פרסומת
דלג

על הנסים ועל הנפלאות

מאת: ● 21/12/2011 16:11 ● ערב ערב 2529
איך קיבל התינוק ניסים פרץ את חייו לאחר כמה שעות ללא נשימה?. איך ניצלו חייו של מפעיל המנוף הכבד על ידי השגחה עליונה?. איך הצליח ד"ר צברי להחיות תינוק שיצא מת מבטן אימו. ואיך יצאו ארז שפר וחברו ללא שריטה מתאונת טוטל לוסט?. ניסים שכאלו, מיוחד לחנוכה
על הנסים ועל הנפלאות

יש מי שיאמר כי המקרה שקרה לו בחייו הוא נס לכל דבר, ויש מי שיתעקשו להיאחז בהסברים גשמיים. כך או כך, אדם באמונתו יחיה. לרגל חג החנוכה, חג הניסים, אספנו כמה ניסים שקרו במרוצת החיים לתושבי העיר, ולמרות שהניסים הללו ברוב המקרים כבר נדחקו לפינה, מי שחוו אותם אף פעם לא ישכחו.

ניצלו מתאונה קטלנית


ארז שפר (38), בהווה משגיח כשרות במלון 'לאונרדו פלאז'ה', לא זוכר הרבה פרטים מרגעי האימה במהלכן דהר הרכב מסוג 'פיאט פונטו' בו נסעו הוא וחברו. הוא זוכר רק שהרגעים האלו בחושך המוחלט בכביש מצפה רמון - אילת נדמו להם כמו נצח. כך זה נמשך עד שהרכב נתקל בגבעה, חטף מכה בצד והתהפך. ארז וחברו זחלו החוצה, מגלים כי ניצלו בנס מתאונה קטלנית.

זה קרה עוד בימים בהם ארז, שחקן כדורגל, היה חילוני לכל דבר. "דת לא עניינה אותי באותם ימים וגם לא ידעתי איך להתקרב אליה", הוא מספר, אבל יודע גם לספר, כי כבר מגיל צעיר, למרות חילוניותו, נמשך בדרך מוזרה לדמותו של הבבא סאלי. "אין לי מושג על מה ולמה, אבל הייתה לי תמונה שלו תלויה בחדר ואפילו הסתובבתי עם ספר שלו ודיברתי על דברים מתוך הספר עם חברים", הוא מספר. באחד הימים כשנסע לתל אביב, ביקש ממנו חבר ששרת בבסיס סמוך למצפה רמון שארז יאסוף אותו בדרכו חזרה לאילת. "אותו חבר", נזכר ארז, "היה בן להורים חרדים, בכל פעם כשהייתי הולך איתו לבית סבתו, הייתי נדהם למראה תמונה ענקית של הבבא סאלי שהייתה תלויה אצלה על הקיר, מסוג התמונות שמסתכלות עלייך לאן שאתה הולך". ארז אסף את חברו מהבסיס, אלא שבמקום לרדת לאילת, החליט ארז לנסוע לנתיבות, מקום קבורתו של הבבא סאלי. "אין לי מושג מה נכנס בי פתאום", הוא נזכר, "זה בכלל לא היה בתכנון. חשבתי שנעלה לקבר הרב וננסה להתקבל אצל בנו- הבבא ברוך לברכה". הרכב שינה כיוון, והשניים מצאו עצמם בנתיבות. לאחר שעלו לקברו של הרב, הם המשיכו על פי התוכניות לחצר ביתו של הבבא ברוך שם הייתה באותה שעה התקהלות גדולה. "היה שם בדיוק באותו זמן אירוע, התעניינו אם יש סיכוי שהרב יקבל אותנו, אבל אמרו לנו שזה לא יום קבלה ואין סיכוי שנראה את הרב. למרות זאת הרגשתי שאני חייב לראות אותו, לא יודע למה, מעין דחף שכזה". ארז וחברו לא מיהרו לעזוב את המקום בתקווה שאולי פתאום יקרה משהו והרב יקבלם, אלא שרבע שעה מאוחר יותר יצא מפתח הבית השמש של הרב עם צלחת ועליה פירות יבשים וביקש לדעת מי אלו שני האילתים שהגיעו לפגוש את הרב. "הסתכלנו אחד על השני המומים", מספר ארז, "מאין ידע הרב שיש בקרב ההתקהלות הגדולה הזו בחצר, שני אילתים שרוצים לפגוש אותו?". השניים ניגשו לשמש, וזה אמר להם כי אמנם לא יוכלו לפגוש את הרב, אך הרב ביקש שייעשו כדבריו- יברכו על התמר שבצלחת, יחלקו אותו בין הבאים ו'הכל יהיה בסדר- סעו לשלום', כך אמר השמש לשני הצעירים המופתעים שלא הבינו את משמעות הדברים.

לא הבינו אבל ביצעו. "בינתיים כבר החשיך בחוץ", מספר ארז שבחר לנסוע לאילת דרך כביש מצפה. "אני כבר הייתי עייף, החבר שלי נרדם, ואז זה קרה. אני לא יודע כמה שניות עברו מאז שעצמתי את העיניים על ההגה, פתאום הרגשתי את היד של חברי מנערת אותי. כשפקחתי את העיניים, כבר היינו בעיצומה של דהירה אל שולי הכביש. למזלנו, בכביש שמלא קטעי תהום, סטינו דווקא בקטע עפר. ה'פונטו' דהרה בחושך בתוך מה שנדמה לנו כמו וואדי, לא היה סיכוי להצליח להשתלט על הרכב, אתה נמצא בסיטואציה מוזרה, מבוהל אבל גם לא יודע מה אתה יכול לעשות כדי לצאת מזה בחיים. אינסטינקטיבית התקפלנו והגנו על הראש בעזרת הידיים. בשלב מסוים, ה'פונטו' נחבטה בגבעה והתהפכה. פתאום שקט. אחרי כל הרעש שהיה, הכל נדם. זחלנו מהאוטו החוצה המומים. גם מעצם החוויה הקשה שעברנו, אבל גם מהעובדה שיצאנו בשלום, כמעט בלי פרור אבק. ישבנו ככה בלב השממה והחושך על איזה סלע חצי שעה, שותקים, המומים. לקח לנו לא מעט זמן עד שצעדנו לכיוון הכביש הראשי כשמשאית גרר ראתה אותנו ואספה אותנו איתה לבאר שבע".

בבוקר למחרת, כשארז וחברו ירדו בליווי בוחן משטרתי למקום התאונה, הם לא האמינו למראה עיניהם. "המכונית עמדה באמצע שום מקום כשלא היה ברור כלל איך הגענו אליו. לא היו סימני נסיעה באזור. זה היה כאילו מישהו לקח את האוטו ומיקם אותו במקום בו הוא נעצר", משחזר ארז. "הבוחן המשטרתי היה גם הוא מופתע ואמר, שאי אפשר אפילו לדמיין שהרכב הגיע למקום בו הוא נמצא מהכביש הראשי. זה היה נס גדול".

ארז מספר שכבר בליל התאונה, לאחר שנרגעו מההלם, הם דיברו על המפגש המפתיע בבית הרב ונזכרו במילותיו של השמש- 'הכל יהיה בסדר, סעו לשלום'. "אי אפשר היה שלא לחשוב על כך שהבבא ברוך הציל אותנו בברכה שנתן לנו בהשגחה של הבבא סאלי. אז ברור שאחר כך הייתה ברכת הגומל, וזה מערער לך את כל המחשבה והתפיסה על מהות החיים".

ארז מספר, כי באותה תקופה כבר התחיל למאוס בכדורגל ובנסיעות למשחקים בימי שבת ומספר, כי יום אחד בלבד לאחר ששוחרר מהקבוצה האילתית, הוא חזר בתשובה. אני מבקשת לדעת עד כמה הנס שקרה לו היה בין הגורמים לחזרתו בתשובה וארז מבהיר, שזה לא היה המניע, אולי רק הזרז.

היום ארז נשוי ואב לחמישה ילדים. את סיפור הנס הזה שקרה לו הוא לא שוכח אבל גם לא נושא אותו איתו ביום יום, "את יודעת, זה מסוג הדברים שקרו, הדהימו, אבל למזלי, לא השאירו צלקות", הוא אומר ומודה על הנס הגדול שקרה.

נס הבריאה


כמי שעד בכל יום שעובר לנס החיים בהתגלמותם, יכול ד"ר צברי, מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים 'יוספטל' בעיר, לזכור לא מעט מקרים בהם מעורבותו הצילה חיים. אלא שכשאני מטילה עליו לחפש לי מקרה נס לו היה עד, בוחר ד"ר צברי מכל המקרים להם היה עד דווקא את המקרה שארע לו לפני כ-12 שנה, אולי בגלל הקרבה לסיפור תנכ"י זהה.

את אותו יום לא ישכח ד"ר אבינועם צברי לעולם. הוא שהה אז בחדר הלידה כשבאחד החדרים הסמוכים נולד תינוק ללא רוח חיים. "לא היה לו דופק, לא הייתה לו נשימה ואפילו הצבע שלו היה כחלחל משהו", נזכר ד"ר צברי בסיפור הטראגי, שכן שום דבר לא רמז בתחילת הלידה על העומד להתרחש. צברי, מנהל מחלקת נשים ויולדות, הוזעק למקום, וכל שנותר לו היה לנסות לעשות את המקסימום כדי להציל את התינוק. "לקחתי אותו מיד והנחתי אותו על המיטה בחדר הסמוך", הוא נזכר, "אני לא יודע למה, אבל התעקשתי שאבי התינוק יעמוד לצדי בזמן שאני מנסה לעשות לו החייאה, אולי מתוך מחשבה על כך שיהיה עד לכך שניסיתי לעשות כל שניתן על מנת להחזיר את בנו לחיים".

אני שואלת את ד"ר צברי אם באותם רגעים האמין באמת כי ההנשמה הזו שביצע לתינוק יכולה להחזיר אותו לחיים, והוא משיב לי: "באותן דקות, כשהנשמתי את התינוק, לא חשבתי על כלום, רק על כך שאני צריך לעשות את המקסימום. לשבריר שנייה נזכרתי בסיפור התנכ"י בו מצליח אלישע להחיות את בנה המת של אשה. חשבתי בליבי שאולי גם במקרה הזה שלי יקרה משהו ואצליח להחזיר את התינוק לחיים", הוא מספר. ואז, ממש כמו בסיפור התנ"כי, הרגיש ד"ר צברי איך החום חוזר לגופו של התינוק בן יומו, איך הנשימה והדופק חוזרים גם הם. "אם האב לא היה עומד לצדי לאורך התהליך, אולי לא היו מאמינים לי", אומר ד"ר צברי בחיוך, "אבל זה קרה ממש למול עיניו. בעקבות המקרה, הם קראו לבנם הילל, כתודה לאל", מעדכן ד"ר צברי.

אם תשאלו את הורי הילוד, הרי שהם ידברו בפה מלא על נס, אלא שד"ר צברי, כמנהל מחלקת נשים ויולדות, מתקשה לדבר על 'ניסים', "אני לא אוהב להתייחס למקרים כאלו כאל ניסים, מזל או גורל, אלא מעדיף לראות בכך מקצועיות נטו כמי שהמוטו שלו בחיים הוא לעשות את המקסימום בכל מקרה. ואף על פי כן מספר ד"ר צברי בייראת כבוד על הסיפור המסופר במלכים ב' פרק ד': "אלישע ביקש מהאל שיעזור לאשה חשוכת ילדים להביא ילד לעולם ואף הבטיח לה, כי בתוך שנה תלד בן. וכך אכן היה. אלא שבשלב מסוים, הילד איבד את הכרתו ומת. מה עשתה הבחורה? באה בטענות אל אלישע ואמרה לו- מה נתן לי שעזרת לי ללדת בן אם הוא מת כל כך מהר? אלישע התבודד עם הילד, הרים כפיו לאלוהים ועשה לו הנשמה. התינוק התעורר וחזר לחיים. תאמיני לי, שכשעשיתי לתינוק ההוא הנשמה, לא היו לו הרבה סיכויים, אבל זה קרה, הוא חזר לחיים, ואני הבנתי שוב איזה כוח יש לי בידיים במסגרת תפקידי".

בהמשך המעשה, התינוק יצא מבית החולים 'יוספטל' בעיר בריא ושלם וגדל להיות ילד בריא ויפהפה. בהווה הוא בן 12, גר עם משפחתו באחד המושבים בערבה ומן הסתם, מכיר את סיפור הנס המיוחד הזה.

הנס של חייו


ניסים פרץ (35), תושב אילת מזה 18 שנים, לא ישכח לעולם את הסיפור על אותו יום שבת בו קיבל את חייו בחזרה. בהיותו תינוק חלה במחלת השעלת, באחד משיעוליו איבד את נשימתו. "באותו זמן אבא שלי ישן שנת צהריים", הוא מספר. "הוא חלם על מותי ובחלום נגלה אליו רבי שאול בן יעיש, מצדיקי מרוקו ואמר לו- 'הכל יהיה בסדר'. אבא שלי אדם דתי, מאמין מאוד, התעורר בצהריי השבת וגילה כי חלומו נכון. הייתי חסר נשימה", מספר ניסים את הסיפור עליו גדל. כאדם מאמין, החליט אביו של ניסים לא לחלל את השבת וחיכה עד צאת השבת בבית כשבנו המת נמצא איתו בבית בכל השעות האלו. "כשיצאה השבת", מספר ניסים את המשך השתלשלות העניינים בבית, "כבר עמד בפתח הדלת של ביתנו רבי שאול ואמר לאבי- 'אני יודע, אני יודע'. כיסו אותי בכיסוי לבן והטילו מטבע כפי שנאמר 'צדקה תציל ממוות'. באותו רגע ממש חזרה אלי הנשימה וברוך השם אני כאן היום".

ניסים מודע לעובדה שהסיפור נשמע כמעט בלתי אפשרי, אבל עובדה, לא רק שהוא כאן כדי לספר את סיפורו, אלא שזו בדיוק הסיבה בגללה שונה שמו ל'ניסים'. במהלך חייו, הוא נתקל בניסים נוספים שהצילו את חייו, באחד מהם הבטיח אביו כי אם בנו יחיה, הוא יעלה קורבן במרוקו מדי שנה, וכך עד היום טס אביו למרוקו מדי שנה ומעלה קורבן. ניסים זכה בחיים, וכשמו – כן הוא.

נס ההשגחה העליונה


גם מי שלא מאמין בניסים שמקורם בהשגחה עליונה, יתקשה להסביר בדרך אחרת את סיפור הנס השייך ליצחק לוי, תושב אילת העובד כמפעיל ציוד מכני כבד.

ליצחק היה קשר מיוחד עם חמותו, אדית, הוא העניק לה כבוד וסעד אותה במשך שנות מחלתה, והיא מצידה העריכה את חתנה ודיברה עליו טובות בפני כולם.

המקרה ארע שלוש שנים לאחר מותה של אדית. באותו יום נהג איציק במנוף כבד מסוג 'לימה'. הוא נשלח לבצע עבודת הרמה של מטען במשקל של כ – 10 טון שהיה מיועד לפירוק. אלא שבשלב ההרמה, לא עמד המנוף בנטל המשקל והתהפך על צידו בקול נפץ רם. מי שהיה עד לקריסת המנוף הכבד יספר שלפחות מהצד נדמה היה כי איציק לא יצא בחיים.

איציק, שהיה באותו זמן בתא המפעיל, מספר על רגעי האימה: "הכל התהפך סביבי. אם יש מי שהאינסטינקט שלו לקפוץ החוצה באותם רגעים על מנת להציל את נפשו, הרי שבמקרה שלי היה לי ברור שאם אקפוץ, המנוף ימעך אותי". תחת זאת הוא התקפל בתא הנהג עד יעבור זעם. רק כשהיה לו ברור שהמנוף השלים את קריסתו על הקרקע, הוא פשט את איבריו, מודה לאל על כך שיצא מהתאונה עם כמה חבלות קלות בלבד, מפתיע את הצופים המבוהלים בצד כשהוא יוצא בריא וכמעט שלם מתא המפעיל ההפוך. "אז היה קצת הלם", הוא מסכם את הפרשה, "מצב לא נעים בהחלט, אבל את יודעת, הסיכון בעבודות כאלו הוא חלק בלתי נפרד. אומרים תודה לאל שזה הסתיים ככה וממשיכים הלאה". בבית המשפחה דיברו כולם על כך שמן הסתם הייתה זו סבתא אדית ששמרה על חתנה הנערץ מהשמיים, ואם מישהו עוד היה צריך הוכחה לכך, הרי שיום אחד בלבד לאחר המקרה שכמעט והסתיים באסון, הגיעה אל אשתו של איציק בחורה מבוגרת שקיבלה שנתיים קודם שק מלא בבגדיה של אדית. "ראי מה מצאתי באחד מכיסי המעיל שקיבלתי", היא אמרה לאשתו של איציק והחזירה לה תמונת פספורט של איציק בצעירותו. "עד היום לא ברור לנו מה עשתה תמונת פספורט של איציק הצעיר בכיס המעיל של הסבתא", אומרת אשתו, "ואיך זה ששנתיים לא מצאה הבחורה את התמונה, אלא דווקא לאחר המקרה". כך או כך, לבני המשפחה המסר היה ברור- סבתא החזירה למשפחה את איציק חתנה.

נס קטן- גדול


אז אמנם מדובר בנס קטן יחסית, כי מה הוא עניין של כסף לעומת עניין של חיים, ועדיין מי היה מאמין שאפשר למצוא במזבלה העירונית שקית קטנה עם סכום של כסף שנזרק לפח השכונתי בטעות. מסתבר שאפשר.

תמונת כתבה


"באותו יום בו החליפו את השעון לשעון חורף", מספרת מעיין, תושבת אילת, "הכנתי לבעלי שקית עם סכום של 2,100 ₪, התשלום למטפלת עבור הטיפול החודשי בבננו. בעלי ירד עם הכלבה לסיבוב בחוץ ובדרך זרק את האשפה שלקח איתו מהבית. יחד עם שקית האשפה הוא לקח בטעות את שקית הכסף וזרק גם אותה". רק כמה דקות מאוחר יותר, כשהבעל יריב יצא לכיוון המטפלת, הוא הבין את הטעות שעשה. הוא מיהר החוצה לפח הזבל, בניסיון להציל את הכסף, אלא שאיתרע מזלו והוא גילה כי באותו רגע ממש הגיעה למקום משאית הזבל ופינתה את האשפה ואת השקית עם הכסף בתוכה. יריב מיהר להתקשר למחלקת האשפה בעירייה וסיפר את סיפורו לבחורה מעברו השני של הקו, כשהוא מבקש אישור להגיע לחפש את השקית באתר הפסולת העירוני. לטענת מעיין, נאמר לו כי אין בכלל טעם שיגיע לאתר הפסולת מאחר וכל הזבל עובר תהליך טחינה וגריסה. "ניסיתי גם אני לדבר על ליבה של נציגת מחלקת פינוי האשפה בעירייה", מספרת מעיין, "ופעם נוספת היא טענה שאין סיכוי שנמצא את הכסף", אומרת מעיין.
"התאכזבתי מהשיחה", מציינת מעיין, "אחרי הכל עבורנו מדובר בסכום לא קטן, ובכלל, התחושה הייתה שמישהו שם יכול היה לבוא לקראתנו ולפחות לומר לנו- 'בואו חפשו', מה כבר היה קורה".

בינתיים, הגיע יריב למקום עבודתו 'עולם הרכב' מאוכזב וכואב וסיפר על המקרה שארע לבוס שלו רועי רסוני, שעודד את יריב אף על פי כן ולמרות הכל לא להרים ידיים, לנסוע לאתר האשפה של העירייה בנימרה ולנסות לחפש את השקית. למרות שלכאורה זה נדמה כמו לחפש מחט בערמה של שחת, יריב השתכנע והחליט שאם לא ינסה לפחות, ירגיש תחושת החמצה. וכך נסע יריב אל אתר הפסולת בנימרה, זיהה את האזור בו הושלכה ערימת הפסולת האחרונה והטרייה ו...התחיל לחפש...עיקמתם את הפרצוף? אכן, לא נעים, אבל בינינו, סכום של 2,100 ₪ לא שווים את הניסיון?

נו, ומה לדעתם קרה? לאחר חצי שעה של פשפושים במיץ של הזבל, נמצאה האבדה. כן, כן, שקית קטנה ובה 2,100 ₪. נס גדול קרה שם? בהחלט. ואם הייתם רואים את האושר על פניו המוצא יריב, הייתם מבינים את משמעות הדברים.

אז מה המסקנה המתבקשת מכל הסיפור הזה? אני שואלת את מעיין, שמשיבה: "המסקנה היא שתמיד צריך להאמין בעצמכם ובמה שאתם מרגישים ושאסור לוותר גם כשאומרים לכם – לא! וזה המקום להודות לרועי רסוני על העידוד והשכנוע ועל זה שלא נתן לנו לוותר".

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש