פרסומת
דלג

סיפור: לורי

מאת: אביבה דקל ● 24/9/2012 14:19 ● ערב ערב 2569
סיפור: לורי

מרגע שנישאו סרינה ומוטי רצו בילד, ולמרות שלא השתמשו בשום אמצעי מניעה, לא נכנסה סרינה להריון. אחרי עשר שנים של ניסיונות ואחרי עשרות ביקורים אצל טובי הרופאים בעולם, החליטו לאמץ ילד. חמש שנים נוספות חיכו בכיליון עיניים עד שהגיעה אליהם לורי – תינוקת יפה ובריאה, בת שלושה חודשים, חייהם השתנו, לורי הייתה למרכז עולמם. אהבו אותה עד כלות ולא חסכו ממנה דבר. קיבלה כל מה שרצתה, מה שלא שרצתה, וגם כל מה שלא ידעה שהיא רוצה, ובעיקר הרבה מאד אהבה. לורי לאורך כל השנים שמעה שהיא מאומצת, הוריה לא ניסו להסתיר עובדה זו ממנה, להיפך, סרינה הסבירה לה שהם אוהבים אותה יותר מאשר הורים שנולדה להם ילדה באופן טבעי, שכן הם חיכו חמש עשרה שנים עד שקיבלו אותה. הורים ביולוגים יולדים ילדים צ'יק צ'ק, ולפעמים אפילו נולד תינוק להורים מבלי שאלו תכננו להביא תינוק לעולם. לורי ידעה שסרינה ומוטי הם הוריה, והיא התשובה לתפילותיהם והתגשמות כל חלומותיהם. חשה את האהבה שהציפה אותה והחזירה אהבה לחיק הוריה המאמצים. אבל בפינה קטנה בקצה מוחה תהתה מי הם הוריה הטבעיים, מדוע מסרו אותה לאימוץ, האם היה בה משהו פגום ולכן לא רצו בה? ואולי עשתה משהו נורא ולכן... אולי בכתה יותר מדי כתינוקת? אולי הייתה לה מחלה נוראה? ואולי, וזה היה הנורא מכל – הוריה הטבעיים פשוט לא אהבו אותה. "אל תתעני במחשבות כאלו, ילדה שלי. את הילדה הכי נפלאה, הכי טובה, והכי יפה, והכי מוצלחת בעולם," נהגה סרינה לענות בכל פעם שמצאה את לורי שלה בוכה באחת הפינות, בשל העובדה שאולי משהו לא בסדר אתה ולכן נמסרה לאימוץ :"את מושלמת ואני משוכנעת שלאמא שלך הייתה סיבה מאוד טובה לוותר עליך. אני משוכנעת שאילו רק הייתה יכולה לגדל אותך, הייתה עושה זאת."
" אני רוצה להכיר אותה, אני רוצה לפגוש אותה, אני רוצה לדעת." אמרה לורי. לאורך השנים כשהייתה בת שש, בת עשר ואחר כך בת שבע עשרה. לא עברה שנה מבלי שבקשה לדעת למה, מבלי שתהתה מי היא אמה האמיתית ולעיתים כשרצתה משהו שלא התאים לרצונם של הוריה, הייתה מתפרצת ואומרת: "אתם בכלל לא אבא ואמא שלי ואני לא אשאל אתכם מה לעשות." כמובן שאחרי שנרגעה התחננה שיסלחו לה, "סתם דיברתי שטויות! אתם ההורים שלי ואתם האבא והאימא הכי טובים בעולם ואני אוהבת אתכם." והיא באמת אהבה את הוריה ורוב הזמן לא חשבה כלל על העובדה שאינם הוריה הביולוגים. במלאת ללורי שמונה עשרה, ביקשה מהוריה רשות לנסות לברר מי הם הוריה הביולוגים: "זה לא בגלל שאני לא אוהבת אתכם, אני פשוט רוצה לדעת, שמעתי שמותר לי לקבל תשובה לשאלה הזו במלאת לי שמונה עשרה." "זה בסדר ילדה שלי. גם אני חושבת, שאם זה רצונך וזה חשוב לך, כדאי שתדעי. נפנה למשרד הרווחה, המחלקה לשלום לילד ונבקש שיפתחו למענך את תיק האימוץ. ענתה סרינה ועוד באותו יום צלצלה למשרד הרווחה וכתבה את המכתב שנתבקשה לכתוב ובו את כל הפרטים האישיים, שהמשרד היה זקוק להם כדי לאתר את הוריה הביולוגים של לורי. שבוע שלם חלף עד שהגיעה שיחת הטלפון המיוחלת, היה זה השבוע הארוך ביותר בחייהם של סרינה ומוטי, ובחייה של לורי, שבוע שבו כמעט לא עצמו עין. "ומה אם הילדה שלנו תרצה לעזוב אותנו ולחזור ולחיות עם הוריה הביולוגים?" בכתה סרינה באוזני מוטי.
"אנחנו הוריה של לורי, אנחנו ולא מישהו שעזב אותה כשהייתה תינוקת ולא ניסה כלל למצוא אותה כל השנים הללו". ענה מוטי בכעס. "אני יודעת, אני יודעת, אבל בכל זאת..." בכתה סרינה ומאנה להינחם. בקושי הצליחה להסתיר את דמעותיה מפני לורי, שההתרגשות לקראת הפגישה עם הוריה הביולוגים מילאה אותה. כעבור ימים אחדים נתבשרה לורי כי אמה הביולוגית אותרה. "פנינו אליה והסברנו לה שבתה, אותה מסרה לאימוץ לפני שמונה עשרה שנה, מבקשת לפגוש אותה והיא הסכימה. קבענו, כי ביום ראשון הקרוב תגיעי למשרדנו ותוכלי לפגוש אותה." אמר פקיד הרווחה מעברו השני של הקו. "לחכות עד שבוע הבא? מדוע לא קודם" אולי תוכלו לתת לי את מספר הטלפון שלה. אוכל לפחות לדבר איתה כבר היום." אמרה לורי בהתרגשות. "היא ביקשה שלא לתת לך את מספר הטלפון, ולא להסגיר שום פרטים עד שתפגוש אותך ביום ראשון." ענה הפקיד. "אבל מדוע? מה הבעיה?" הפצירה לורי, "חיכיתי כל כך הרבה שנים. אני מבין, אבל אסור לי לפעול נגד רצונה של האישה שילדה אותך." ענה הפקיד, "נתראה ביום ראשון." ביום ראשון עלתה לורי על טיסת ארקיע מאילת לירושלים, בטיסה היו הרבה פנים מוכרות וגם הרבה תיירים. למרות שהכירה רבים מהנוסעים האילתים לא דיברה לורי עם איש – הייתה נרגשת וחסרת סבלנות. כשיצאה מהמטוס מיהרה לתחנת המוניות. ולקחה ספיישל למשרד הרווחה. "אימך עוד לא הגיעה." בישר לה הפקיד, "אבל אני משוכנע שתגיע תוך דקות מספר. היא גרה רחוק." בעודו מדבר נפתחה הדלת ולחדר נכנסה אישה בשנות השלושים. "אני מתנצלת, אבל אי אפשר היה להשיג מונית." אמרה ולפתע נעצרו המילים בגרונה למראה לורי. "תכירי בבקשה לורי, זו אימך הביולוגית – דורית." אמר הפקיד, דקות אחדות סקרו השתיים זו את זו". "אני מכירה אותך מאילת". ראיתי אותך המון פעמים בכל מיני מקומות, ולא עלה על דעתי שאת אמא שלי", אמרה לורי. "נכון אני גרה באילת". ענתה דורית "גם אני ראיתי אותך פעמים רבות... או, אלוהים, אילו רק ידעתי מי את"..."מה היית עושה? היית אומרת: חיזרי אלי, אני אימך? הרי ויתרת עלי כשהייתי תינוקת ולא ניסית אפילו לראות אותי שוב"... אמרה לורי ודמעות בעיניה. "הייתי בת שש עשרה כשילדתי אותך. הורי גירשו אותי מהבית והבחור לו הריתי, עזב אותי זמן קצר לפני הלידה – נבהל. הייתי צעירה ובודדה, איך יכולתי לחשוב על גידול ילדה? ידעתי שלא אוכל לתת לך מה שאת צריכה... רציתי רק את טובתך"... התייפחה דורית, "אחרי שנים, כשנשאתי, סיפרתי לבעלי על הילדה שנולדה לי כשמלאו לי שש עשרה. מה לא עשינו כדי למצוא אותך, אבל המשרד לשלום הילד סרב למסור לי את כתובתך. אמרו שהזכות הזו היא שלך, ושלך בלבד. שאני ויתרתי עליך"... העובדה ששתיכן גרות באילת היא הסיבה שלא נתתי לך את מספר הטלפון של דורית, אמר פקיד הרווחה, העדפתי שתיפגשנה כאן, רחוק מאילת, חששתי שאולי תהיה בעיה. אני רואה שטעיתי. אתן תסתדרנה אני מציע שתמשיכו את הפגישה במקום יותר אינטימי. אתן לא בדיוק צריכות אותי כרגע. אמר פקיד המשרד במבוכה. את כל אותו היום בילתה לורי עם דורית, ובדרך הביתה ישבו זו לצד זו במטוס. והבטיחו שתיפגשנה בעיר.
"הייתי רוצה שתכירי את הילדים שלי, אמרה דורית, יש לי ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. אחרי הכל אלו האחים שלך". אמרה דורית ולורי שתקה. כשחזרה הביתה ישבו סרינה ומוטי כשפניהם מופנות לעבר דלת הכניסה, ברגע שנכנסה קפצה סרינה ממקומה וחיבקה את לורי. "איך הייתה הפגישה שלך ילדה שלי? איך האמא הביולוגית? איך את מרגישה? את בסדר? שאלה. "זה היה בסדר גמור אמא. דורית האמא הביולוגית שלי, נחמדה מאוד. הייתה בת שש עשרה כשילדה אותי. האבא שלי עזב אותה והיא לא ידעה מה לעשות, לכן מסרה אותי לאימוץ"... סיפרה לורי. "היא נחמדה"? שאל מוטי. "היא נחמדה מאוד וצעירה מאוד, אבל היא לא אמא שלי. את אמא שלי ואתה האבא שלי ואין לי הורים אחרים". אני פשוט רציתי לדעת, מי האישה שילדה אותי ומדוע ויתרה עלי. "עכשיו שאני יודעת אין לי יותר שום בעיות. אני אוהבת אתכם ואילו היו שואלים אותי, הייתי בוחרת בכם בתור ההורים שלי"... אמרה לורי בדמעות. "קבעתם להיפגש שוב"? שאלה סרינה בחשש. דורית ביקשה להכיר לי את ילדיה וסיפרה גם " שבעלה יודע ,שהייתה לה ילדה לפני שפגשה אותו". הוא אפילו עזר לה לנסות לאתר אותי – ללא הצלחה כמובן. היא גרה באילת, ואפילו לא רחוק מאיתנו. זיהיתי אותה מיד כאחת שראיתי די קבוע בעיר – בסופרמרקט, בספריה, בקולנוע, על שפת הים..." ענתה לורי וסרינה החווירה. "אל תדאגי אמא." אמרה לורי שהבחינה שפני אימה נפלו, "אני אראה אותה, אפגוש אותה, גם אדבר איתה בטלפון, אבל היא לא האמא שלי. היא אישה נחמדה שילדה אותי לפני שמונה עשרה שנים. את האמא שלי ואותך אני אוהבת, ואתה האבא שלי, אבא ולא האיש הזר ששכב עם דורית, הוליד אותי ועזב את שתינו... אתם ההורים שלי ותמיד תהיו... אני אוהבת אתכם, ותמיד אוהב אתכם, אני יודעת שתמיד אוכל לסמוך עליכם, שתמיד תהיו לצידי כשאזדקק לכם כמו שהייתם כל חיי."

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש