בוחנים לפי מדינות, אז סינגפור הציבה את הרף הגבוה ביותר לעושר עם הון עצמי של 2.9 מיליון דולר. בדובאי "הסתפקו" ב-2.5 מיליון דולר, ובהונג קונג "רק" ב-2.46 מיליון דולר. באמריקה תתפלאו אנשים יסתפקו במיליון דולר על מנת לחוש עצמם עשירים. מתוך התוצאות עולה אם כן כי עושר ואושר כלכלי אינם מונחים מוחלטים אלא תלויי סביבה ומסובבים. אם אתם שכנים של ניקול ראידמן, תזדקקו להרבה יותר על מנת לחוש מאושרים. מה עושים עם המינוס? עוברים לקיבוץ!


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש