פרסומת
דלג

יום השואה בלי ג'קי

מאת: מערכת ערב ערב ● 15/4/2015 09:55 ● ערב ערב 2702
מאת: איריס קדם / שלושה חודשים עברו מאז מותו של ג'קי פריגל, האיש שהיה חלק בלתי נפרד מההוויה האילתית. איש קסום, שהצליח להזכיר בדרך המיוחדת לו, שיש חיים אחרי השואה. ערב יום השואה הראשון לאחר מותו, נזכרת איריס קדם תלמידתו, יחד עם חברים לספסל הלימודים בדמותו של המחנך לחיים
יום השואה בלי ג'קי

תמונת כתבה


תמונת כתבה


בחודש ינואר האחרון הלך לעולמו ג'קי פריגל, מוותיקי ומייסדי העיר אילת, מי שימש בעבר כחבר מועצת עיר וסגן ראש העיר, ממייסדי מועדון 'רוטרי' באילת, ממקימי מרכז 'יד במדבר', המרכז העירוני להנצחת השואה, ומועדון 'מנשב' – מועדון חברתי לניצולי שואה. מעל לכל אלו, בעבור מאות, היה ג'קי מורה ומחנך בישראל, שהותיר אותנו כואבים עם לכתו. תלמידיו מתארים אישיות יוצאת דופן בעולם כולו ובעולם החינוך בפרט, ומותירה געגוע לימים עברו וכמיהה למורים כאלו גם בדורות הבאים.
המוות של ג'קי הכה את כולנו בתדהמה. נדמה היה תמיד שהאיש המיוחד הזה, שהשאיר חותם עמוק בליבנו, תלמידו, יישאר כאן לנצח, כפי שהזיכרונות הטובים שהשאיר בנו מבית הספר לעולם לא חלפו וזה לגמרי לא מובן מאליו לאהוב מורה בצורה כזו יוצאת דופן כפי שהוא אהב אותנו, אחד אחד בלי יוצא מן הכלל.
הייתה בו אהבה לחינוך, להעביר דרך, להנחיל כבוד ואהבת איש את רעהו. בית הספר בעבורו לא הייה עוד מקום עבודה לקום אליו בבוקר, היה לו חשוב שהתלמידים יתייחסו בכבוד אל הנלמד ויבינו שזה המקום ממנו ממשיכים הלאה אל החיים. בין אם נרכש חומר לימודי ובין אם הבנו מה זו אכפתיות לעצמנו ולזולת. כבוד והערכה היו שם המשחק ועם זה הוא צעד איתנו לאורך הדרך. כמו אבא טוב היה מלטף בזמן ושם גבולות בהתאם, מביא סיפורים מהחיים ונותן דוגמא אישית לאדם שעבר קושי רב מעצם היותו ניצול שואה. לא חושבת שאפשר להבין באמת מה חש ניצול שואה כאשר החיים נותנים לו הזדמנות נוספת, ואולי זו באמת הייתה הייחודיות שלו כאדם, להעריך כל יום שמגיע, לגעת ולהבין בני אדם ולתת להם הזדמנות להמריא אל החיים, הן במערכת החינוך והן ברובדים האישיים.

"זה כאילו יורידו לי אצבע מהיד"



תמונת כתבה


בשנת 1982 היה ג'קי מחנך ומורה במגמת תיירות בבית הספר התיכון היחיד שהיה אז באילת- 'גולדווטר'. דוד דנה, אחד מתלמידיו נזכר ומתאר בהתרגשות חוויות מאותן שנים: 'היינו שלשיית בנים שובבים שעשו בלאגן, בזמנו ג'קי תפקד גם כרכז השכבה ולקח אותנו אל משרדו וביקש שנתנצל על מעשינו, אחר כך ביקש שיחה אישית ואמר לי: אם לא תתנצל אתה עף מבית הספר וזה כאילו שיורידו לי אצבע מהיד", ככה הוא הגדיר את זה ומיהר להוסיף, "איזו זכות יש לך לוותר על אצבע מהיד שלי?". דוד מתאר את השיחה בהרגשות, 'את מבינה את משמעות המשפט הזה? וזה המשפט שנחרט בראשי לכל החיים ועשה את כל ההבדל. דוד נזכר בפגישת מחזור לאחר עשרים שנה, אז הוזמנו כמה מהמורים. הדבר הראשון שהיה לדוד חשוב לדעת האם ג'קי הגיע, "ניגשתי ברגליים רועדות ונעמדתי לידו, אתה זוכר אותי? שאלתי, ג'קי קם מכיסאו ובהומור החצוף האופייני שלו אמר לי: 'דוד דנה המנוול, וחיבק אותי חזק כפי שמחבק בן משפחה. זה היה עוד רגע מרגש של ג'קי כמזכרת לכל החיים. את זוכרת את כפכפי העץ? שואל אותי דוד, הוא נהג לקרוא להם "צ'יפוקו צ'יפוקו", בגלל הרעש שעשו, ובהומור המיוחד רק לו היה אומר 'רק לי מותר צ'יפוקו צ'יפוקו בבית הספר הזה'. אלו היו כפכפים הולנדים מסורתיים מארץ הולדתו שהוא היה מגיע איתם מדי פעם לבית הספר מבלי להתייחס למודרניזציה".
כשדוד עזב את אילת, ביקשו הוריו לרשום אותו לבית ספר עירוני יא', שם יוכל להמשיך את לימודי התיירות. כאשר הציג דוד את התעודה שקיבל בכתב ידו של ג'קי, קרא מנהל בית הספר למורים סביבו, וציין את ג'קי לשבח: "בואו תראו איך כותבים תעודה", ושם דגש על הכתב. לג'קי היה כתב מיוחד שאי אפשר היה להתעלם ממנו. כמו שאר התכונות המדהימות שלו כאדם. כשדוד שמע בעצב על מותו של המורה לחיים שלו, לא היה לו ספק אפילו קטן שיפספס את ההלוויה ואת מתן הכבוד האחרון לאיש המיוחד.
בסוף כיתה י' עזבנו אני ודוד את אילת. לשנינו היה ממשיך ג'קי לשלוח מכתבים עם תמונה מצורפת. היה לו הצורך להמשיך ללוות אותנו גם כשכבר לא היינו בסביבה. הוא היה מקפיד על מעטפה בצבע תכלת, שונה מהמקובל. את כתב ידו הייתי מזהה ממרחק והייתי נרגשת בכל פעם לפתוח ולקרוא. זה היה כמו לקבל מכתב מאבא שנמצא רחוק אבל קרוב ללב, תחושה שהרחיבה את לבי בכל פעם מחדש. גם אני וגם דוד הקפדנו לשמור על המכתבים הללו והם יישארו עמנו קרוב ללב.

גם את רונית רביבו חינך ג'קי במשך שש שנים, הזיכרונות כמו אצל כולם, מעלים בה געגוע מהול בעצב וחיוך כאחד. רונית נזכרת במקרה שלא תשכח, איך עזר לה ג'קי בזכות התערבותו כמי שהיה המחנך האישי שלה: 'באחת מהשבתות בהם בילינו בים עם חברים, נגשה אלי חבורת בנות ואיימה עלי שאם יתפסו אותי יהרגו אותי. אלו היו בנות עברייניות, שהיו מטילות איימה על כל מי שרק ניסה לעשות ההיפך ממה שהן רצו", מספרת רונית, הדבר גרם לה להעדר מבית הספר שבוע ימים. "הייתי יוצאת בבוקר כביכול אל בית הספר, כדי שההורים לא יידעו ולא מגיעה לכתה. ככה עד שג'קי התקשר ובירר מדוע אני נעדרת. באותו יום הוא התייצב בביתי וביקש ממני לחזור לכתה כשהוא מבטיח לי- אל תדאגי, אני אגן עלייך ואדאג ששום דבר רע לא יעונה לך, כל עוד את תחת חסותי אף אחד לא יעז לגעת בך'. הוא היחיד", מספרת רונית, שהצליח להעניק לי תחושת ביטחון, שמעבר למחנך יש לי אבא דואג בתחומי בית הספר. בערב יום השואה הוא היה מספר לנו את סיפורו האישי, על פת הלחם שהצילה אותו מרעב, על המחבוא שלו מתחת לקרטון שהציל אותו מפני הגרמנים הגרמנים. תמיד בשיעורים על יום השואה, היה ג'קי מעשן בלי הרף, אני אפילו זוכרת את סוג הסיגריות-'דניאלס', ומרוב מתח היה מחסל כמעט 3 קופסאות. היינו מרותקים מהסיפורים שלו. אני נזכרת בו באדם חייכן שאהב לצחוק, היה לו חוש הומור מפותח. ג'קי המציא לי שם חיבה "שוגר בייבי", כי הייתה לי חולצת ספורט שהיה כתוב עליה הכיתוב הזה. היה לי מאוד עצוב כששמעתי שהוא נפטר, תחושת ריקנות, הוא ליווה אותי לאורך השנים. הייתה לו הלוויה מכובדת ואוהבת, כפי שמגיע לאיש נפלא ומחנך מדהים שנזכור לכל החיים".

לחיות או לחיות יותר טוב



תמונת כתבה


אריאלה פיקסלר אלון, מתלמידותיו של ג'קי נזכרת בימים בבית הספר:
הפעם הראשונה ששמעתי את שמו הייתה כשהייתי קטנה. אלכס, אחותי הגדולה חזרה הביתה נרגשת וסיפרה על מורה אחד שהוא ממש "שונה ולא כמו האחרים". היא אמרה שיש לו משהו טוב בעיניים, רגוע, שמח, בטוח, מלאך בדמות אדם, האיש הכי חכם, רגוע, טוב, אצילי, מקסים, ועוד מיליון תכונות שכולן היו טובות מאוד ונדיר שכולן תימצאנה באדם אחד. כזה בדיוק היה סבא שלנו- הוא היה לא אנושי מרוב שהיה טוב, והיא התעקשה שהמורה ההוא (והתכוונה כמובן לג'קי), מזכיר את סבא שלנו, אז ברור שנדרכתי כדי לשמוע עוד פרטים.
אריאלה נזכרת בטקס יום השואה: 'היה טקס מאוד מרגש בבית הספר ואני פתאום בלי שליטה ברגע הכי שקט ועצוב ורווי דמעות תפסתי צחוק היסטרי חסר שליטה שנשמע בכל רחבת הטקסים. רציתי למות במקום, אבל המשכתי לצחוק ולצחוק ולצחוק. כמובן שכל המבטים הופנו אלי. המורה לקחה אותי לצד 'להירגע', אבל זה לא הצליח, נהפוך הוא. ואז הוא בא אלי. ג'קי. הוא ליטף לי את הראש ואני רציתי לבכות, אבל במקום זה יצא לי צחוק, צחוק כזה שהעלה לי דמעות שורפות בעיניים. הוא ישב איתי ורק ליטף לי את הראש ואחרי כמה זמן, תוך כדי שהוא ממשיך ללטף, אמר שהוא יודע שקשה לי להפסיק לצחוק , כי גם אצלו זה בדיוק ככה, אבל שיש שיטה בדוקה לעצירת צחוקים- לוקחים את כף היד, סוגרים את האצבעות לאגרוף, מסובבים כך שהציפורניים יהיו לכיוון שלנו ופשוט מסתכלים עליהן, על הציפורניים, ומתרכזים בהן ורק בהן ואז הצחוק נעצר בשניות. הוא גם הוסיף שזה לא עובד על בכי, רק על צחוק. וזה עבד. נרגעתי. ואז נורא התביישתי. לא העזתי להסתכל עליו, אמרתי לו שאני מבקשת סליחה ואני מתביישת ואני לא יודעת למה זה יוצא לי ככה ולמה אני תמיד שונה ובעייתית.
הוא לא הפסיק לחייך, ברוגע, בנועם, עם כל כך הרבה אהבה והבנה והכלה אמר שאני לא צריכה להתבייש ובטח שלא להתנצל, כי לא עשיתי משהו רע, כי צחוק ובכי זה אותו דבר. "ככה מדברת הנשמה". הוא אמר לי והוסיף, "יש אנשים שהדמעות יוצאות להם בבכי ולי זה יוצא בצחוק וזה בסדר גמור". הוא הרגיע אותי ואמר לי שאני ילדה מיוחדת ושלא אתבייש או אסתיר את זה, כי השונות שלי היא המיוחדות שלי, וזה מה שהופך אותי למי ומה שאני, ואם כולם יהיו אותו דבר, איזה עולם זה יהיה, וטוב שאני מי שאני ובדיוק כמו שאני.
הוא גם אמר שיש משהו קסום בעולם וזה שרק אנחנו זוכרים מה שקרה לנו, לטוב ולרע, ושמחר משהו אחר, חדש ונורא יותר לכאורה, יקרה למישהו אחר, וכולם יתעסקו בזה וישכחו את שלי. הוא הזכיר לי את הסיפור על הילד הקטן ששרק במשרוקית בבית הכנסת ביום כיפור, ואמר שמה שקרה לי עכשיו זה בדיוק כמו שקרה לילד שכולם חשבו אותו לחצוף, אבל בראייה אחרת של הדברים הוא נתפס כגיבור, ואמר לי שאזכור, שלא משנה מה קורה- אפשר להסתכל על זה מכל מיני זוויות. הוא סיפר לי שכשהיה בשואה, גם הוא נחשב ל 'אחר' ומה שהציל אותו תמיד היה ההומור והצחוק שלרוב לא היו במקום וכנראה שאני בדיוק כמוהו. והוא צדק.
אין לי ספק שההצלחה שלי בהתמודדות עם המשברים הכל כך קשים שעברתי בחיים, נובעת בדיוק מאותה השיחה, בה הבנתי שאני אחרת עם יכולות אחרות. מבחינתי השיטה הבדוקה להצליח בכל משבר זה בעזרת ראיית הדברים מזווית אחרת, בתיבול חזק של הומור, כמו שג'קי לימד אותי, כי כשצוחקים לא בוכים, למרות ששניהם באים מאותו מקום- מהנפש. היכולת שלנו להסתכל על מצב, משבר כלשהו, מזווית ראייה אחרת, הוא זה שייתן את הכוח לשנות את סוף הסיפור. הוא לימד אותי שכל אחד רואה דברים אחרת - האחד רואה בעיה והשני רואה אפשרויות, הכל תלוי איך מסתכלים על הדברים.
עובדתית עלי זה עבד, עובד וימשיך לעבוד. תמיד יש אפשרות בחירה שתוביל או שתהיה מובל, או שאתה אוחז בהגה החיים בעצמך ומנווט עצמך או שאתה נותן לחיים לאחוז בך, לטלטל אותך ולהסיע אותך לאלף עזאזל, הכל תלוי בך ואיך שאתה רואה את הדברים. את כל זה ועוד הרבה דברים אחרים הוא לימד אותי, אבל ה-דבר הכי גדול שאימצתי ממנו זה שבחיים יש שתי ברירות לחיות או לחיות יותר טוב. כי כשאתה מת כבר אין לך שום אפשרות או בחירה, ואת זה אני משננת כמנטרה". מסכמת אריאלה.
במהלך השנים הייתי פוגשת בג'קי במקומות שונים בעיר. תמיד זה החיה מלווה בחיבוק חם, במילה טובה, אפילו בפייסבוק דאג מדי פעם לשלוח לי הודעות פרטיות בהן גילה לי שהוא מאזין לי בבקרים, גאה בי על מה שאני כיום ופרגן עד אין סוף. לא הרבה זמן לפני לכתו פגשתי בו מוקדם בבוקר בהולכי לעבודה. ג'קי עמד ליד שער בית ספר 'גולדווטר' ,המקום בו למדתי תחת חסותו, וחייך לעברי, כאילו לא חלפו להן שלושים וארבע שנים. ניגשתי אליו לקבל חיבוק אוהב, ברכנו אחד את השנייה ליום נפלא והמשכתי בדרכי. באותו יום ממש כתב ג'קי פוסט בפייסבוק על המפגש הזה שלנו. מה שריגש אותי כפליים שלג'קי הייתה הדרך המיוחדת לנצור רגעים יפים, להעריך ולפרגן באופן הכי עמוק ואמיתי שאפשר.

ערב יום השואה אי אפשר שלא להיזכר בג'קי פריגל, האיש והמחנך ששם לו לדרך בחיים להזכיר ולא לאפשר לשכוח. רבים מתלמידיו נוצרים בליבם רגעים מרגשים מאותן שנים בהן זכו ללמוד אתו. כל תלמיד וסיפורו המרגש מעטרים כעת את זכרו של האיש היקר הזה. בזיכרוננו יישאר תמיד חקוק החיוך, ההומור והדרך השונה שהייתה לו לחדור אל כל אחד ואחת מאיתנו. אסיים במשפט שג'קי תמיד נהג לומר לנו: פעם מחנך, תמיד חבר !!
זוכרים אותך בחיוך תלמידיך האוהבים.


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש